The blog remains the same

אם יש משהו יותר כיף מלחטוף שפעת למשך שבוע וחצי, הרי שזה יהיה שבדיוק בתהליך ההחלמה (המאוד ממושכת שלך) תחטפי גם דלקת אזניים. ואם כבר לחטוף דלקת אוזניים, רצוי שהיא תתחיל להתפתח בדיוק באמצע העבודה בבר רועש, עם מוזיקה על פול ווליום, אחרי שלא עבדת כבר שבוע. ואם אפשר, גם תוספת של הטרדות מיניות, זה תמיד מאוד נחמד. כדי להפוך את העסק למושלם, צריך גם לדאוג כמובן שמרפאת החירום הקרובה אליך תהיה סגורה (ולגלות זאת רק כשאת מגיעה לשם), לגלות שאין אף מרפאת חירום פתוחה באיזור המרכז, לחזור הביתה במונית (53 ש”ח לנסיעות הלוך חזור) ולהזמין רופאה לביקור בית (66 ש”ח). והדובדבן שבקצפת זה שסוף סוף הרופאה מגיעה ואת מוצאת את עצמך מטפלת בה במקום שהיא תטפל בך. לסיים את הלילה הנורא הזה ב 6:00 לפנות בוקר, להתעורר מהטלפון ב 14:00 בצהריים ולצאת לקניות של תרופות (250 ש”ח על אנטיביוטיקה, טיפות אוזניים ואדוויל. כל הזין להיות אלרגית לפניצילין) ומצרכים לבית, כי אני צריכה גם לאכול. לפעמים.

ומילא היה איתי מישהו שירגיע אותי קצת ויטפל בי, אבל את כל הסאגה הזאת נאלצתי לעבור לבד, שכן כל האנשים שהיה להם פוטנציאל לעזור לי באמצע הלילה, היו באופן מפתיע עסוקים בדברים חשובים יותר (מחוץ לעיר/ בלי רכב/ בדרך לנתב”ג).

טוב, זה לא מדויק לגמרי שעברתי הכל לבד. הצינון התחיל ביום רביעי שעבר, כשהייתי אצל התייר וזה התפתח לשפעת ביום שבת, כשהייתי אצל בחור חדש ואני חייבת להגיד שזה ממש לא כיף להיות חולה במיטה לא מוכרת. ואני מתכוונת ל 39 מעלות חום, כאבים בכל הגוף והרגשה כללית שנדרסתי על ידי סמי-טריילר. בהחלט לא הרושם הראשוני האידיאלי. בראשון בבוקר חזרתי הביתה, התקשרתי לאמא (שאמרה לי לקחת אקמול*) ובלילה, כשהתחלתי להרגיש בדידות נוראית מהולה ברחמים עצמיים כבדים, הקטנה הגיעה לבקר, עם עוגיות שוקולד צ’יפס. בשני בצהריים החלטתי שקשה לי מדי ככה, ולראשונה מאז אוקטובר 2004**, חזרתי לבית הורי לקבל טיפול מסור של אמא שכלל מרק עוף, חמאת בוטנים (שזה ה-גילטי פלז’ר שלי. סקיפי כחול עם שברי בוטנים, כמובן), המון תה וערימה גדולה של חתולים (ארבעה למעשה) שלא משו מצידי אפילו לדקה. אחרי יומיים התחלתי להרגיש לחץ בית וגעגועים לחתולה הפרטית שלי וגם החום ירד והתחלתי קצת להתחזק, אז חזרתי לי תל אביבה ונרגעתי בבית. בחמישי בבוקר אכלתי ארוחת בוקר עם הבחור החדש ואז הלכתי לחתום על חוזה לשנה נוספת בדירה שלי (לראשונה בתולדות חיי בתל אביב אני ממשיכה חוזה על דירה לשנה נוספת), ממש רגע לפני שהחוזה הנוכחי מסתיים (ביום ראשון).  שמחה ומאושרת נחתי לי בבית עד שאצטרך ללכת לעבודה בערב ואז, כאמור, הסאגה התחילה מחדש.

אז עכשיו אני בבית, עם כאב ראש, כאבי אוזניים, שיעול ונזלת. בזמנים כאלה אני הכי מרגישה את הצורך בבן זוג. בעבר, כשהייתי עם א’, הוא היה עוטה על עצמו את תפקיד היידישא מאמא כשהייתי חולה, על כל המשתמע מכך. מיד הוא היה שם מרק עוף על האש, קונה לי טישיו אלוורה ודואג להוריד לי כמה סרטים וסדרות, שיהיה לי בידור. כשהרגשתי מסכנה במיוחד (וגם כשלא), הוא כמובן גם היה מחבק ומלטף לי את השיער עד שהייתי נרדמת. אני לא מתגעגעת אליו כמו שאני פשוט מתגעגעת למישהו שיטפל בי ויתן לי צומי. מישהו שהוא לא אמא שלי זאת אומרת.

אני שוקלת לאמץ את הצמר גפן באוזניים כהצהרה אופנתית חדשה.

* משום מה הבלוג מסרב להראות לי את הפוסט ההוא, למרות שאני מוצאת אותו בחיפוש, כך שנאלצתי לפרסם אותו מחדש והוא מופיע כעת בבלוג ללא התגובות.

** שזה גם המקרה שמתואר בפוסט המקושר.