The blog remains the same

אני מנסה לחשוב מה אני מספרת לאנשים לאחרונה כשהם שואלים מה אני עושה עם עצמי. וואלה, אני באמת לא עושה הרבה. נכנסתי לאיזו רוטינה שקשה לי לצאת ממנה, של התעוררות ב 2 בצהריים ואי עשיית כלום עד חמש לפנות בוקר. מדי פעם אני גם ממלצרת, בפאב מלא בערסים צעצוע, עושה קצת טיפים, אפילו די טובים, וחוזרת הביתה, יושבת קצת מול המחשב ושואלת את עצמי מה לעזאזל.

קשה לי ככה. לא בא לי לעשות כלום. אני יודעת שאני חייבת למצוא עבודה אמיתית. בבנק, ברוך השם, כבר הבהירו לי את זה היטב. גם אמא שלי הבהירה לי וכל שיחה איתה רק הופכת למריבה. היא דואגת לי. לא רוצה שאכנס לחובות ואני נמנעת מלספר לה בכמה חובות אני באמת. רק שכל פעם שהיא מתחילה להעביר עלי ביקורת ומנסה לשכנע אותי שאחזור לתחום האדמיניסטרציה, אני עוד יותר מאבדת מוטיבציה וככה אני ממשיכה לא לעשות כלום. היא החליטה שאולי לא כדאי שנדבר בזמן הקרוב. בימים האחרונים בכיתי לא מעט בגלל העניין הזה איתה.

חוץ מזה נהייתי אדישה לחלוטין לכל מה שקורה סביבי. החוזה על הדירה שלי מסתיים חודש הבא וטרם טרחתי לחתום על אחד חדש, או אפילו לומר להם שאני מתעתדת לעשות את זה. לא שאני יודעת מאיפה אשלם את שכר הדירה, אבל מילא, אני צריכה לגור איפשהו וזה הכי טוב שיש כרגע ואני באמת מאוד אוהבת את הדירה הזאת. התחלתי לחסוך בכל מה שאני יכולה. אין יותר לאכול בחוץ, רק בישול ביתי שמסתכם בחזה עוף, אורז, בולונז ושקשוקות. אני מרשה לעצמי לצאת פעם אחת בשבוע לדרינק אחד בלבד, רק כדי שלא אאבד את השפיות לחלוטין ושלא אחטוף התקף קלסטרופוביה מהסתגרות בבית. כבר למדתי בעל פה את לוח השידורים של יס.

היחידה שמרוצה מכל המצב זו החתולה, שנהנית שיש מי שילטף אותה במשך רוב שעות היום ושיש לה יותר זמן להיות בחוץ, כי אני פותחת לה את הדלת כל זמן שאני בבית ויש אור.

קמתי מוקדם ביום שבת, לאירוע משפחתי. כשלקחתי את משקפי השמש שלי מהמדף ראיתי שהן מכוסות אבק. פתאום קלטתי כמה זמן עבר מאז יצאתי החוצה באור יום. לא בריא במיוחד, אני מרגישה קצת כמו זומבי. כשהגעתי אמא חיבקה אותי והחלטנו לא לדבר על דברים שיגרמו לנו לריב. אחרי האירוע חזרתי עם ההורים אליהם ונרדמתי לכמה שעות. כשהתעוררתי אני ואמא עברנו על כמה תמונות משפחתיות ישנות ופריטים שנשמרו מתקופות אחרות. אחד הפריטים היה ההזמנה לבר המצווה של סבא שלי. 23 באוקטובר 1922. לפי החישוב, הוא היה צריך להיות היום בן 101. אני אוהבת לנבור בהיסטוריה המשפחתית שלי. גם בבית אני מחזיקה כמה פריטים שהיו שייכים לסבא השני, מצד אמא. תמונה שאמא סיפרה לי שהוא מאוד אהב, של נערה קוריאנית ויש לי גם שידה ומראה גדולה על ציר שהוא בנה. הוא היה איש מוכשר, שעסק בכל מיני מלאכות יד כמו נגרות וקרושה וגם דיג. חוץ מאלה הוא גם היה אמרגן של הלהקה בה היו חברים שני האחים של אמא שלי. מסתבר שהם די התפרסמו ברחבי דרום אפריקה ורודזיה. מצחיק אותי תמיד לחשוב על דוד שלי בתור המתופף הצעיר והחתיך שראיתי בתמונות. זה שבנות היו צורחות כשהוא עלה לבמה וזורקות עליו את הלבוש התחתון שלהן. היום הוא איש כל כך משעמם. את סבא שלי מעולם לא הכרתי, הוא נפטר בגיל צעיר מסרטן והכיר רק נכדה אחת מתוך שמונה שעוד יוולדו. לפי הסיפורים של אמא שלי, הוא נשמע כמו בנאדם שמאוד הייתי רוצה להכיר. היא העריצה אותו והבנתי שכך גם סבתא שלי. הם נישאו בחתונה צבאית, בזמן שסבא שלי שירת בצבא הבריטי, ב 1942. מכתב השחרור לחופשה שלו, למטרת נישואים, תלוי על קיר הבית של הורי ויש תמונה שלהם מיום הנישואים – סבתא שלי עם שמלת כלה וסבא שלי לבוש מדי טקס צבאיים. כמה יפים הם היו. ממש כאילו הוציאו אותם מסרט הוליוודי.
גם בתמונות שלהם מיום הנישואים ה 25 שלהם, הם עדיין יפים. סבתא שלי, אישה מטופחת בסוף שנות הארבעים לחייה וסבא שלי, העתק מושלם של קלארק גייבל. הם נראים מאושרים ביחד. אני חושבת שהיו להם חיים טובים. ואמא שלי נשבעת שזה נכון.