The blog remains the same

משהו פשוט לא מסתדר לי בחיים בזמן האחרון, אבל קשה לי לשים את האצבע בדיוק על מה. זה יכול לנבוע מהמצב הכספי שלי, או אולי מכך שאין לי בנזוג קבוע. יש מצב שזה העניין הזה עם ההתנתקות מהחבורה הרגילה שלי ומשאר האנשים שלא עושים לי טוב, אבל איכשהו כל הצעדים האלה עדיין לא מביאים אותי למקום שבו אני רוצה להיות. כן, גם העבודה משעממת אותי, אבל קשה לי להביא את עצמי לשפצר את קורות החיים ואשכרה לקום ולחפש עבודה חדשה, מה עוד שאני בכלל רוצה להחליף תחום כי, בואו נודה באמת, אדמיניסטרציה זה משעמם.

איכשהו אני מרגישה בחודשים האחרונים שיש עלי מעין ענן אפור כזה. לא ממש דכאון, אבל גם לא האני הרגילה שלי. זו שבד”כ אופטימית וחיה באופן תמידי בגישת היהיה בסדר. יש מצב שהפעם לא יהיה בסדר.

דברים משתנים אצלי, הרצונות שלי משתנים, הציפיות שלי מהחיים משתנות. לא שאני יודעת להגדיר כרגע מה הן, אבל בטוח שהן לא אותו הדבר כמו לפני חצי שנה או שנה. סדרי העדיפויות שלי השתנו ואם פעם הייתי מקדשת את חיי הלילה והבילויים, הרי שהיום הרבה יותר מעניינים אותי האנשים שאיתם אני עושה את זה וכך אני מתחילה לסנן.

אתמול ביליתי את רוב היום במסיבת יומולדת של חברה טובה. המסיבה התקיימה בפאב הרגיל שלנו, עם החבורה הרגילה שלנו. אותו פאב ואותם אנשים מהם השתדלתי להתרחק בחודש האחרון. כל ניסיונותי לשמוח ולהכנס לאוירת החג עלו בתוהו. לא היה לזה סיכוי. לא היה לי מה לומר להם וכבר לא הרגשתי אליהם דבר. כמה שרציתי וניסיתי, פשוט לא הצלחתי להנות בחברתם. האנשים האלה, אלה שמילאו את עולמי בשנה וחצי האחרונות, שאיתם ביליתי כמעט כל רגע פנוי, האנשים האלה כבר לא חברים שלי.
בשלב מסוים, אמנם די מוקדם לתוך הערב, אבל כשכבר הרגשתי שהחברה מספיק שיכורה ותסלח לי על היעלמותי, החלטתי ללכת למקום אחר. עם חברה אחרת. בסיום הערב נרשמו כאב ראש, כאב בטן, מאות גברים חתיכים שלא התחילו איתנו, מיני התקף חרדה קלסטרופובי ואף לא ג’וינט אחד לרפואה.

זה עדיין די חדש לי, כל העניין הזה של חברות, בהתחשב בזה שביליתי לא מעט שנים בלעדיהן. תמיד היה לי קשה עם בנות. רוב הזמן הן לא אהבו אותי ואני מצידי לא עשיתי יותר מדי כדי לשנות את המצב. היו לי בני זוג והיו לי את החברים שלהם ולא הייתי צריכה מעגל חברתי משלי. הסתדרתי בלי זה  ורק אחרי הפרידה הגדולה, כשמצאתי עצמי לבד בתל אביב, פתאום נוצר הצורך הזה בחברים ואולי בעיקר בחברות. עם גברים תמיד היה לי קל להסתדר, יכולתי להסתמך על המתח המיני שישאיר אותם קרובים אלי ומאז מעולם היה לי קל לפלרטט בצורה מאוד לא מחייבת. אבל פתאום נוצר אצלי צורך בחברה נשית. כאלה שאוכל לדבר איתן על סקס בלי שיצפו ממני לממש שומדבר, ועל נעליים בלי שיגלגלו עיניים ביאוש. מהצד השני, בתור מישהי שיש לה קצת חשיבה של גבר לפעמים (ואולי דווקא בגלל זה תמיד הסתדרתי איתם), חיפשתי בנות שיוכלו להבין את הראש שלי. דווקא כשהגיע הזמן לבחור חברות, נהייתי בררנית בטירוף, אפילו יותר ממה שאני עם גברים. הן היו צריכות להיות כמוני, אינטילגנטיות, בטוחות בעצמן, קצת זאבות בודדות וכן, גם כוסיות. לא כי אני צריכה להיות מוקפת נשים יפות, אלא יותר כי אני צריכה כאלה שלא ירגישו מאוימות על ידי (ויסלחו לי עכשיו קוראי על חוסר הצניעות המובהק שלי).

עם הזמן התגבשנו לנו חבורה של ארבע בנות. אינני יודעת להגיד היום אם אני בחרתי אותן, או שמא הן בחרו אותי. איכשהו נראה לי שארבעתנו חיפשנו משהו שונה ומצאנו אותו אחת אצל האחרת. בהמשך הדרך, מצאתי עצמי קצת מחוץ למשוואה. הן הפכו לשלישיה ואני הפכתי לצלע הרביעית שלפעמים שם ובעיקר לא. כרגיל, לא עשיתי דבר בכדי לשנות את המצב ובינתיים הדינמיקה בינינו השתנתה שוב ושוב.
אני כל כך פאסיבית לפעמים שזה מחליא. הקבלה המוחלטת שלי שיש דברים שאינני יכולה לשנות, כמו רצונות או רגשות של אנשים, מציגה אותי פעמים רבות באור אחר, שלילי, ממה שאני מתכוונת. האדישות שלי לדיעות שלא מוצאות חן בעיני או לדברים שנאמרים עלי, בין אם מאחורי גבי או מול פרצופי, נתפסת, אצל אלו שלא מכירים אותי לעומק, ככניעה וכנתינה לאנשים לדרוך עלי. אני לא עושה מאמצים לשנות לאנשים את הדיעה שלהם עלי ויכול להיות שזו טעות לפעמים. אולי אני צריכה להלחם על זה יותר, להבליט את עצמי בשטח ולצעוק כנגד אלה שגיבשו עלי דיעות שליליות, אבל פשוט אין לי כוח לזה. איפשהו זו גם מערכת הסינון שלי לאנשים וכך יוצא שאני יכולה לספור על יד אחת את אלו שבאמת מכירים אותי בצורה אינטימית. כל השאר רואים רק את פני השטח ונוח לי להאמין שהם אלו שיוצאים מופסדים מכך.

יכולת הריכוז הנמוכה (מאוד) וסף הריגוש הגבוה שלי מהווים גם הם מכשולים בדרך אל המנוחה ונחלה. איכשהו נראה לי שלעולם בעצם לא אגיע למצב הזה -  מנוחה ונחלה. בכל פעם שהמצב נהיה סטטי מדי, אני חייבת לשנות או להרוס אותו, גם אם בצורה לא תמיד מודעת, אחרת אני מתחילה לנבול. כך קרה לי עם א’ לפני שנתיים, כשלא הייתי מסוגלת להוציא את עצמי ממערכת יחסים שבפירוש גרמה לי לאבד כל טיפה של שמחת חיים או מוטיבציה, כשנתתי לקשר שלנו להתפוצץ במריבה על הכלים. בדיעבד אני יודעת, וכנראה ידעתי כבר אז, שאני וא’ מעולם לא נועדנו להיות זוג. מצד שני, אין לי ספק שנועדנו להיות בחיים אחד של השני, אז, בתור זוג והיום כחברים בנפש שתמיד יעמדו אחד לצד השני. זו ההתמדה הכי ארוכה שלי בחברות, 5.5 שנים, מתוכם 3.5 היו בזוגיות מחייבת ומגורים משותפים, דבר שאיפשר לשנינו להכיר אחד את השניה בצורה הכי אינטימית שיש. ראינו זה את זו במצבים הקיצוניים ביותר וזה למעשה מה שמאפשר לנו גם היום לשמור על הפתיחות והכנות שיש בינינו.
יתכן שיום אחד אספר את הסיפור על א’ במלואו. היום אני עדיין מחלקת את החיים שלי ללפני ואחרי הפרידה ממנו, לא מעצם הפרידה, אלא כי זו היתה אחת מנקודות המפנה הגדולות, אם לא הגדולה ביותר, בחיי.

כך קורה לי גם היום, אני שוב מתחילה להרגיש שאני נובלת. מעניין איך זה יתפוצץ הפעם ומה יגרום לנקודת המפנה הבאה. נדמה לי שהפעם אצטרך לעשות זאת בעצמי. הגיע הזמן שאפסיק לחכות שהחיים יקרו לי ואתחיל פשוט לחיות אותם.