כל כך הרבה עבר עלי השבוע ועם זאת אני ריקה לחלוטין ממילים. מנסה לעכל את החוויות, להבין אותן ולהביאן לכדי ניסוח, אבל המוח שלי מסרב לשתף פעולה והידיים מקלידות אוסף של מילים אקראיות, שלא בהכרח יש ביניהן קשר או הגיון. זה ניסיון שלי לעשות קצת סדר בדברים, או לפחות סדר כרונולוגי של האירועים, בלי יותר מדי מידע, אבל גם בלי סינון או עריכה.

התהליך שעובר עלי כשאני מתרחקת מהבית לקצת יותר זמן ממה שאני רגילה מכניס אותי לסוג של בועה. אני מרגישה מנותקת מהסביבה שלי, מהגרעין. שלושה לילות ביליתי מחוץ לבית. כן, ביקרתי בין לבין, בבקרים, כדי להאכיל את החתולה ולשבת כמה שעות מול המחשב והטלויזיה ובערב שוב יצאתי. שני גברים שונים היו מעורבים בהיעדרותי. את שניהם הכרתי באותו ערב, במרווח של שעות ספורות זה מזה ושניהם הצליחו להותיר בי רושם חזק וטעם של עוד. מה שנקרא I was on a roll.

הראשון תפס אותי באמצע הרחוב, כשכבר הייתי מבושמת מבוסמת קלות משתי כוסות קאווה ששתיתי בבית. הוא ישב עם חברים באיזה בר/ מסעדה והיה גם כן מבושם מבוסם מקצת יותר קאווה ממני. כשחלפתי על פניו, העפתי מבט אחורה וזה כנראה היה סימן בשבילו, אז הוא קם ורדף אחרי בעוד כל חבריו מריעים לו. על התעוזה הוא קיבל את מספר הטלפון שלי והמשכתי בדרכי. תוך שתי דקות הוא כבר התקשר לספר לי כמה הוא שמח לפגוש אותי. בהמשך הערב הכרתי את הבחור השני – סוג של ה’סטרונג סיילנט טייפ’ שבהתחלה לא הייתי כל כך סגורה עליו. תוך זמן קצר, כשהתחלתי לרקוד, הוא כבר התמוגג ממני וגם אני ממנו. הסמס המתקתק ממנו הגיע קצת יותר מאוחר באותו לילה ולמחרת הוזמנתי אליו הביתה. הוא בחור שקט, כשהגעתי היו המון שתיקות ובהיעדר נושא שיחה, הגענו למיטה. כשהוא התפשט התמוגגתי כפליים. מצחיק איך ברגע שמורידים בגדים גם התקשורת המילולית נהיית קלה יותר ואחרי סקס מדהים הצלחנו לשקוע לתוך שיחת היכרות ארוכה, שבה גיליתי אדם מעניין, עם מגוון רחב של בעיות נפשיות.

את הבחור הראשון נאלצתי לדחות ליום שלמחרת. עדיין נרגשת האירועי הלילה הקודם, יצאתי עם בחור מספר 1 ומהר מאוד שכחתי שישנם עוד גברים בעולם. הוא הצליח לרתק אותי כמו שמזמן אף אחד לא הצליח. שוב ביליתי את הלילה במיטה אחרת, אך הפעם, הבגדים, או לפחות רובם, נשארו עלי.

שוב הגעתי הביתה בצהרי היום, עם הרגשה שיש עלי עומס יתר של אינפורמציה. תוך שעות ספורות בחור מספר 2 הגיע לאסוף אותי ושוב ביליתי לילה במחיצתו, שהיה קצת פחות מוצלח מהראשון, בעיקר בגלל פריק אקסידנט שבו הראש שלי נחבט בעוצמה ברדיאטור שליד המיטה. בבוקר הוא החזיר אותי הביתה ושוב שקעתי לתוך עצמי, מנסה להבין את כל מה שעבר עלי. איזה מזל שהתייר ביטל את המפגש שתוכנן לי איתו לאותו ערב.

ועכשיו אני ממתינה. ממתינה לראות מי יעשה את הצעד, ממתינה שהמידע ישקע בתוכי ויהיה מובן יותר. ממתינה לתובנות חדשות, למסקנות איך לפעול. פשוט ממתינה. ונרגעת.

כשאני נכנסת לכרם התימנים אני תמיד מרגישה כאילו נכנסתי למערבולת זמן וחזרתי 60-70 שנה אחורה. אני אוהבת את השכונה הזאת, על החומוסיות והשיפודיות הקטנות שאף אחד לא מכיר, חוץ מאלו שמגיעים לשם לאכול – בדרך כלל אין להם אפילו שם, אלא הם רק ידועים בתור המקום של… הצמחים המטפסים על הקירות הצבעוניים והבתים הציוריים. כמות חתולים שלא תבייש אף עמותת צער בעלי חיים/ תנו לחיות לחיות/ גרגורים, ותמיד יהיו כמה זקנים שיושבים מחוץ לפתח הבית ועוסקים במלאכה כלשהי, או סתם לועסים גת.

הדרך שלי לים עוברת בכרם וכל פעם שאני מתהלכת שם אני מתעטפת בתחושה מיוחדת, סוג של קדושה או קסם שאני לא יכולה כל כך להסביר.

לפעמים נראה לי שאני לא כל כך אוהבת את הים כמו שאני פשוט אוהבת את הדרך לשם.

תוך כדי שלירטוט סתמי בנבכי יס, הגעתי לערוץ E, שם בדיוק שידרו את התוכנית “אופנה אורבנית”, עם יואב ווטס-היס-פייס מפרוייקט מסלול. אני יודעת שהוא מפרוייקט מסלול רק בגלל שקראתי את האינפו על התכנית, אחרת לא היה לי שום מושג מי זה ההומו המציק עם עגילי הלב הכסופים, הפאקינג ענקיים, שעיטרו את אוזניו והסוג של פרח/ פפיון/ קישוט תורכיזי על צווארו. בהתאם לזאת, גם לא הצלחתי לזכור את שם המשפחה שלו עד סוף התוכנית, שעסקה היום ב”גיק שיק”, מה שבתכלס אומר שיואב פשוט עצר ברחוב את כל מי שהיו לו/ לה משקפיים ולבוש מכוער ושאל אותם מאיפה (לעזאזל) הם הביאו את זה.

את חוויית הצפיה אני יכולה רק להשוות לתאונת רכבת. מצד אחד זה היה פשוט מזעזע, ומצד שני לא הצלחתי להסיר ממנה את המבט.

עצוב. עצוב. עצוב.

27!!!