The blog remains the same

בעקבות הפוסט הקודם:

שימו לזה סוף. שימו נקודה.

ממתי אנשים הפכו כל כך לא החלטיים, שהם חייבים לתקוע שלוש נקודות אחרי כל משפט, אפילו העובדתי ביותר? מה קרה לפשוט לסיים משפט בנקודה? שלוש נקודות מראה על היסוס, חוסר ביטחון, או רמיזה להמשך.

עימדו מאחורי הדברים שלכם, אנשים. שימו לזה סוף.

נקודה.

בשעה טובה ומוצלחת, רכשתי דומיין והשתמשתי בשירות אחסון האתרים שכבר נרשמתי אליו ואחרי הסאגה הארוכה שכבר היתה אפילו לא הייתי צריכה עזרה של אף אחד, ועברתי לבלוג עצמאי.

הבלוג עדיין תחת קונסטרוקציה, ויהיו כנראה עוד שינויים ועדכונים, אבל מעכשיו והלאה תוכלו למצוא אותי בכתובתי החדשה כאן.

So Long בלוגלי. אירחתם אותי יפה בשנה ומשהו האחרונה. אני פורשת כנפיים ויוצאת לחופשי. תודה לכם.

בימים האחרונים אני מבלה את עיקר זמני מול המחשב. נכון, זה לא ממש שונה מבדרך כלל, אך בניגוד לימי חול, בהם ניתן לתמצת את עיקר הפעילות הממוחשבת שלי לריפרוש חוזר ונשנה של הפייסבוק והרידר והאוקיישינל צ’ט, וכל זאת במקביל לבהייה במסך הטלויזיה (טוק אבאוט מולטיטאסקינג), בימי קודש אלו גם הייתי פרודקטיבית. זה התחיל בשיטוט אקראי בנבכי הרידר שלי, שם נתקלתי בפוסט שנגע לליבי ודגדג את אותם תאי מוח מעטים שנותרו לי שאחראים להשראה (כל השאר נשרפו על ידי אלכוהול, סיגריות וצפייה ממושכת מדי בשידורים חוזרים של סדרות שכבר בוטלו. אכן, מרגשים ובלתי צפויים הם חייה של המובטלת) והופ, נולד רעיון. מייד גייסתי לשורותיי מובטלת נוספת ותכף ומייד התחלנו לעבוד על יישום הפרוייקט.

תחילה היינו צריכות לחשוב על שם ובשלב הבא לקנות דומיין. זה היה החלק הקל, הרי מה הבעיה להקליד רצף אותיות, לקבל אישור על כך שאינן בשימוש ולהכניס פרטי כרטיס אשראי לתיבות אינטרנטיות. סבבה, עברנו את זה, אבל אז הגיע השלב של מציאת שירות אחסון והתקנה של וורדפרס. את החלק הטכני הזה של הפרוייקט קיבלתי על עצמי, כי אני אולי לא מבינה שיט, אבל מכירה אנשים שכן (קרדיט יגיע בקרוב). ואחרי המון בלאגן, שיחות טלפון, קללות נמרצות, מיילים לתמיכה, טוויטים עם בקשות עזרה נואשות, צ’טים שהדריכו אותי צעד צעד ועוד קללות נמרצות שלי, נתתי את הסיסמאות שלי למישהו אחר, שפתר לי את כל הבעיות וגם התקין בשבילי וורדפרס.

אז עכשיו יש דומיין ויש אכסון, ואפילו הצלחתי לעשות רידיירקט מ URL אחד לאחר (את זה עשיתי לגמרי לבד!) ותכלס כבר יש אתר מוכן. כל מה שחסר לו כרגע כדי להיות מושלם זה תוכן, ועל זה אנחנו כרגע עובדות. יותר נכון, התחלנו לעבוד.

רק שאז הוא מת. המחשב זאת אומרת, ושוב חזרתי לקלל ואף לדפוק את הראש בקיר. אך אלוהים כנראה היה לצידי באותו יום (בערך, כי הוא בכל זאת הרג לי את המחשב), כי שעתיים אחר כך התקשר אלי בחור מהעבר, הזמין אותי לארוחת ערב בדיקסי (על חשבונו, כי אני עכשיו ענייה), ניסה לתקן את המחשב ללא הצלחה ואז התנדב (התנדב/ נידבתי. סמנטיקה) להסיע אותי למחרת לחור השחור שבראשון לציון, שם נמצאת מעבדת המחשבים ובנוסף לכל זה, גם השאיל לי לפטופ שיהיה לי עד ששלי יחזור מתיקון. את הלילה שלפני הטיול הגדול ביליתי אצלו והגעתי הביתה רק בשעות הצהריים המאוחרות שלמחרת. פחות משעתיים אחר כך כבר שמתי פעמיי לכיוון צפון העיר, כדי להוציא את התייר מהבית, שיראה אנשים, אחרי שהיה ספון בביתו, בתוך לופ של חוסר שינה ועבודה. בארבע לפנות בוקר פרשתי לישון. בעשר בבוקר גם התייר הצטרף. שעה אחר כך קמתי כדי להגיע בזמן ללשכת התעסוקה, משם הביתה לחצי שעה של התארגנות וישר לראיון עבודה (שבדרך אליו הספקתי ללכת לאיבוד, להתקע בגשם ובעיקר לבזבז זמן) ומשם הביתה לחצי שעה נוספת. אחר כך יצאתי שוב כדי להשתתף בישיבת צוות של הפאב החדש שאני הולכת לעבוד בו (כן כן, אני פותחת בקריירה חדשה בתור מלצרית). הגעתי הביתה מותשת ואני בעיקר מרגישה כאילו היומיים האחרונים היו סוג של הזייה, אבל לפחות החתולה מרוצה מזה שאני פה.

בקרוב חשיפת האתר ובינתיים יש לי כמה עניינים לא סגורים עם הבנק.
אכן, קשים, מרגשים ובלתי צפויים הם חייה של המובטלת.

* הקרדיט לכותרת שייך למובטלת השנייה.

כן. מה עכשיו?; זוז!; זוז כבר!; אוף; כן. תמשיכי ללכת; כי לא פאקינג בא לי לחייך!; לך תזדיין!; גם את; גם אתה; אתה יכול לבוא איתי; איכס; נוווו… עופי לי מהעיניים כבר! הו. תודה באמת; על מה אתה מסתכל?; תפסיק להזיל ריר; יופי. אני ממש גאה בך שקנית 50 סמ”ק; שיו איך אני רוצה ת’נעליים האלה; בנאדם, תבחר נתיב, אתה לא יכול לזגזג לי ככה במדרכה; את! תחפפי שיער; ואת, תחליפי ת’ליפסטיק הזה. את נראית כמו זונה בחמש שקל; ס’אמא שלך, טוב?! טוב!; גם שלך; אוי תמות כבר; אתה בסדר; ילדונת, אם לא תעופי לי מהדרך עכשיו, אני אאלץ לבעוט בך; אווו קיטי!; נו מה התקבצתם לי פה עכשיו? אז מה אם יש אוטובוס; בנאדם, האייטיז נגמרו מזמן; קיבנימט!; לא. אני לא רוצה להתייחס אליך. מה תעשה לי?; אויש, את פשוט קטסטרופה מהלכת. לא . סורי. אין איך לתקן את זה. תתאבדי; מה אתה רוצה?!; ASSHOLE!; נו עכשיו עם הרמזור הזה; תגידי לי, מה חשבת לעצמך בדיוק?; אווו אתה חמוווד. רגע. לא. טוב תפסיק להסתכל. זאת היתה טעות תמימה; אבל אתה לעומת זאת… יאמי. אה, זאת חברה שלך. לא משנה. תמות; המממ… מעניין מאיפה השמלה הזאת; קיבינימט! ‘סתכל לאן ‘תה הולך!; תקשיבי, זה שאת בת שמונים עדיין לא אומר שאת יכולה ללכת כל כך לאט. יאללה! רודפים אחרייך! הו. יופי; איכס. ילדים. עשו טובה, תפסיקו להסתובב לי פה בין הרגליים. אין לכם בית ספר או משהו?; לא. לא. לא. לא. לא. את לא יכולה ללכת עם חולצת בטן; פאפי! איזה י-פה אתה!; ואתה מכוער; גם את; מעניין לי ‘ת&^%$; פאק! מה זה היה?!; כן. גם לך; לך קי-בינימט; אוי מגניב; זו-זווו!; שיו… אתם כאלה איטיים;  ממממ… אוכל; סעמק!; וואו, איך אין לי כוח לזה; אמן תידרסו כולכם; קללה על ראשך;
ת’אנק גוד, בית.

בדיוק המזל שלי, לוותר על המקלחת כדי לצאת מהבית כמה שיותר מוקדם, לרוץ לתפוס מונית כדי לא להתעכב עוד יותר, להגיע ללשכת התעסוקה ב 11:31, רק כדי לגלות שהם יצאו להפסקה של שעה ב 11:30 ובעקבות כך גם לפספס את ביטוח לאומי שנסגר ב 12:30.‏‏ ‏
לצאת החוצה, לעשן סיגריה ולכתוב פוסט מהפלאפון.‏

‏פעמיים כי טוב בתחת שלי‏!‏

תייר: נו, אז למה את לא נענית לאף אחד אם יש כל כך הרבה פניות?
ליז: איכס. סוטים.

זה התחיל לגמרי בצחוק, אחרי כמה שיחות דווקא רציניות בעניין, שפתחתי כרטיס באתר המממ… מפוקפק. התייר רצה להראות לי משהו וכדי לראות את זה הייתי חייבת להרשם, אז נרשמתי נו, כמובן תחת שם בדוי וללא תמונה, אבל הנתונים שלי היו אמינים. תוך זמן קצר התחילו להגיע פניות. הרבה. הגיוני, אני פרש מיט. מתוך ים התמונות של איברים מוצנעים והצעות פורנוגרפיות כאלו ואחרות, פניה אחת דווקא הצליחה לעניין אותי והחלטתי להיענות. שיתפתי את התייר בעניין והסכמנו שאת הטלפון לבחור נעשה יחדיו. כעבור שיחה של 25 דקות התייר ניסה לדלות ממני על מה דיברנו כל כך הרבה “מממ… וואלה…” התחלתי לגרד בפדחתי, “אני לא ממש זוכרת…” “דיברתם 25 דקות ואת לא זוכרת מזה כלום?!” הוא התפלא. “סורי. לא ממש…”… “אה, אבל הוילה שבה הם נפגשים היא משהו פירסט” (וידוע לכל שאסור אף פעם להאמין לאנשים שמשתמשים במושג פירסט).

ביום שישי הוא שוב התקשר והזמין אותי ואת התייר למפגש אינטימי. אחרי 749 שיחות טלפון, החלטנו ללכת על זה וגם התבקשנו להביא איתנו בקבוק וודקה. “אז אנחנו באמת עושים את זה?” שאלתי את התייר כשעלינו על איילון. “מסתמן שכן” הוא ענה לי. “אנחנו אשכרה יוצאים מתל אביב…” עאלק שני בני טובים מאזור השרון, פיתחנו אגרופוביה עירונית לתל אביב.

לאחרונה אימצנו לנו שעשוע חדש לנסיעות וחיפושי חניה, להתקשר ללאב מי ולהתחזות לאנשים שונים. פעם קודמת הייתי ג’ני, בת 23, פרחה-צפונית מאשקלון. השיחה, עם מי שזה לא היה, נקטעה באכזריות כש”אבא שלי” עלה “בטעות” על הקו.  הפעם בחרנו לי את הכינוי “מגניבונת” (יש לבטא באינטונציה צפונית, טון עולה וקול מתקתק-מתלהב-מתגלגל) מתוך מאגר כינויים ופתחתי בשיחה מרנינה עם “כריש”, בן 27, מ’כל הארץ’.

כריש: אז איך קוראים לך?
מגניבונת: אמממ… מגניבונת.
אז ספר לי, כריש, מה עשית היום?
כריש: בלה בלה בלה, שקר כלשהו, בלה בלה בלה. ומה את עשית היום?
מגניבונת: המממ… בוא נראה… התעוררתי עם סקס אנאלי מטורף, אחרי זה ניקיתי את הבית ועכשיו אני עם בן זוגי, בדרך למפגש חילופי זוגות.
כריש: מנתק את השיחה…

“מממ… נראה לי שהפחדתי אותו” אמרתי לתייר במבט מיתמם. “והקטע המצחיק הוא שאפילו לא הסתלבטת עליו” הוא המשיך. “בטח שכן!” מחיתי בביטחון, “נראה לך שבאמת ניקיתי את הבית היום?”

“אז על מה דיברתם באמת?” החלטתי לתחקר. “את יודעת? אני עכשיו לגמרי מבין אותך. דיברנו 10 דקות ואני לא זוכר מזה כלום. הוא דיבר מלא, אבל לא היה שם שום תוכן”. הו, הוא מבין. “וגם… מרגע לרגע יותר ויותר התחשק לי להעיף לו סטירה”. “המממ… יש בזה משהו”, הנהנתי בהסכמה. ובכל זאת, אנחנו עושים את זה.

המשכנו בנסיעה ובכניסה להרצליה עצרנו בחנות “צהוב” כדי לקנות את הוודקה שהתבקשנו להביא. נכנסתי פנימה וביקשתי מהמוכר שיואיל להושיט לי בקבוק פינלנדיה. “מצטער אני לא יכול למכור לך”, התנצל המוכר. “שמע” דפקתי את חיוך ה’די-תמשיך’ שלי, “זה נורא מחמיא והכל, אבל כבר עברתי את גיל 18 מזמן”. “אה, לא” הוא הנחית את המכה, “תקנות הרשת אוסרות מכירת אלכוהול אחרי עשר בלילה”. סעמק. “אתה רציני?” שאלתי מאוכזבת ואז מישהי גילתה לי שבתוך הרצליה מוכרים אלכוהול עד חצות. חזרתי לרכב בידיים ריקות ונסענו לקיוסק הבא. “יאללה בייב, רבע לחצות. רוצי לפני שעת העוצר”, אבל גם שם נחלתי אכזבה והשלב הבא היה נסיעה חזרה לכיוון צפון תל אביב. שוב עצרנו, שוב נכנסתי לחנות, שוב יצאתי בידיים ריקות. “מה עכשיו?” הוא שואל אותי. “אוקי, החדשות הטובות הן שנכנסנו חזרה לשטח השיפוט של תל אביב”. הוא נתן לי את מבט ה’נו ו..’ שלו. “החדשות הרעות הן שהיה שם רק קגלביץ’ ועוד איזה סוג שאפילו הילדים שם אמרו שלא כדאי לשתות”. המשכנו הלאה. הו! אמפם! הגאולה הגיעה! פינלנדיה לסוטים, מגנום בשבילי ומים מינרלים לתייר – הוא הרגיש נועז.

ליז: ותגיד לי, מה זה השטויות האלה לא למכור לי אלכוהול אחרי עשר בלילה?! הא?!
תייר: פחחח… תכתבי על זה פוסט.
ליז: או-הו איזה פוסט אני הולכת לכתוב על זה!

חזרנו להרצליה, החנינו את הרכב והתחלנו לצעוד לכיוון מקום המפגש. קיבלתי סמס מהמזגזג שבו נכתב “חדר 293 “. שיואו, זה כל כך אנדרגראונד. מעניין אם גם צריך סיסמה כדי להכנס, ‘פאטה מורגנה 69 ‘ או משהו בסגנון.

“בייב”, עצרתי אותו לפני שנכנסנו, “לא כדאי שנקבע בינינו איזה משהו? הרי זה מה שעושים במצבים כאלה, לא?”
“המממ… אוקי, מה את רוצה לקבוע?” הוא הביט בי במבט מבולבל. “לודעת… אבל נראה לי שככה זה אמור לעבוד…”  הבטתי בו במבט מבולבל עוד יותר. “טוב, אם אחד מאיתנו רוצה לעוף משם, נעשה ‘החוצה’ עם הראש. “טוב”. “טוב”. “ואם אני לא מבין את הרמז”, הוא הוסיף, “אז מרפק לצלעות”.

“אתה נכנס קודם” הצהרתי ודחפתי אותו שיהיה מלפני. “למה אני?” הוא ניסה להתנגד. “כי ככה החלטתי” וסגרתי את הדיון. הדלת נפתחת ולפנינו התגלה מחזה שנשלף הישר מקומדיית טעויות. אם טרנטינו היה מביים כאלה. מר זיגזוג מברך את פנינו לשלום ומימין לשמאל אנחנו פוגשים את הערס, הגרושה הפרה ועל המיטה אשתו הפרחה של הערס. מישהו צריך לספר לה שעבדו עליה בחנות כשמכרו לה סרט לשיער בתור חצאית עור. שפתיים א-לה פנינה רוזנבלום ומסתמן שבעלה הערס הניח סכום יפה על שולחנו של המנתח הפלסטי, שיתקן לה את החזה. החדר קטן, מעוצב בסגנון אקלקטי-וינטג’-וואלה-אין-לנו-מושג-מה-ניסינו-לעשות-פה. בין החדר לשירותים-מקלחת-ג’קוזי מפריד רק וילון א-לה ספא יוקרתי. ‘המממ… מזמן לא השתנתי מאחורי וילון’, חשבתי לעצמי. נכנסנו, הורדתי מעיל, הדלקתי סיגריה ומהכיוון השני המזגזג הושיט לי ג’וינט והתיישבנו בקצה השני של המיטה, שזה הכי רחוק שהצלחנו לשבת מהשאר.

התייר הביט בי במבט מלא משמעות “מרפקים?” הוא שאל. “מרפקים. בהחלט.” נרשמה הסכמה. ומשם והלאה השתררה שתיקה. המזגזג משחק אותה בדרן מקצועי. תגובות אוהדות לא היו. “בואו נמלא את הג’קוזי” מישהו מציע והם כולם מסכימים בהתלהבות. מיי גוד! הסתכלתי על התייר באימה. הם מצפים שאכנס לג’קוזי עם הלוויתן הזה? היא תמעך את כולנו. שלא לדבר על לראות אותה מזדיינת. חס וחלילה, היא עוד תרצה לגעת בתייר שלי ועוד יותר גרוע, אני עלולה לראות איך הערס תוקע אותה מאחור. ויי זמיר ויי זמיר וייז מיר, יהיו לי סיוטים לשנה הקרובה! איך פאקינג יוצאים מפה?!
אני קוברת את ראשי בחזהו של התייר והוא והפרחה פותחים בשיחה מרתקת על הוילונות בחדר. הו! כן! וילונות! בואו נדבר על וילונות עכשיו, כי הפיל הורוד, שתקוע כאן באמצע החדר והורס כל חלקה טובה, בכלל לא מורגש!

“אז איך עושים את זה?” אני לוחשת לתייר באוזן. “לודע… אני נכנסתי ראשון. עכשיו תורך.” גררררר… שיט. ידעתי שזה יתנקם בי.

“אז אתם חברים?” שואלת הפרחה. “המממ….” ענינו שנינו בתיאום מושלם ובזה סגרנו את הדיון.

הגרושה הולכת למצוא מים ונעלמת בדרך ומר זיגזוג סוף סוף שם את הקלפים השולחן, “אז מה… מתפרקים..?”. “כן!”, ענינו אני והתייר יחדיו. הו, ת’אנק גוד! אפשר לעוף משם. לפני שאנחנו יוצאים המזגזג שואל אם אנחנו רוצים את הוודקה. “אה.. לא צריך”, עניתי בריחוף קל, כל כולי ממוקדת במטרה, שהיא לצאת משם ויפה שעה קודם. “כן, למה לא”, אמר התייר ושניה אחרי זה שיניתי את דעתי. מפגרת, עומד שם בקבוק מלא של וודקה שעברת מסע כומתה ושילמת מחיר מופקע כדי להשיג, בטח שאת רוצה אותו. לקחתי את הבקבוק וברחנו לאוטו כל עוד נפשנו בנו.

“כן, נראה לי שאנחנו צריכים לדבר על זה”, קבע התייר. “אין לי מה להגיד. זה היה הזוי ו…” “כן. הזוי. לא נראה לי שצריך תוספות”, הוא הסכים “ובכל זאת… אנחנו צריכים לדבר על זה. כאילו, זה היה הזוי מדי בשביל לא לדבר על זה”. ניסינו, באמת, אבל פשוט לא ידענו מה להגיד. בדרך עוד המשכנו למלמל כל מיני דברים כמו Oh my God ו We so didn’t belong there. כן, המלמולים שלנו נעשים באנגלית. כל סיפור הוודקה לגמרי התגמד לעומת מה שקרה שם.

“אז בייב..” אמרתי בקול מתקתק, “נראה לי שאנחנו צריכים לפצות את עצמנו על הערב הזה”. “What do you have in mind?” הוא שאל. “נראה לי שאנחנו צריכים ללכת למקום שאליו אנחנו כן מתאימים”. “הו, בדיוק על זה רציתי לדבר איתך” סטייל Are you thinking what I’m thinking?

את הלילה סיימנו בבר הקבוע שלנו, איפה שמכירים אותנו, מקום אשר מנציח את הבינוניות. המוזיקה רגילה, האנשים לא יפים ולא מכוערים. ליידנו רוקדות חבורה של בנות, אחת מהן מנסה להיות מאוד סקסית ולא ממש מצליחה, אחרת שנכנסת, לבושה בשמלה שמזכירה באופן מטריד את הוילונות מקודם. אני מתחילה קצת להתנוענע עם המשקה ביד והתייר, כהרגלו, עומד ומסתכל עלי ואצבע אחת נכנסת לתוך הג’ינס שלי ואוחזת שם.

כמה טוב להיות בבית.

בטור של לילך סיגן בגלובס, כלבלבי iPhone, מדחיק ביומטרי, התפרסמה גם התגובה הבאה, שהצליחה להצחיק אותי קשות:

“אפשר גם לשלב בין השניים
כאשר המאגר ידלוף, והוא ידלוף, יהיה אפשר לעשות אפליקצת IPHONE שתודיע לך מי נגע לך באייפון לפי טביעות האצבע שהוא ישאיר על המסך.”

תגובה מספר 4, של דב – ציניות במיטבה

ובאשר לתוכן הטור, מדובר לדעתי באוקסימורון מושלם, שכן לילך עושה בדיוק את מה שעליו היא מעבירה ביקורת.

עדיין, לעולם לא יהיו לי מספיק.

The #140 conference was mighty boring. Indeed.