Nov 17

“…אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹפִי. הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר. יָעַצְנוּ רָע. כִּזַּבְנוּ. לַצְנוּ. מָרַדְנוּ. נִאַצְנוּ. סָרַרְנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. צָרַרְנוּ. קִשִּׁינוּ עֹרֶף. רָשַׁעְנוּ. שִׁחַתְנוּ. תִּעַבְנוּ. תָּעִינוּ. תִּעְתָּעְנוּ…”
מתוך תפילת וידוי ליום הכיפורים

נלחצתי.
נלחצתי זה אנדרסטייטמנט, למעשה, התקף חרדה כנראה יהיה ביטוי מדוייק יותר למה שקרה לי באותו לילה.
שלושה טלפונים בטווח זמן של כעשרים דקות, בזמן שהייתי במקלחת, ברור שזה לא בסדר. ולמה שיהיה בסדר? פעם אחת. פעם אחת ניהלתי קשר בקצב איטי. וזה עבד. והוא רצה אותי. והיה רציני לגבי. געגועים ומחוייבות ומילים יפות ופעם ראשונה מיוחדת והכל וזה הרתיע אותי. כל כך הרתיע אותי, שאחרי שלושת הטלפונים הללו, אחרי שהוא הודיע שהוא מאחר ואולי לא יגיע כלל, האינסטינקט הראשוני שלי היה פשוט לברוח למישהו אחר. לתייר.

בזמן האחרון, מאז שהבחור נכנס לתמונה, אני מרגישה שהתייר מקדיש לי קצת יותר תשומת לב. הוא לא רוצה לאבד אותי, אז הוא דואג להראות נוכחות וכמעט כל יום מתעניין איך מתקדם עם הבחור. מודה, זה מוצא חן בעיני.


הלך סוכן הבית של פריץ בשוק בבגדד, כאשר לפתע חש בטפיחה על שכמו. הסתובב סוכן הבית, ולזוועתו ראה את גבירת המוות מולו. נבהל הוא כל כך, שהוא טס הביתה וסיפר לפריץ שלו על המקרה. הפריץ נבהל, צייד את סוכן ביתו במיטב סוסיו ויעץ לו לברוח לעיר שכוחה ומרוחקת: סמארה.
הסוכן אכן נס על נפשו, ואילו הפריץ המסוקרן הלך אל השוק, לחפש את גבירת המוות ולברר אצלה מה ראתה להציק לבן חסותו.
פגש הוא בה בשוק, ושאל אותה: “מה פשר המפגש המוזר שקיימת עם סוכן הבית האהוב שלי הבוקר?”
“אה”, ענתה גבירת המוות, “אני בסך הכל הופתעתי לראותו כאן, כאשר אני יודעת שיש לי עמו פגישה הערב בסמארה.”

פגישה בסמארה / סומרסט מוהם (קישור לגרסא מעט שונה באנגלית)

ומה לא עשיתי כדי לא להתקשר אליו. לכל העולם התקשרתי וחבר טוב אף הוציא עצמו מהמיטה החמה והגיע כדי להרגיע אותי ואז גם יצא איתי לאכול. וכשכבר נרגעתי, סימסתי לבחור לבדוק מה מצבו והוא החזיר שהוא מגיע לעיר תוך 20 דקות ושעה אחר כך, כשהוא עדיין לא התקשר, התקשרתי אליו שוב לבדוק מה קורה ולא היתה תשובה. דקה אחר כך, ב 1:21 בלילה, קיבלתי סמס. זה היה התייר וממש במקרה הוא יצא הרגע מבר ליד הבית שלי ואני כבר לא יכולה להתחמק ומזמינה אותו לעלות, תוך הבטחה שאני מייד מתארגנת ואנחנו יוצאים שוב. הוא נשאר איתי על הקו עד שהוא פותח את דלת ביתי ואיך שזה קורה, גם נכנסת עוד שיחה.

שיקרתי.
כמובן, זה הבחור עם הסברים (לגמרי מתקבלים על הדעת) להיעלמות, אבל זה כבר לא מעניין אותי ואני אומרת לו שנוותר על הלילה כי אני כבר עייפה וניפגש מחר. אני חוזרת לתייר, שעדיין עומד בחוץ, נשען על מעקה המסדרון, ידיו פרושות לצדדים ומבט אפל, ממזרי וערפדי, על פניו. הוא קולט שאני נסערת ומתפכח תוך דקה.

בגדתי.
הוא מקשיב, מחבק, מלטף, מרגיע ומוביל אותי למיטה, שם הוא מבטיח שחיבוקים יהיו המגע היחיד בינינו. שעות אחר כך, עדיין ערים, הוא מציין שזהו ללא ספק הלילה האינטימי ביותר שבילינו יחד. וזה באמת היה הלילה האינטימי ביותר שביליתי עם מישהו מזה שנים. מתישהו, מבלי ממש להתכונן לכך, שנינו נרדמים. בצהריים הוא הולך ואני נותרת מבולבלת ותשושה – רגשית, נפשית וגופנית.

אכזבתי והסתרתי.
בערב הגעתי לבחור כמתוכנן, עדיין נסערת מאירועי הלילה הקודם ועייפה מיום שוטטות ברחבי העיר, עם הקטנה והמוחקת. הוא שמח לראות אותי ולזמן מה הוא עסוק מדי בהתרגשותו שלו מכדי לשים לב לחוסר התקשורת שלי. שכבנו שם בשקט על המיטה ורק כשהוא שאל מה קרה, העזתי להגיד משפט וחצי על כך שקצת לחוץ לי מדי. תוך פחות משעה, מרגע שהגעתי, כבר הייתי בדרכי הביתה. על שאלתו, אם להתקשר אלי למחרת, לא ידעתי מה לענות.
יום המחרת עבר בשקט יחסי.

הטעיתי וניצלתי.
בשבת התיישבנו מוקדם, אני והקטנה, באחד הפאבים של פלורנטין. השיחה נסבה בעיקר סביב חיינו הרומנטיים (הפתעה והפתעה) וסוג של קיבלתי החלטה לסיים את היחסים עם הבחור. מאוחר יותר, כשהערב התחיל לקבל חיים, עברנו לשבת בפאב ממול ואיך שקירבתי את שפתיי לכוס הקאווה הראשונה (לאותו פאב, כי כבר שתיתי אחת בפאב הקודם), התקבל סמס מהבחור. הוא עושה סרטים של בחורה. הוא ראה אותנו יושבות בפאב הקודם, אבל לא רצה להפריע. הזמנתי אותו לאיפה שישבנו, שיגיד שלום, וכשהוא הגיע פתאום היה לי מאוד נחמד שהוא שם. את הלילה סיימנו במיטה שלי ואחרי שהוא הלך בבוקר, שוב הגעתי למסקנה שאני צריכה לחתוך, אבל לא מצאתי את הזמן הנכון. אתמול חתכתי, מהיר ונקי כמו פלסטר, ועם זאת בהחלט לא נעים.

התנערתי מאשמה.
הייתי רוצה לומר שאני מצטערת, שיתכן ולא התנהלתי בצורה נכונה, אבל זה לא המצב. אני מרגישה בסדר גמור עם הכל ואין לי נקיפות מצפון. יהיו שיטענו שאני כלבה חסרת לב ואולי אף דברים גרועים יותר, יהיו כאלו שיבינו ויתמכו. החיים לוקחים אותנו למקומות בלתי צפויים ויש להם תוכניות משלהם, שלא בהכרח תואמות את אלו שלנו. נכון לעכשיו החיים שלי הופכים לקלישאה אחת גדולה.

Nov 11

לפני שנתיים, כשמצאתי עצמי מובטלת בפעם השניה, אחרי שפוטרתי מחברת הסטארט-אפ בה עבדתי, סירבתי בכל תוקף לחתום על דמי אבטלה. לא עניין אותי שכבר אזלו כל חסכונותי, שאני במינוס עצבני ושעוד שניה גוזרים לי את כרטיס האשראי. מבחינתי לחתום בלשכה היה מתחת לכבודי. גם לא הייתי מוכנה להתפשר על אף עבודה שתשלם פחות מהדרישות שלי, או שלא עונה ב-ד-י-ו-ק על הקריטריונים שהגדרתי לעצמי. הייתי עקשנית ובררנית ובסופו של דבר, אחרי חודשיים בעבודה זמנית (בחברה הקודמת שבה עבדתי, אליה חזרתי לבקשתם), ששילמה לי הרבה פחות ממה שהתרגלתי להרוויח (וגם קיבלתי תשלום ע”פ שעה וזה היה בתקופת החגים) ועוד חודשיים בהם לא עבדתי כלל, באמת מצאתי מקום עבודה שאני אוהבת ושהסכימו לשלם לי את מה שביקשתי, כולל כל התנאים הסוציאלים הנלווים ואף יותר. לכאורה העקשנות השתלמה לי.

מספר חודשים אחר כך גם החלטתי לקחת צעד נוסף בעצמאות והתחלתי לחפש דירה לבד. המצב הכספי שלי לא השתפר מי יודע מה ובנוסף גם הגדלתי לעצמי את ההוצאות, אבל מבחינתי כל זה היה שווה בשביל החופש ושלוות הנפש שלי. היתה לי עבודה טובה ודירה משלי והחיים התנהלו כמסלולם לשנה וחצי ~ שבאו אחר כך. כמובן שהיו אי אלו משברים ומצוקות, אבל סך הכל, לא משהו יוצא מגדר החיים התל אביביים הרגילים.

מתישהו בתקופת העבודה שלי, התחלתי לשנוא את מה שאני עושה. זה לא שלפני כן ממש אהבתי את התחום, הרי גם בפעם הקודמת ניסיתי לצאת מנישת האדמיניסטרציה ובסופו של דבר הבנתי שרק שם אני אמצא את המשכורות שאני דורשת (מאחר ואין לי הכשרה לשום דבר אחר), אבל הצלחתי לחיות עם זה ולהפיק את המיטב. בשלב מסוים גם הגעתי למסקנה המתבקשת שהגיע הזמן, בגיל 26, שאחליט על כיוון מסוים בחיים שלי ועל בניית קריירה ונרשמתי ללימודים. בנוסף גם התחלתי להשקיע יותר בכתיבה, קריאה ויצירת קשרים. כל אלו צעדים שנועדו לקדם אותי למקצוע שאוכל באמת להפיק ממנו הנאה וסיפוק. במקביל לכל זה, גם זלזלתי בעבודה שלי יותר ויותר. לא שלא רציתי להיות עובדת טובה, ואפילו הגעתי להישגים כאלו ואחרים שם, אבל ככל שתפסתי כיוון חדש בחיים, כך גם איבדתי עניין לחלוטין במקצועי הנוכחי, וכשאני מאבדת עניין אני גם מאבדת כל שמץ של מוטיבציה. בסופו של דבר גם המנהלים שלי הבינו את שמתרחש ועשו לי את הטובה הגדולה, שכנראה הייתי צריכה שיעשו בשבילי, ופיטרו אותי.

ועכשיו, כמובטלת טריה, עדיין חסרת הכשרה, אני מתחילה לבחון מחדש את העקרונות שליוו אותי בעבר ואני מבינה כמה גאוותנית הייתי. בסוף החודש אקבל את המשכורת האחרונה שלי ולאחר מכן אצטרך להתפרנס ממשהו. לחזור לאדמיניסטרציה זו לא אופציה מבחינתי ולכן אני לוקחת בחשבון שיעבור עוד זמן עד שאמצא עבודה שמתאימה לי.

תמיד היתה לי בעיה עם כספים. אני מרגישה לא נעים לקחת כסף שכביכול לא מגיע לי. כסף שלא עשיתי שום דבר בשביל לקבל אותו. אפילו אחרי שעברתי תאונת דרכים, בדרכי לעבודה, ביום שישי (יום בו לא הייתי אמורה לעבוד), לפני כשלוש שנים, הרגשתי לא נעים להגיש תביעה לביטוח. החבר שלי דאז ניסה לשכנע אותי שנפגעתי ומגיע לי על כך תשלום. מבחינתי היומיים שביליתי עם צוואר וגב תפוסים לא נחשבו לפגיעה משמעותית (למרות כאבי הגב שמלווים אותי עד היום) ולכן, בסופו של דבר, תבעתי רק על המינימום, למרות הפצרותיהם של החבר וגם של עורך הדין שטיפל לי במקרה שאני יכולה לקבל הרבה יותר. היום ההתעקשות הזאת שלי נראית לי טפשית. היום אני גם מבינה שלחתום על דמי אבטלה זו בכלל לא בושה. הרי אני משלמת כספים לביטוח לאומי מאז שהשתחררתי, לפני 6 שנים, בדיוק בשביל מצבים כאלה. שירתתי בצה”ל, תרמתי למדינה ושילמתי עשרות אלפי שקלים בכל סוגי המיסים – אז כן, מגיע לי שהמדינה תדאג לי בחזרה.

הבנתי גם עוד משהו. יתכן מאוד שאיף פוש קומס טו שאב, אצטרך לעבוד במשהו זמני שיאפשר לי לשמור על רמת החיים שהתרגלתי אליה ולתחזק את יוקר המחיה שלי, קרי לברמן או למלצר. ועד כמה שהמחשבה על לחזור למלצרות מחרידה אותי, המחשבה על לחזור לגור עם ההורים מפחידה אותי אפילו יותר. לפעמים צריך קודם ליפול כדי לטפס יותר גבוה. ואם הנפילה הזאת, עכשיו,  היא מה שאמורה להרים אותי למעלה בעתיד, אז אני פשוט אבלע את הצפרדע ואגיש את הרביולי בטטה, בלי כוסברה ועם הרבה שמנת, לזוג שיושב בשולחן 2.

כל עבודה מכבדת את בעליה.

Nov 6

4 עכברי צעצוע של החתולה ו-1 כדור ספוג קופצני.
כ-3.5 שקלים.
3 מצתים עובדים.
2 סיכות שיער.
1 בטריה נטענת.
1 קונדום.
1 כאב גב נוראי והמון המון אבק ושיערות.

את השרשרת, שבגללה מלכתחילה חיטטתי מתחת למיטה לעומת זאת, לא מצאתי.

Nov 5

אני אוהבת את האדריכלות של תל אביב. את כל בנייני הבאוהאוס הישנים, עם החלונות הגדולים, המרפסות המיוחדות והתקרות הגבוהות במיוחד ולראיה, אני גרה בבניין שכזה, שאמנם עבר שיפוצים פנימיים כאלה ואחרים, אך שמר על הצביון האותנטי שלו.

החלונות הגדולים מאפשרים לשמש לחדור ולהאיר את הדירה כולה והתקרות הגבוהות נותנות אשליה של מרחב למרות שמדובר בדירת חדר וחצי קטנטנה. הבעיה מתחילה כאשר משימה פשוטה לכאורה, מציבה אותי בפוזיציה של עלמה במצוקה עת נאלצתי להזעיק את השכן שלי, שברוב אבירותו, הביא סולם והחליף לי את הנורה בסלון.