את רועי הכרתי באחד הפאבים התל אביביים שאני לא נוהגת להגיע אליהם באופן קבוע, אבל מאלה שאני נהנית בהם כשאני כבר שם. לבשתי את שמלת המזל שלי – שמלה לבנה שמושכת המון תשומת לב ויצאתי מהבית חמושה בערימות של ביטחון עצמי ומצב רוח טוב. התגובות אלי היו בהתאם ומיד כשהתיישבנו, אני והיעל, הברמן התחיל לפלרטט איתי. מאוחר יותר גם בעל המקום ניסה את מזלו איתי על ידי זה שהוא הזמין אותי לכמות נאה של שתייה על חשבון הבית ובכלל, ואני מרשה לעצמי להשתחצן לרגע, הייתי האטרקציה של המקום.
במהלך הערב גם הכרתי את רועי. גבוה ותכול עיניים, שהתחיל להתבלבל במילותיו בכל פעם שהבטתי עמוק לתוכם, במבט חודר. זה מצא חן בעיני, הביישנות הקלה שלו רק גרמה לו להתחבב עלי עוד יותר וחלק נכבד מהערב ביליתי בפלירטוטים איתו. התנשקנו, החלפנו טלפונים ואחרי סירוב מנומס מצידי להצטרף אליו, רועי המשיך בדרכו, עם חבריו, לפאב תל אביבי אחר. הסמס, עם בקשה שניה להצטרפות, לא איחר להגיע. שוב סירבתי בנימוס, אבל הבטחתי, טנטיבית, שנפגש ביום שני.
מדי פעם יש לי את הערבים האלה בהם אני מרגישה מאוד טוב עצמי ומשדרת את זה החוצה. אני חייכנית ופלרטטנית והמון גברים מתחילים איתי. חלק מצליחים יותר וחלק מצליחים פחות, אבל החוק שלי, ביני לבין עצמי, הוא שאני חוזרת הביתה לבד. איכשהו אני מרגישה שמהפעולה הזו, שאף אחד לא מצליח לגמרי להשיג אותי, ממנה נובעת העוצמה שלי.
בחזרה לרועי אם כך. יום שני הגיע והיה זה יום עמוס לעייפה. בסביבות אחר הצהריים קיבלתי ממנו סמס שמזמין אותי לסרט אצלו בבית. אני קצת מתעצבנת מגברים שעושים את המהלך הראשון שלהם בסמס במקום להתקשר ולכן בחרתי לא לענות. קצת מאוחר יותר, בדרכי הביתה אחרי יום די מטורף, הוא התקשר. ציינתי בפניו שהיה לי יום קשה, אבל שאודיע לו קצת יותר מאוחר מה קורה איתי. חזרתי אליו כעבור שעה עם התנצלות שלא אוכל לראות אותו באותו יום, אולם הבטחתי שאהיה שלו ביום חמישי, והפעם על אמת. למעט הביטול שלי, היתה לנו שיחה דווקא ארוכה ומאוד מהנה. אם קודם לא הייתי לגמרי בטוחה לגביו, אז אחרי השיחה הוא כבר מצא חן בעיני הרבה יותר.
ובכן, חמישי הגיע ואיתו אירועים רבים, לאחד מהם רציתי ללכת עם רועי. לבסוף הוא התקשר והפעם בפיו היתה התנצלות על כך שיש יומולדת לחבר ואולי פשוט נפגש מאוחר יותר. הוא הוסיף גם הזמנה לבלות את הלילה אצלו בבית. שוב סירבתי בנימוס, באיצטלה שאינני אוהבת לישון מחוץ לבית. במהלך ההתארגנות שלי באותו ערב, היו בינינו מספר שיחות. באחת מהן הוא ציין שהוא יודע שנתתי את הטלפון שלי לברמן בפאב (שלא התקשר אלי). הודיתי באשמה, אך לא לגמרי הצלחתי להבין לאן הוא מנסה לחתור עם זה. אני ניסיתי כל הזמן לשנות נושא, בעוד רועי דאג בכל פעם לעקוץ אותי על העניין. אוקי, הבנתי, האגו שלו אולי קצת נפגע, אבל הנקודה היא שלא קרה בסוף כלום וזה לא שיש לי איזושהי מחוייבות כלפי אף אחד מהם. השיחה המשיכה ובכל הזדמנות רועי דאג לעקוץ אותי על משהו. בשלב הזה הוא כבר מתחיל הרבה פחות למצוא חן בעיני. לבסוף הוא ציין שמה שנאמר עלי באותו ערב, היה שאני מחפשת זין. על זה עניתי שאני אפילו לא מתכוונת לכבד את הטענה הזאת בתגובה. הוא המשיך בתחקור נמרץ שלי לגבי הסיבות שבגללן לא חזרתי איתו הביתה באותו ערב ואז נפל לי האסימון; רועי לא הבין כיצד זה יכול להיות שיש מולו בחורה שמתה לזיון והוא לא הצליח לזיין אותה. כמובן שהוא הכחיש הכל וגם דאג שלרגע לא ארגיש שידי על העליונה. “אל תחמיאי לעצמך”, הוא אמר, כשהצגתי לו את התאוריה שלי. ובכל זאת הוא סיים את השיחה עם הזמנה נוספת שאבוא לישון אצלו. בפעם הלא זוכרת כמה, סירבתי בנימוס וחשבתי שבזה נגמר הסיפור.
בשישי בערב, בדרכי הביתה מההורים, עם התייר שהתנדב לתת לי טרמפ, רועי שוב התקשר. הוא שאל לתוכניותי ועניתי לו שאני מתכוונת להשאר בבית. הוא שוב הזמין אותי לישון אצלו ושוב הסברתי לו שאני לא אוהבת לישון מחוץ לבית. בחיי שהוא עקבי. בבית עוד קיבלתי ממנו כמה סמסים, באחד מהם הוא ציין שבעל הפאב, מיום שבת שנפגשנו, שואל עלי. וואלה, אני כבר לא מבינה מה הבנאדם רוצה ממני. ויתרתי על ההזמנה להצטרף אליו לפאב והלכתי לישון.
למחרת קבעתי עם היעל לצאת לפאב הקבוע ושוב רועי התקשר. אמרתי לו שאהיה בפאב הקבוע שלי ושהוא מוזמן לקפוץ אם הוא עדיין חושק לפגוש אותי. מראש סירבתי להזמנתו שאשן אצלו. הוא הגיע לפאב מלווה בחבר וכסא נוסף על הבר נשמר בשביל האגו שלו. ישבתי איתו קצת והוא שוב שאל אם אני באה לישון אצלו. הפעם הוא לא הסתפק בסירוב המנומס מספר 6,893 שלי והמשיך ללחוץ. “מה לא ברור לך במילה לא?” שאלתי אותו. לא היתה לו תשובה מספקת, להפתעתי הרבה. יעצתי לו שישנה טקטיקה, אם הוא רוצה שיצא ממני משהו. רועי התעקש שהוא לא יחליף טקטיקה ובתגובה ציינתי בפניו את הברור מאליו – שאם כך, אז זה לא יעבוד לו. איבדתי את הסבלנות ויצאתי החוצה לחברים שחיכו ממני לעדכונים. אחרי שהבין, שוב, שאני לא הולכת לשכב איתו, רועי הלך.
אם חשבתם שזהו, הרי שגם אני וגם אתם טעינו, כי מספר ימים לאחר מכן, בעודי מנסה לנמנם על הספה, לפני הטיסה לתורכיה, רועי התקשר לעוד ניסיון נואש אחד. “מה העניינים?” הוא שואל. “בסדר ושלומך?”. “מה את עושה?”. “מנמנת על הספה”. “וואלה. רוצה לבוא לישון אצלי?”. “לא”. “למה?”.
כאילו שזה לא היה ברור.
מאת: Lizibee | 
27 בSeptember, 2009| 
