The blog remains the same

השעה רבע לחצות, הכל שקט מסביב. הצלילים היחידים הם רעשי הצרצרים וצליל הפעולה של המקרר. רעשים סטטים ברקע, מאלה שבשלב מסויים פשוט מפסיקים לשמוע, אלא אם ממש מתרכזים בהם.

אני רוצה משהו. לא ידוע עדיין בדיוק מה, אבל אני רוצה משהו ורוצה אותו עכשיו. חשק מסויים עוטף אותי, כמיהה למשהו, געגוע אולי, ערגה. מרגישה חמו חתולה, מתפלת בתוך עצמי באיטיות, מתחילה לגרגר מכל נגיעה, מרגישה כל שריר ושריר בגופי.

קרייבינג.

אני באמת לא מצליחה להחליט מה יותר מגוחך; המשפט הזה שברק הוציא מפיו, או העובדה ש’ישראל היום‘ בחרו להשתמש בו לכותרת הראשית.

אכן, ישראל של היום…

הקטע במצלמה דיגיטלית זה שאפשר לצלם כל דבר מיליון פעם ואחרי זה לבחור את התמונות המוצלחות ביותר מתוך הסדרה. זה בשום אופן לא אומר שצריך להציג בפני העולם את כ-ל התמונות שמילאו את כרטיס הזיכרון, ויש בהחלט מקום לצנזורה עצמית.

בחיאת ראבק! להעלות 183 תמונות מירח דבש של שלושה ימים במלון בתורכיה, זה באמת, אבל באמת מיותר.

מאיפה מתחילים בכלל? הרי בזמן האחרון אני כל כך ממעטת לפרט את מה שעובר עלי, אז איך אני אמורה למלא ככה את כל החללים? מה אוכל לספר, בקצרה, ועדיין להשאר ברורה?

הסופ”ש הזה היה עמוס, מעשית וגם רגשית. המון מחשבות מתרוצצות לי בראש בעקבותיו ומסקנות אין עדיין.

התייר חזר סופסוף מחו”ל. אחרי חמישה שבועות ארוכים של שיחות מסנג’ר אל תוך הלילה, פה ושם שיחת טלפון שהשאירה אותי עם טעם של עוד, פנטזיות שנבנו לאט לאט והמון ציפייה והתרגשות מצידי, הוא הגיע. קבענו להפגש בחמישי וקיבלתי הוראות מה ללבוש (או ליתר דיוק מה לא ללבוש). הוא אוהב להאריך את הציפייה, אז החלטנו קודם לצאת לשתות. המון טיזינג ומשחקים, אלכוהול ולחישות מחרמנות. אני בשמלה לבנה וכל הגברים בבר עם העיניים עלי. איזו הרגשה עילאית – משכרת אפילו יותר מהמשקאות והג’וינט – לדעת שכל הגברים בחדר חורשי זימה בגללי. אני מניחה שגם התייר הרגיש כך. בחור אחד, שיושב לידי על הבר, לא מפסיק לנעוץ בי מבטים ומאוחר יותר תופס אותי ביציאה מהשרותים ושואל לפשר המבטים שלי ואם אני והתייר ביחד. אני מסבירה את המצב ואנחנו חוזרים למקום מושבנו. התייר קולט את האינטראקציה ומזמין את הבחור לצ’ייסר. אני והבחור פותחים בשיחה בעוד אצבעותיו של התייר עושות בי שמות מתחת לשמלה. ההתרחשות מדליקה את שנינו ואנחנו מחליטים ללכת למקום בו נוכל לפרוק את המתח שהצטבר. מגיעים אליו, דלת נסגרת, בגדים עפים, למיטה לא הספקנו להגיע ופרקנו הכל שם, על הרצפה. בוקר, מתעוררים בצורה אנכית למיטה ומיד מתחילים סשן נוסף, לאחר מכן מחליטים לקום וללכת לאכול ארוחת בוקר בחוץ. איכשהו אני מרגישה מספיק בנוח איתו כדי לחשוף את עצמי לגמרי. אני יודעת שהוא לא ינצל את זה ולא יחזיק את זה נגדי ואני אומרת לו שמה לעשות, אני כבר עמוק בפנים. אני מעורבת רגשית. הוא לא. ההחלטה בידי אם להמשיך או להפסיק. “את ילדה גדולה”, הוא אומר לי וצודק. ‘אני שונא שמחליטים בשבילי מה אני מרגיש או רוצה. אני לא אעשה את זה לך.’ שיניתי נושא, אין לי מושג מה להגיד.

הנטיה שלי בחיים היא תמיד לזרוק את עצמי לתוך דברים. להתמסר באופן טוטאלי, לתת את כולי והכל למען החוויה. אני מוכנה תמיד להסתכן בלב שבור, אם נדמה לי שההרפתקאה שווה את זה. ההגיון שלי אומר שמקסימום אני אפגע, אבכה, אתגבר ואעבור הלאה, הרי זה לא משהו שלא קרה לי בעבר ותמיד יצאתי מזה מחוזקת. אי אפשור לחוות משהו במלואו, אם לא לוקחים סיכונים. אני לא יכולה לחוות דברים במלואם, אם אני לא מערבת רגשות. כזו אני ולא יעזרו כל השכנועים והאזהרות, אני אמשיך תמיד לשחק באש. החברות הבטיחו להיות שם בשבילי שאוכל לבכות על כתפן, עכשיו רק נותר לי להחליט מה לעשות; הרפתאה, שמעטים הסיכויים שאוכל לעבור עם מישהו אחר, במחיר לב שבור, או בטחון במחיר שעמום.

המרוקאי נכנס לחיי בסערה, ככה פתאום, אחרי יום מפרך של עבודה ולימודים. הוא ראה אותי בכיתה, אחר כך במעלית וכשהגענו למטה, הוא הציע לי טרמפ הביתה. הטרמפ הפך איכשהו לדייט והמרוקאי החל לתהות איפה הייתי כל חייו. הוא מפנק, מחמיא, מסוקס אבל רגיש, גבר במובן הקלאסי – בכל פעם שניסיתי, הוא החזיר לי את כרטיס האשראי שלי במבט נעלב. הוא משלם, הוא מטפח, אני רק צריכה להיות שם ותו לא. הוא טוב לי לאגו, אבל אני לא סגורה אם הוא טוב לי לנשמה.

בתוך כל זה, חזרתי איכשהו ליחסי יזיזות עם השווה. מדהים איך בנאדם שהסב לי כל כך הרבה כאב, מהווה בשבילי פתאום אי של שפיות בתוך ים הטירוף שעובר עלי. הוא לא יודע על שום דבר שקורה אצלי בתחום הרומנטי ואני גם לא מעוניינת שידע. הוא מכיר אותי, את הגוף שלי, את הרגשות שלי וחלק לא מבוטל מהפטישים שלי. הוא מלא בתשוקה, אוחז בי חזק, מנשק כאילו אין מחר, חסר עכבות, נותן את כולו ונכנע להנאות הגוף. אני אוהבת את זה אצלו, זה מאפשר לי להרגיש חופשיה לעשות בו כרצוני, להיות אני. הוא נוח ונעים, איש שיחה מעניין והוא מעולם לא השלה אותי. הרגשות שלי אליו התמתנו ואני בעיקר פשוט נהנית מחברתו. אני אשמור אותו לבינתיים.

לגבי השאר…

מתוך סטטיסטיקות הבלוג להיום:

כשהג’ינס האהוב עליך, שלפני חודשיים נאבקת על מנת לסגור את הכפתור שלו, רק כדי שלא תצטרכי להפטר ממנו, עכשיו יורד ממך מבלי לפתוח אותו כלל.

ועוד משהו, מה הפאקינג קטע הזה שכולם פתאום קוראים לילדים שלהם יהלי? די עם זה!

כבר המון זמן שאני שוקלת להפוך את הבלוג לבלוג עצמאי. עד כמה שאני אוהבת את בלוגלי, יש לו את הבעיות שלו ולראיה הוא נופל כל יום בין מתישהו בין השעות 12:00-14:00 ולמען האמת די נמאס לי מזה. מה עוד שנראה לי הגיע הזמן לפרוש כנפיים.

אז דומיין כבר יש לי, שזו התחלה טובה, ועכשיו אני צריכה למצוא איזשהו שרות אירוח שרתים , זול ואמין, שאוכל להתארח בו. חוץ מזה, אני מניחה שאצטרך להתקין וורדפרס על המחשב ועוד מגוון של פעולות שעושים כדי להפעיל בלוג עצמאי שאין לי מושג מה הן.

אם כך, הבקשות שלי הן כדלהלן: א. אני צריכה המלצה על שרות אירוח שרתים/ אתרים/ וואטאבר. ב. הוראות מדוייקות של איך-לעזאזל-עושים-את-זה.

כל עזרה/ עצה תתקבל בברכה.

תודה

הקטע הזה נכתב הרבה יותר מדי בקצרה, שכן אירועי השבוע החולף היו הזויים מדי מכדי שאצליח לנסחם בכתב. שתי חברות הביעו בפני את הערכתן אלי ולהתנהלותי בחודשים האחרונים. אני אף פעם לא יודעת כיצד להגיב לדברים מסוג זה, הם מרגשים ומביכים אותי בעת ובעונה אחת ו, when put on the spot, אני בעיקר משתתקת ומסמיקה. הן יודעות מי הן, הוחמאתי מהן קשות ורציתי בהזדמנות זו להגיד להן תודה ולהביע בחזרה את הערכתי הרבה אליהן ולחברות שלהן איתי.

** כן, במקור הקטע הזה התחבא בתוך פוסט אחר, אך הגעתי למסקנה שראוי שיהיה בפוסט משל עצמו.

מישהו שקרא את הפוסט הזה שלי, יצר איתי קשר במחשבה שאני, מה שנקרא (מסתבר) בפי הז’אנר, סאבית, או במילים פשוטות, שפחה. הבחור, נקרא לו ג’ק, כי ככה מתחשק לי, שלח לי מייל והזמין אותי להתחבר אליו למסנג’ר ואילו אני, בתור יצור סקרן למדי, נעניתי להזמנתו. במקביל גם קפצתי לבלוגו שלו, לבדוק במי ובמה מדובר. הבלוג שלו עוסק רובו ככולו בבדס”מ ובפרט בחיפושו אחר סאבית שתמלא את צרכיו.

עכשיו, נתחיל מכך שאותו פוסט מדובר היה שונה מאוד משאר הפוסטים שלי ובא לתאר, בגוף ראשון, חוויה מינית ייחודית שעברתי וגם, באותה הזדמנות, להציג בפני הקוראים בחור חדש שנכנס לחיי, שטרם מצאתי לו כינוי הולם. כבר כתבתי בעבר על חוויות מיניות שלי, אך לא בצורה כזאת מפורטת ואף פעם לא פוסט שהוקדש אך ורק לתיאורים אירוטיים של המקרה. הדבר הכי קרוב לזה היה הפוסט הזה, וגם הוא הסתיים בסופו של דבר עם מוסר השכל.

בחזרה לג’ק, אם כן, שאת תמליל השיחה הראשונה שלנו אביא לפניכם:

ג’ק: שלום
ליז: היי
ג’ק: מה נשמע? *סמיילי*
ליז: טוב. ושלומך?
ג’ק: בינוני
ליז: ומדוע?
ג’ק: אני לא יודע אם קפצת לבלוגי לאחר שקראת את תגובתי בבלוגך*… אבל… משום שלא קל להכיר מישהי מהתחום. זה יכול לבאס לעיתים.
ליז: קפצתי.
ואני יכולה להגיד לך מראש שלא נראה לי שאני מה שאתה מחפש.
ג’ק: מדוע? את לא מנהלת את יומנה של שפחה? *סמיילי*
ליז: זה בסה”כ תג. לא יודעת כמה קראת אצלי.
ג’ק: למה לבחור בתג שהוא לא מה שהוא. את לא שפחה ולא סאבית?
ליז: לא. זה תג מטאפורי.
ג’ק: אהמ. אוקי. מכירה כזו?
ליז: לא יכולה לעזור לך בזה, לא.
ג’ק: אוקי, תודה
ליז: בבקשה. זה הכל?
ג’ק: רציתי להכיר. את אומרת שאת לא בכיוון בכלל. כנראה שכן. *סמיילי*
ליז: אוקי. בהצלחה.

* התגובה נמחקה על מנת לא לחשוף את זהותו

טוב, אז כפי שניתן להבין, ג’ק מאוד ממוקד מטרה, ובכל זאת ניסיתי להבין איך מתוך הפוסט המדובר, הוא הסיק שאני מחפשת מאסטר, אז מאוחר יותר חזרתי אליו (שגיאות במקור הפעם):

ליז: אני רק סקרנית לדעת, פנית אלי אך ורק על סמך התג הזה?
ג’ק: הגעתי אליך דרך התג. זו קטגוריה אגב, לא תג, לא? קראתי את הרשומה, כתוב שם שאת נהנית מלא מעט “סטיות”. סקרנת אז פניתי.
ליז: ולא קראת רשומות אחרות
ג’ק: בטח מה עוד אקרא את כל הבלוג *סמיילי* גם ככה קראתי יותר מידי. אתה קורא מלא על מישהי. פונה ובסוף רואה תמונה ומתאכזב. או משוחח קצת ומתאכזב. יש כאלו שבכלל לא קוראים ופונים לגבר בלשון נקבה… קראתי קצת ופניתי.
ליז: קראת יותר מדי?
ג’ק: דה
ליז: למה אתה חושב? אין לי מושג כמה קראת, דרך אגב.
ג’ק: אני ברשת לא לשם קריאה אלא לשם היכרות מישהי בעלת אותה נטיה.

…

ליז: אני עדיין בקשר עם אותו בחור
ג’ק: קשר זה לצאת ביחד? חברים, יזיזים?
ליז: אין לי מושג. הוא כרגע בחו”ל לתקופה די ארוכה.

…

ג’ק: חח אה שכחתי את אוהבת “סטיות”
ליז: כמובן. זה גם מה שאני עוברת כרגע עם אותו בחור.
ג’ק: מה?
ליז: המממ… חשיפה
ג’ק: מה הכוונה? שאת לא רוצה לספר?
ליז: בגדול שחשפתי בפניו המון דברים שלא חשפתי לאף אחד בעבר.

…

ג’ק: הבנתי. טוב לפחות הכרת מישהו ששותף ופתוח ל”סטיות” הרבות שלך. זה יכול למלא מצברים.
ליז: בהחלט
ג’ק: כמובן שבלי רגש זה שווה קצת פחות (ליז: ותזכרו את המשפט הזה, כי הוא עוד יהווה בסיס חשוב למה שיש לי להגיד)
ליז: המממ.. למה את חושב שאין רגש?
ג’ק: לא אמרתי שאין. אולי יש. ציינתי עובדה
ליז: לא נראה לי שאפשר להגיע לרמות כאלו עם מישהו בלי שיהיה רגש כלשהו. אז אולי זו לא אהבה כרגע, אבל בלי ספק יש לי רגשות אליו.
ג’ק: לפעמים זה גם טוב. אני בעד קשר רציני. אבל זה לא קל למצוא. לא הייתי מתנגד לאיזה קשר קבוע עם מישהי חביבה וסוטה. אבל קבוע לא אוהב סטוצים.

השיחה עוד המשיכה, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון הכללי. עוד אציין שבשום שלב ג’ק לא חשף את שמו או את תמונתו ואני מצידי גם לא ניסיתי לכוון לזה.

עבר עוד זמן מה ואתמול (או יותר נכון כבר היום לפנות בוקר), ג’ק פתח איתי בשיחה נוספת שבה, די מהר, עלה שוב נושא הסטיות. אתחיל בכך שאני מראש לא מגדירה את עצמי כסוטה. יתכן שיש לי פנטזיות שחורגות (אולי אפילו חורגות מאוד) מהמיינסטרים, אך בשום שלב אינני מקטלגת את עצמי לתוך איזושהי קבוצה. יתכן מאוד גם שהיתה זו החזרה המוגזמת (שלו) על המילה סטיות תוך כדי השיחות שגרמו לי להסתייג מכל הרעיון. אמשיך בהצגת החלקים החשובים מאותה שיחה:

ג’ק: אוקי, אז מה למשל היית רוצה ולא יצא? חח
ליז: קשה לי להכנס לזה עכשיו. מאוד תלוי מה בנאדם מוציא ממני.
ג’ק: אוקי, נניח שאתם מרגישים בנוח, מסקרן מה נראה לך כזה חריג ולא מימשת.
ליז: עם הבחור בחו”ל עלו המון דברים, אבל הם עלו בהקשר של שיחה. זאת אומרת, קשה לי עכשיו לחזור על זה.
ג’ק: אז את לא כזאת סוטה כמו שתיארנו *סמיילי* (ליז: ומתחיל גם ממש להמאס לי מהסמיילים שלו אחרי כל משפט)
ליז: יתכן
או שאני פשוט לא מרגישה מספיק בנוח איתך.

וכאן בעצם טמון ההבדל. כיצד יתכן שאדם אחד מצליח להביא אותי למצב שבו אני שופכת בפניו את הפנטזיות הכי כמוסות שלי, ללא צנזורה וללא ביקורת עצמית ואילו אחר, ככל שהוא מנסה, רק גורם לי להסתגר עוד יותר בתוך עצמי? את התשובה לכך היה קשה לי להסביר לג’ק, אבל זה נעוץ בסיבה שבגללה הוא מלכתחילה יצר איתי קשר. אם להכנס בקצרה לקשר שנוצר לי עם הבחור בחו”ל (שבזמנו עוד היה בארץ), הרי שהקשר התחיל כמשהו סתמי למדי, ללא מטרות מוגדרות ובצורה טבעית ונינוחה גלש לאן שזה גלש. החשיפה שלי אליו הגיעה מתוך הרגשה הדדית של פתיחות ונוחות והיא בהחלט לא עניין של מה בכך. מה שאני באה להגיד זה, שאי אפשר פשוט להנחית עלי שאלות אישיות וחודרניות ולצפות שאענה עליהן מבלי לבנות קודם בסיס כלשהו שבו אני מרגישה בטוחה. לחץ, נסיונות מזוייפים להזדהות, לא כל שכן פסיכולוגיה הפוכה, לא יעבדו עלי, שכן אין לי שום רצון או צורך להוכיח את עצמי בפני מישהו שאני לא מכירה ושאין לי רגשות כלפיו.

ג’ק: אני האחרון שיכנס לסרטים מסטיות חריגות.
ליז: זה לא קשור כל כך. יש הרבה כמוך, וניסו כבר להוציא ממני בעבר. זו ההרגשה שאני מקבלת מבנאדם.
ג’ק: יש גם הרבה כמוך שמדברות הרבה *ועוד סמיילי*
ליז: ר”ל, לא מספיק שתגיד לי שאתה האחרון להכנס מזה לסרטים. זה עניין של הרגשה.
ג’ק: אני מבין, אבל אני לא מבין מה החשש לשתף עם מישהו שאת לא מכירה *עוד פאקינג סמיילי* זה לא כאילו את חושפת כלפי אדם מוכר וצריכה לפחד מהתגובה.
ליז: אתה לוחץ. זה צריך לבוא באופן טבעי.
ג’ק: לא לוחץ. זה מסקרן. ככה נשמע אדם סקרן את יודעת.
ליז: כן. ועדיין, אתה לוחץ.

משלא צלח עם כל נסיונותיו, עבר ג’ק לטקטיקה אחרת. אם אני לא הולכת להחשף בפניו, אולי אני מכירה מישהי שכן:

ג’ק: את מכירה סוטות במקרה? *סמיילי*
ליז: שאלת אותי כבר. אתה יודע שזו לא הדרך הנכונה.
ג’ק: מדוע?
ליז: אתה לוחץ. זו הבעיה שלך. אתה לא נותן לדברים להתפתח באופן טבעי.
ג’ק: חח מה הקשר? אם מחכים פתאום את מכירה סוטות? *סמיילי נוסף*
ליז: לא הבנת. גם אם הייתי מכירה, לא הייתי מכירה לך אותן. לא ככה.
ג’ק: לא מבין למה.. את הרי גם עוזרת להן כך. את לא אמורה לשפוט עבורן תני להן להחליט.
ליז: לא סומכת עליך.
ג’ק: חח מה יש לסמוך? לא את מכירה, הן יכירו. לא ביקשתי המלצה.

קשה לי להסביר איפה היו הטעויות של ג’ק. אני מניחה שכל ציטוטי השיחות הם די self explanatory. כמו בכל קשר, אי אפשר לגרום לתהליכים לקרות בכוח. כמו שאני לא יכולה להכריח מישהו לאהוב אותי, או להמשך אלי, כך אני לא יכולה להכריח אותו שיפתח אלי. כך אף אחד לא יוכל להכריח אותי להפתח אליו. יש המון דברים על עצמי שאני משתפת מאוד בקלות. ישנם דברים אחרים שלא יצליחו להוציא ממני גם בעינויים. האנונימיות מהווה כר פורה לחשיפה רק עד גבול מסויים, אולם כשמדובר בחשיפה של הסודות הכי כמוסים שלי, אני חייבת להרגיש שמי ששומע אותם הוא אדם שאני בוטחת בו לחלוטין. זה תהליך שקורה בקצב משלו ולא ניתן להאיץ אותו.

עקב ההצלחה המסחררת של המשחק הקודם, אני מכריזה בזאת על פתיחתה של מערכה חדשה.

כמובן שלמגיבים שמורה האופציה לשנות את המשחק באמצע לכל משחק מעניין אחר אשר יעלה על רוחם. אני אגב מציעה NEVER וירטואלי.

ובכן, אנחנו מתחילים:

1.