The blog remains the same

בסביבות חצות, אחרי שיחת טלפון שנמשכה מעל לחמש שעות ובה חשפתי, בין היתר, את הפנטזיות הכמוסות ביותר שלי, הצעתי שנמשיך את השיחה אצלו. כבר שלושה שבועות אנחנו בין המסנג’ר לטלפון וחוזר חלילה, אך טרם נפגשנו ולמרות שכבר ראיתי תמונות, יהיה זה מפגשנו הראשון פנים אל פנים. הוא נותן לי כתובת ואומר שאת הדירה אני אזהה כבר לבד. אני לא, ומתקשרת אליו מחדר המדרגות לקבל הוראות נוספות. הוא פותח את הדלת מספיק בדיוק שאוכל להשתחל פנימה ומייד סוגר אותה אחרי וחוסם את דרכי לשאר הדירה. תופס את ידי ומצמיד אותי בחוזקה לקיר המסדרון. חוץ מזה הוא נשאר דומם לזמן שנדמה כמו נצח, רק בוחן אותי בעיניים סגולות, מתלבט מה לעשות עם הצעצוע החדש שנפל לידיו, רואה איך החזה שלי עולה ויורד ומקשיב לנשימותי שנהיות כבדות יותר מרגע לרגע.

לאט לאט הוא מתחיל להתקרב. כל נשימה מצמצמת מעט את המרחק בינינו עד שהוא צמוד אלי, מצח אל מצח ואני מריחה אותו. הוא מריח טוב, הוא הספיק להתקלח לפני הגעתי והוא מתנשם ומתנשף יחד איתי ואחיזתו משתחררת מעט. אני מנצלת את הרגע ומעבירה אצבעות בריפרוף קל על פניו ובמורד גופו, אך עדיין נטועה במקומי, לא מעיזה להתיק את מבטי ממנו או לנסות כל תנועה אחרת. הוא שולט על כל המהלכים ואני ממתינה בסבלנות שיעשה אותם. איכשהו אני בוטחת בו, גם כשהוא לופת את גרוני וחונק אותי, גם כשהוא נאחז בשערי, מושך את ראשי לאחור ללא רחמים והוא עדיין לא מנשק אותי. אני לוקחת נשימה עמוקה ופולטת אנקה שקטה והוא עוזב קצת את השיער, אבל משאיר את ידו באותו המקום. מאפשר לי לזוז בחופשיות, אבל שאדע היטב שבכל רגע הוא עלול להתחרט והשפתיים שלנו נפגשות. הנשיקה איטית, מהוססת בתחילה ובכל תנועה של השפתיים הן נצמדות מעט יותר והוא כבר משחרר את אחיזתו ממני לגמרי, מעביר את האחריות אלי.

רגע אחד של כוחניות מצדי שבו אני מצמידה אותו לדלת, מנשקת אותו בצווארו, מושכת אותו אלי בחולצתו. יש לי הזדמנות לבחון בחטף את הסביבה שלי. דירה חשוכה, מסדרון מוארך ורק אור אחד שמגיע מהמטבח וריצוד של מסך טלויזיה ללא סאונד מאירים קצת את האפלוליות. אני מתחילה ללכת אחורה ולהוביל אותו יחד איתי, אך שני צעדים אחר כך מבינה שאין לי מושג לאן פני מועדות וכך השליטה חוזרת אליו. הוא מוביל אותי לחדרו, מפיל אותי על המיטה. מצעים מסאטן וחתולה מנומנמת מקדמים את פני. נשכבת על הגב והוא מעלי, בין רגלי. הכל נהיה מהיר יותר. גופיה עולה, חזיה נפתחת, ג’ינס יורד, תחתונים עפות והוא, עדיין לבוש, מתחכך בי, מפשק את שפתי לנשיקה ומשם מעביר לשון לצווארי וידיו תופסות את שדי, צובט בפיטמותי והכאב מעורר אותי ומוציא ממני עוד גניחה. הוא מרוצה וצובט יותר חזק והגניחות שלי מתחזקות בהתאם. אני מחליטה להשוות כוחות ומפשיטה אותו גם. אני רוצה אותו צמוד אלי, להרגיש אותו, את הגוף שלו מתחכך בשלי ואת החום שהוא פולט. הוא רותח. שוב מתנשקים והוא מתחיל לרדת למטה בקצב איטי, דואג ללקק ולנשק ולנשוך כל חלק עליו הוא עובר. בוחן תוך כדי את התגובות שלי. בודק מה גורם לי לצרוח ומה רק לנשום בכבדות או לא להגיב כלל. כשהוא מגיע לירכיים הוא שוב נהיה אגרסיבי ופותח לי את הרגליים בתנועה מהירה ומיומנת. לשון רטובה מגששת את דרכה לקודש הקודשים והגב שלי מתקמר. הקצב מתחלף כל הזמן, פעם לאט ופעם מהר ואני נכנסת לטירוף חושים. המחשבות מתרוקנות לחלוטין ממוחי ואני מתמכרת למגע, לרגע. ממצה כל זרם קטן של עונג עד תומו והוא ממשיך, לא עוצר לרגע. רק העיניים עלי כל הזמן. ככל שהוא ממשיך ככה אני רוצה אותו יותר. בתוכי. אצבעות חודרות אלי, אחת ועוד אחת אחריה. אני לא יכולה יותר. אני רוצה אותו.

“כנס אלי” אני לוחשת לו, “אני צריכה להרגיש אותך” והוא עולה. שוכב מעלי, מסתכל לתוך עיני. “את רוצה אותי?” “כן”. “ספרי לי מה את רוצה שאעשה” ואני רק מסתכלת עליו חזרה, מתנשמת. “שתכנס לתוכי”. יד ימין אוחזת בי בגרון, “אני רוצה שתספרי לי. דברי אלי!” והאחיזה שלו מתחזקת. “אני רוצה אותך”. “אני רוצה לדעת את כל מה שלא סיפרת. את כל מה שאת עדיין מסתירה. ספרי לי!” ובתוך הגניחות אני מתחילה לדבר. “מה את מוכנה לעשות כדי שאכנס אליך?” הוא שואל תוך כדי שהוא מחזק את ידו על גרוני ואני כבר כמעט בוכה מתוך תסכול. מתפתלת במקומי, מתחננת לסיפוק. “הכל”. התשובה שלי מגרה אותו והוא גונח גם כן. “פרטי, מה את מוכנה לעשות?” הוא לוחץ. “אעשה מה שתבקש. מי שתבקש” והוא מתרצה. כל גופי דרוך ומוכן והוא נכנס באבחה אחת. העיניים נפערות ומשנינו בוקעת שאגה רמה. “אני רוצה לשמוע אותך צורחת” הוא לוחש לי באוזן ומגביר את הקצב והזרמים גורמים לי לצרוח מעונג.

“רוצה לשמוע אותי צורחת יותר חזק?” הוא מתענג לרגע על השאלה שלי, זורק את הראש לאחור ועונה בשקט, כמעט בתחינה “את יודעת שכן”. אני עושה הפוגה ומסתובבת עם הגב אליו, מתמקמת על ברכי ומאפשרת לו להכנס אלי שוב. ואכן התנוחה החדשה  מאפשרת לי סוג חדש של הנאה והצרחות שלי מתחזקות. “רוצה שגם כל הרחוב ישמע אותי?” והוא נשען לאחור ופותח את החלון לרווחה שכל השכונה תהנה יחד איתנו.

והוא נכנס ויוצא, מלטף ופתאום מפתיע בהצלפה והכאב מפלח את גופי, אבל אני נהנית ממנו, הוא מעורר אותי. “יותר חזק!” אני מעיזה פתאום לצוות והוא נענה בהתלהבות. מפליא בי את מכותיו וצליל כף היד נוחתת על העור החשוף מהדהד בכל החדר.

לפתע הוא מפסיק, יוצא ממני ומשאיר אותי חלולה ושנינו מסדירים רגע את הנשימה. הוא מסובב אותי עם הפנים אליו ואנחנו על הברכיים מביטים זו בזה ומחייכים. “אני אוהב לשמוע אותך ככה” הוא אומר ואני מסמיקה מעט ומנשקת אותו והוא תופס אותי ומשכיב אותי אחורה. נכנס אלי שוב, הפעם באיטיות כשהוא עדיין על הברכיים ומתחיל לנוע קדימה ואחורה. אני עוטפת אותו ברגלי ומזיזה אותו, עם הרגליים, לפי הקצב שאני קובעת. הוא נאחז בי ברגלי והן משמשות אותו כמשענת ממנה ניתן לפעול. ציפורנייים ננעצות בבשר החי, שורטות, מותירות אחריהן שבילים אדומים, עדות אילמת לליל אמש. ידי נאחזות בו, מושכות אותו אלי, שאוכל לראות את פניו ואני רואה את זיק הטירוף בעיניו שרק מדליק אותי עוד יותר. בהפוגה נוספת הוא מתחיל שוב ללקק לי את הצוואר, יורד למטה לחזה, לבטן, ומפשק אותי שאהיה פתוחה לפניו, שיוכל לטעום אותי אחרי שהיה בתוכי. הגירוי כל כך חזק, כל הגוף שלי מגיב. אצבעות מועברות דרך שיערו, רגליים נכרכות סביב צווארו, אגן עולה כדי להיות קרובה יותר אליו. והלשון שלו מסתובבת, חוקרת, טועמת, עושה בי שמות וסף הריגוש כל כך גבוה שאני לא מצליחה להוציא הגה.

אנחנו מתהפכים. הוא שלי עכשיו, שכוב על גבו, ממתין בסבלנות שאחליט היכן להניח את גופי. אני משתשעשת לרגע עם הרעיון ומחליטה להתאים את החלקים של גופנו אחד לשני. ידיים מחזיקות ידיים. פנים אל מול פנים ושפתיים נושקות לשפתיים. החזה שלי מונח על שלו, הרגליים בערבוביה מושלמת ואני מכניסה אותו אלי, אגן לאגן, ואנחנו מתחילים לנוע יחד בטקסיות ששמורה לפולחנים העתיקים ביותר. החשמל עובר בנו, מקצות האצבעות, מסמר שיער, מרטיט איברים וכל השרירים מתכווצים, אך הוא ממשיך לנוע ואני יחד איתו. דוחפים, מתנשמים, מתנשקים, גונחים, נאחזים זו בזה ולרגע הכל נהיה דומם לפני שמשתחררת לאויר צרחה ארוכה ומיד אחריה אנחת רווחה.

שנינו נשכבים על הגב, חיוך מרוח על פנינו. החדר אפוף ריח של סקס, שגם נדבק אלי ביום למחרת, ואנחנו מחליפים מבטים, עדיין מתנשמים. פאק! איזו חוויה.

הסתכלתי היום בסטטיסטיקות של הבלוג וראיתי שהגיעו אלי דרך החיפוש “מלאנתאלפים” (תוצאה שישית בגוגל), אבל מה שיותר ריגש אותי היה דווקא בתוצאה החמישית, בה גיליתי את קבוצת הפייסבוק הנפלאה הזאת אשר קוראת להכיר ב”מלאנתאלפים” כמספר לגיטימי.

אני כבר עולה בתוצאה הראשונה* בגוגל לחיפוש “מתמטיקה פשוטה“, עכשיו הזמן לעשות לי SEO על מלאנתאלפים. מי יודע, אולי סוף סוף יתחילו להגיע לכאן אנשים גם מחיפושים שאינם “סקס מצרי“, “זיונים עם חיות” ו”סקס זקנות” והבלוג ימותג כבעל תכנים אינטיליגנטים ומעשירים.

נמאס לי מכל הסוטים האלה.

* ועכשיו אני רואה שירדתי בדירוג לתוצאה רביעית. האכזבה…

האמת שאני לא ממש יודעת איך להתייחס לנושא הזה, אם כי בהתחשב בתגובה האינסטינקטיבית שהיתה לי לזה אתמול, אני מניחה שזה די רציני. יש לי מטריד. זה לא דבר שחדש לי במיוחד שכן יש לי מטרידים טלפונים עוד משחר ימי הפלאפון. פעם אחת, עוד בתקופה שחשבון הפלאפון היה משולם ע”י הורי, ביקשתי מאבא שיחליף לי מספר. הסיבה לכך היתה שמישהו כל הזמן התקשר אלי ממספר חסוי ושאל לצבע התחתונים שלי. המספר הוחלף ואחרי כן היה שקט למשך שנה בערך, שלאחריה הוא גילה את המספר החדש והחל להתקשר שוב. שלושה-ארבעה טלפונים ומספר מילים מחבר טוב אחר כך והוא הפסיק להתקשר פור גוד.

האמת שעכשיו כשאני חושבת על זה, המטרידים התחילו עוד טרם עידן הפלאפון, בימים בהם נהוג היה להתקשר הביתה ולקוות שאבא שלה לא יענה. בתקופה קצרה התקשרו אלי שלושה אנשים שונים ש”השיגו” את המספר שלי ממישהו אותו לא היו מוכנים לחשוף. לא הייתי הראשונה שזה קרה לה ולכן התייחסתי לעניין בסוג של שוויון נפש. מה גם שבזמנו זו היתה דרך לגיטימית לחלוטין להתחיל עם מישהי והקלות שבה ניתן היה להשיג מספרי טלפון ביתיים לא השאירה מקום ליותר מדי חשדות. אני לא זוכרת מה קרה עם השניים האחרים, אבל אחד מהם הפחיד אותי במיוחד כאשר יום אחד גיליתי שלאחר שניסה להשיג אותי בביתי ללא הצלחה, הוא התקשר לבתים של חברות שלי לחפש אותי. בפעם הבאה שהוא התקשר, נתתי לו לדבר עם “החבר שלי” שהבהיר לו היטב מה עלול לקרות לו באם ינסה שוב ליצור איתי.

כך עברו להם השנים ופה ושם צץ לו עוד מטריד טלפוני כזה או אחר שנעלם כלאחר יד והחיים שלי, עד כמה שזה אפשרי, היו רגועים. ואז יום אחד, לפני שנה, או אולי קצת פחות, התקשר בחור שהציג את עצמו בשם חן שמעוני. בשיחה קצרה הוא הסביר שנתתי לו את המספר שלי כשנפגשנו במקום -שקר-כלשהו ושכרגע הוא נמצא בבית כלא. אני חוזרת – בכלא. לשאלתי מה הוא רוצה ממני, נעניתי שהוא רוצה פשוט לדבר ולהכיר. הסברתי בנימוס שאינני מעוניינת וביקשתי, גם בנימוס, אם כי בצורה אסרטיבית ושלא משתמעת לשתי פנים, שלא יתקשר יותר. 10 דקות אחר כך היה טלפון נוסף ובו שוב הסברתי את עמדתי בנושא והוא ביקש סליחה והבטיח לא להציק לי יותר. כאן אולי המקום להגיד שלא זכור לי אי פעם שהכרתי מישהו בשם הזה, בטח ובטח שלא נתתי לו את הטלפון שלי. נסיון העבר כבר לימד אותי להיות זהירה בחלוקת המספר שלי. מה שכן, זה שאותו חן שמעוני ידע עלי כמה פרטים שאישרו לי שהוא לא סתם חייג מספר אקראי, כמו תחום העבודה שלי, עיר מגוריי ועוד פיסות מידע כלליות. כנראה שהמסר לא נקלט אצל חן, שכן כעבור תקופת שקט מסויימת, הוא התקשר שוב וביקש לדבר איתי ושוב נענה ב’לא’ מוחלט ובקשה נוספת שלא יתקשר יותר לעולם. זה קרה עוד כמה פעמים בשנה החולפת ובכל שיחה הסברתי יותר בתקיפות שאינני מעוניינת בשום קשר איתו, אך בשום שלב לא הרגשתי איום, או יצאתי משלוותי.

אתמול, בדרכי חזרה הביתה משיעור קיקבוקסינג, צלצל הפלאפון ועל הקו היה בחור נחמד שהציג את עצמו כ’אילן’ או ‘אלי’ (משהו עם א’ ול’ בכל מקרה, ונדמה לי גם שבתחילת השיחה הוא הציג עצמו בשם אחד וכששאלתי שוב הוא נתן לי את השם האחר). הוא שאל לשלומי ועניתי מעט בחשדנות שכן לא היה זכור לי שמישהו בשם הזה אמור להתקשר אלי. “קיבלתי את הטלפון שלך מחן” הוא אמר ולרגע עוד לא ממש קלטתי מה הוא אומר. “רגע” קטעתי אותו, “איזה חן?”. “אה, חן שמעוני, הוא אמר…” בלה בלה בלה, כי פה הפסקתי להקשיב והייתי עסוקה בלהכנס לשוק של חיי – לא רק שחן הזה מטריד אותי, הוא גם מחלק את המספר שלי לסטוקרים אחרים. כאילו רשמו את המספר שלי על קיר השירותים בצירוף המשפט “for a good time call”. הפעם דאגתי להסביר טוב טוב, בתוספת איום, שלא יעיז להתקשר אלי שוב ושכדאי מאוד שיעביר את המסר גם לחבר שלו שכנראה לא הבין ב-16 הפעמים הראשונות שאמרתי לו את זה. הוא הבין, הודה לי, התנצל והבטיח לא להטריד את מנוחתי וגם לדאוג לכך שהאדון חן לא יעשה זאת גם הוא. עליתי הביתה בהרגשה אמביוולנטית ומוטרדת מעט. שתי דקות אחר כך היעל התקשרה וכששמעה את נימת הקול שלי, שאלה לפשר הסיבה. ומה אגיד, כבר מזמן לא התפרקתי ככה. הדמעות פשוט נשטפו ממני בזרם בלתי פוסק של בכי והשתנקויות. לכשנרגעתי סוף סוף, הגענו יעל ואני למסקנה שעלי קודם כל להחליף את המספר שלי, והשלב הבא הוא הגשת תלונה. בתחילה ממש לא רציתי לעשות את המהלך של החלפת המספר, הרי למה שאצטרך לעבור את כל הבירוקרטיה של התנהלות מול אורנג’ ולאחר מכן עדכון של כל האנשים שיש, ואמור להיות, להם את המספר שלי במספר החדש. שלא לדבר על עדכון של כל המוסדות כגון בנק, קופת חולים, חברת ביטוח, ספקי אינטרנט/ כבלים ועשרות אנשים איתם יש לי קשרי עבודה ושמשתמשים במספר שלי על בסיס יומי/ שבועי.הפרוצדורה היא ארוכה ומסובכת ולא ראיתי שום סיבה שאצטרך לסבול בגלל שמישהו אחר עושה לי בעיות. לא כלשכן שאצטרך גם להקריב מזמני היקר (באמת מאוד יקר) ולגשת לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה שסביר להניח שאו שלא תיפתח, או שתסגר תוך 8 וחצי דקות מחוסר עניין לשוטרת הפוסטמה שתסתכל עלי בעיני עגל תוהות ואו אז תועיל בטובה ותרשום את התלונה עם 7 שגיאות כתיב בכל מילה שניה לציבור.

ובכל זאת, הבוקר התקשרתי לאורנג’ וביקשתי להחליף את המספר שלי. וכאן אני דווקא אציין לטובה את שירות הלקוחות של אורנג’, שכן תוך שעתים חזרה אלי נציגה משירות הלקוחות (בשיחה בבוקר אמרו שזה יקח שלוש-ארבע שעות ושהמספר שינתן לי הוא אקראי מתוך מאגר) ואפשרה לי, תוך גילוי של המון סבלנות ואמפטיה למצבי, לבחור מספר חדש שיהיה לטעמי מתוך מאגר חדש של מספרים שטרם היו בשימוש (בד”כ מקצים מספרי טלפון שהיו בשימוש קודם לכן ועברו ‘תקופת צינון’ של שלושה חודשים). בחרתי מספר שיהיה יחסית קליט ושילמתי 125 ש”ח על התענוג שיגבו בחשבונית החודשית. אבל מה הם 125 ש”ח בשביל השקט הנפשי שלי.

יעל אמרה, והיא צודקת, שכשזה מגיע לביטחון האישי שלי, אין מקום לאידיאולוגיות.

ימים מרגשים ועמוסים עוברים על הליז. חוויות חדשות ומסעירות, החלטות חשובות וגילויים מפתיעים על עצמי. כל זה מתערבב כמובן עם מחסום כתיבה נוראי שמקשה עלי לחלוק הכל עם שאר העולם. איפשהו יכול להיות שנעים לי ככה שרק אני עוברת את החוויה. הכל יותר אישי ויותר שלי ואני לא צריכה ממש להסביר את עצמי. גם ככה התחיל קצת להמאס לי מאנשים שמנסים לנתח אותי ואומרים לי מה אני מרגישה ומי אני.

מצד שני, אני כל הזמן אומרת שאכתוב ואעדכן ואז מאבדת ריכוז ומתפזרת בין דברים והכל רק מצטבר עוד ועוד. עד לרמה שיש לי כרגע מספר שיא של טיוטות שאינני יודעת אם אי פעם אצליח להוציא לאור. לאט לאט אני צריכה לאסוף את עצמי. צעד צעד. לא למהר כמו שאני תמיד עושה. להתרכז בדבר אחד ולסיים אותו.

עברתי משבר.

לא.

עברתי חתיכת משבר. ואז עוד אחד. ובסופם החלטות. לקחתי את עצמי בידיים ונרשמתי ללימודים שהתחילו אתמול. בעקבות מיאוס מהרפואה הקונבנציונאלית טיפלתי בעצמי בדרך אלטרנטיבית. הלכתי לתזונאית ובניתי תפריט של תזונה מאוזנת ובריאה, בנוסף לקיקבוקסינג 3 פעמים בשבוע, וההרגשה הפיזית והנפשית שלי השתפרו פלאים (וגם ירדתי 3 ק”ג שזה מבורך בפני עצמו).

למדתי שיעורים חשובים על עצמי.

הכרתי אנשים חדשים ונפתחתי לעולמות שונים וסוחפים ומפחידים גם יחד (בקרוב הפוסט).

גיליתי שאני מסוגלת לפתוח את הראש שלי למגוון רחב מאוד של סטיות ומוזרויות. אני יכולה להדלק מהדבר הכי דוחה וטאבו, אם מספרים אותו בצורה הנכונה.

אני לא מצליחה להסביר את עצמי לאחרונה ואנשים לא לגמרי מבינים אותי…

לפעמים אני נדהמת מהמהירות שבה אני מתרגלת לדברים שעושים לי נעים ושוכחת לחלוטין איך נראה המצב לפני שהם התחילו. אני עוד יותר מופתעת מהתגובה הקיצונית שלי כשהמצב מראה סימנים של חזרה לקדמותו. הביטחון שלי מתערער ומצבי הרוח שלי נעים על הסקאלה שבין אושר צרוף לדיכאון תהומי. כל שינוי קל שכזה יכול להביא אותי לכדי דמעות ומחשבותי יהיו מרוכזות אך ורק בזה.

ואפשר לחשוב, כולה עבר שבוע מאז עליית המדרגה איתו וכולה לא דיברנו יום אחד.

כי באמת שיש לך עבודה מצוינת. השכר שלך טוב וגם התנאים הסוציאלים. אז מה אם מעולם לא קיבלת שם העלאה. אפילו המיקום לא רחוק מהבית. וסה”כ הבורסה זה תמיד מקום מעניין. איפה עוד תוכלי למצוא כל כך הרבה מסעדות פועלים ומועדוני חשפנות זולים שוכנים אלו לצד אלו בהרמוניה. והמדרכה שמלאה תמיד בקונדומים משומשים. מה קרה, אז תסתכלי קצת יותר טוב איפה את דורכת. גם ככה לא יזיק לך להוריד את האף קצת למטה. סנובית שכמותך.

ותגידי תודה שבכלל יש לך עבודה, כי עכשיו מיתון ומלא מפוטרים ובכלל לא מגייסים ואת במגדל השן שלך, מוגנת מכל זה כי לא יכולים להסתדר בלעדייך. הרי מישהי צריכה להתעסק עם כל מה שאף אחד אחר לא מוכן להתמודד איתו. ואל תתחילי להתבכיין שהתפקיד שלך לא דינמי, כי בין המנקים ששוכחים לנגב את השיש, מכונת הקפה שמתקלקלת אחת לחודש לפחות וכדי המי עדן שנגמרו, אפשרויות הגיוון הן אינסופיות. ומי אמר שהעבודה שלך לא ורסטילית, הא, הרי כמעט כל יום את עובדת על קובץ אקסל אחר. ושלא תגידי שמדכאים לך את היצירתיות או משהו בסגנון. יש לך חופש אומנותי מלא בכל מה שתרצי. את יכולה לצבוע את האקסלים בכל צבע העולה על רוחך ואף להחליף את הפונט מ’אריאל’ ל’טיימס ניו רומן’ אם את מרגישה נועזת במיוחד.

גם על הבוסים אין לך מה להתלונן. מה, עם זאת שנמצאת בחופשת לידה כבר שנה וחצי את מסתדרת מצויין והשני היה יכול להיות מקסים אם הוא רק היה מוציא את המקל הזה מהתחת שלו. ועזבי, אל תנסי אפילו לשכנע מישהו שהכישורים שלך הולכים לעזאזל, את מנצלת אותם יפה מאוד בהפסקות הצהריים כשאת משתפת את כולם בסיפורים שלך.

אז יאללה יאללה, תפסיקי להתבכיין, סתמי ת’פה והיידה לעבודה!

רק היה חסר שהוא ישאל אותי אם זה כאב…

את ‏תגובתו ‏הגאונית ‏של ‏אחיינה ‏בן ‏ה ‏7‏ ‏של ‏חברתי ‏כאשר ‏זו ‏חלקה ‏עימו ‏את ‏תסכולה ‏מבחור ‏שלא ‏מתקשר: “אז אני לא מבין מה הבעיה, תתקשרי אליו, תגידי לו שיתקשר אליך ונתקי.”

לאחרונה הזדמן לי לנסות אתר היכרויות חדש (חדש בשבילי, כי סה”כ הוא די ותיק) ו-וואלה, מה אני אגיד לכם, לראשונה אני יכולה להגיד שאני די מרוצה מהאתר. רוב האנשים בו אינטיליגנטים למדי, המבחנים משעשעים ואני נמצאת כנראה בדירוג גבוה שם שכן אני מקבלת לא מעט פניות. למרות שעד עכשיו עוד לא ממש יצא לי דייט מהאתר, כן היו לי כמה שיחות מעניינות.

אחת הראשונות שבהן, עם בחור שהיתה בינינו התעניינות הדדית, התפתחה לשיחת סקס מחרמנת ביותר. למרות שסה”כ מאוד קל לגלוש איתי לנושא הזה, היה שם משהו שונה. יותר אפל מהרגיל והרבה יותר מסתורי, מעניין, ועד כמה שניתן להגיד את זה על שיחות סקס, מתוחכם מאוד.

אבל לא עליו רציתי לדבר. אחד האחרונים שיצא לי לצ’וטט איתם הוא בחור אמריקאי שמתגורר בארץ. זה התחיל בהתכתבות משעשעת למדי בתוך האתר ועבר לגוגלטוק. השיחה זרמה יפה, מאוד אינטיליגנטית, שנונה, צינית ועוקצנית מעט, שזורה היטב בהומור שחור ובעיקר מאוד מהנה. עד כדי כך שנסחפתי בשיחה מעל לשעה וחצי, למרות הרעב הנורא שניקר בי. כל זה היה נורא טוב ויפה עד שתחושת הבטן שלי אמרה לי שמשהו פה לא ממש בסדר (ולא היה לזה קשר לרעב). הבחור סיפר לי על קטע שהיה לו בלימודים. ליתר דיוק, הוא סיפר על מישהי שלומדת איתו ועל הערה מאוד פוגעת שהוא העיר לה. היה משהו באיך שהוא כתב את זה שגרם לכל הנורות האדומות אצלי להדלק. כי בעוד שאין לי בעיה עם ציניות, סרקזם, הומור שחור ואפילו הומור שובניסטי (ואני אף מברכת על כל אלה), נראה לי ברור שלא כדאי לצאת עם אנשים שמקבלים את הקיק שלהם מהשפלה של אדם אחר ובפרט של נשים.

נפסל על פאסיב אגרסיב.

בשישי האחרון יצאתי עם חברה ועם בחור אנגלי עימו היא מפתחת איזשהו סוג של קשר לא ברור. הייתי שם כשהם הכירו, למעשה הייתי הראשונה שדיברה איתו בעוד הוא מזמין את כולנו למשקאות ואני חייבת לציין שהוא היה לגמרי מקסים. מאוחר יותר אני המשכתי עם מישהו אחר והחברה המשיכה למיטה עם האנגלי שהחליט אחר כך שהיא האישה של חייו. בינתיים הוא הספיק לחזור לאנגליה ולחזור שוב לארץ לביקור עסקי נוסף, בו כאמור יצאנו כולנו יחדיו. הפעם לא יצא לי לדבר איתו יותר מדי, גם כי הייתי עסוקה בדיבורים עם אנשים אחרים, אבל גם כי משהו בחושים שלי לא לגמרי הסתדר לי לגביו. לקראת סוף הערב, יצאתי לעשן ג’וינט בחוץ. אחרי לא מעט משקאות החברה והאנגלי החליטו לפרוש ובאו להגיד לי להתראות. עמדנו כולנו בחוץ ודיברנו על אפשרות של הליכה לים או לבריכה למחרת ותוך כדי חברתי זרקה הערה על כך שיש לי את הגוף הנכון לביקיני (מסמיקה). לפתע ידו של האנגלי נשלחה אל חולצתי והרימה אותה כדי לבדוק שחברתי אכן דוברת אמת. הייתי סוטרת לו, לולא ההלם ששיתק כל חלק קטן בגופי. הרגע הזה, שיכול מאוד להיות שקרה אך ורק כתוצאה משתיה מרובה, שיקף לי פריטי מאץ’ הכל על הבנאדם.

נפסל על נהנתנות.

טרם הספקתי להגיד לאותה חברה את דעתי וזה לא כאילו שאני לא עושה טעויות שיפוטיות בעצמי, אבל כשכבר יש לי תחושת בטן חזקה לגבי מישהו או משהו, אני בדרך כלל לוקחת אותה כאמת מוחלטת. ברוב הפעמים התחושות הללו התבררו כנכונות.

הסאגה עם הפסיכולוג הסתיימה בצורה מאכזבת ועם זאת כלל לא מפתיעה. יש כמה דברים שהפסיכולוג בהחלט אשף בהם. בין היתר, הוא האדם היחיד שמצליח לגרום לי להסמיק מסמסים, הוא אלוף ביצירת ציפיות ולא פחות ממאסטר בהתחלת דברים שהוא אינו יכול לסיים. בדיוק כמו שהוא עשה עכשיו. חשבתי שאולי הפעם, בגלל האינטנסיביות שהיתה בינינו, שממש לא אפיינה אותנו בשנה וחצי מאז שאנחנו בקשר, זה יהיה שונה. חשבתי, אבל לא הרגשתי. בתוך תוכי, ידעתי שאני הולכת להתאכזב ולא הקשבתי לאינסטינקטים שלי.

והלקח לעתיד: אם את מעידה על עצמך שתחושות הבטן שלך אינן מטעות אותך, עשי לעצמך טובה והתחילי לפעול על פיהן. זה עלול לחסוך לך המון אכזבות מיותרות.