The blog remains the same

אתמול במסיבת עצמאות:

- טוב בואי הצידה, יש לי שני ג’וינטים.

- רגע, מאיפה יש לך סמים? אל תגידי לי שממנו.

- *חיוך מבויש*

- או מיי גוד, אני לא מאמינה, אשכרה התקשרת אליו וביקשת סמים?!

- לא!
- התקשרתי וביקשתי שיתקין לי ווינדוס על המחשב החדש.

….

- טוב, אולי בכל זאת שווה לך לשמור איתו על קשר…

קיבלתי לפטופ חדש (ומאמם).
סוף סוף יש מחשב, סוף סוף אני יכולה לכתוב, לגלוש, להתעדכן מה קורה בעולם, לתקשר עם אנשים.

סוף סוף אני יכולה לנשום.

קיבלתי הבוקר כרטיס אשראי חדש אחרי ששבוע שעבר שכחתי את הקוד הסודי ואז נזכרתי בו, אבל הכספומט המשיך להתעקש שהוא לא נכון. בינתיים גם הפס המגנטי שלו נשרט והוא לא עבר בשומקום, לא ב YELLOW ולא בסופר פארם והסתובבתי שעה וחצי ברחבי העיר בנסיון להוציא כסף איפשהו ועמדתי לצאת מדעתי.

בקיצור, קיבלתי הבוקר את הכרטיס החדש וגם קוד סודי חדש שהוא בעצם אותו קוד סודי שכבר היה לי ומה אתם יודעים, מסתבר שבאמת פשוט מאוד שכחתי את הקוד.

מגנט לפסיכים, כבר אמרתי?

שיא חדש נרשם אמש לדייט הקצר ביותר בהיסטוריה של האנושות. “כמה קצר?” אתם ודאי שואלים. ובכן, בואו פשוט נגיד שאם אספר כאן על כל מהלך הדייט (וכן, נפגשנו והיו חילופי משפטים בינינו), יקח לכם יותר זמן לקרוא מאשר משך הדייט עצמו.

…הממ… בעצם, עכשיו כשאני חושבת על זה, עזבו, כבר עכשיו זה לקח יותר זמן.

קרו פשוט יותר מדי דברים ולכתוב עליהם רק יגרום להכל לעלות מחדש. הקתרזיס היה אתמול כשלא יכולתי למשוך כסף כי נהרס הפס המגנטי של האשראי שלי. לא היה לי מחשב כל השבוע, המקרר שלי עושה רעשים של אתר בניה ויעלה לי 1,200 ש”ח לתקן אותו. הקצר בבית שעשה המקרר הרג לי את המחשב ויעלה 700 ש”ח לתקן אותו. עכשיו ההתלבטות היא אם לקנות מחשב ומקרר חדשים או לתקן אותם, אבל כמובן שבהעדר מחשב לא יכולתי ממש לעשות סקר שוק. המשפחה שלי רק עולה לי יותר ויותר על העצבים. קשה לי להיות איתם וכל מפגש רק נהיה טעון יותר. כמעט רצחתי את דוד שלי בארוחת השישי של אתמול, אבל לפחות יצאתי מהארוחה הזאת עם לפטופ (של אח שלי שנמצא בחו”ל כרגע) ו 200 ש”ח. איזה מזל שאחותי היתה איתי ויכולנו לחתוך מוקדם. הגעתי למצב שאני מסוגלת להתמודד עם המשפחה רק כשאני על סמים. כמה עצוב…

בעצם השיא היה בארוחה אתמול כשאחרי שיחה מאוד כבדה עם אחותי על מה שנהיה מהמשפחה שלנו וכמה קשה לשתינו להתמודד עם כולם בזמן האחרון ובעיקר עם דוד ודודה ספציפיים שלנו, עלינו למעלה להורים וכמובן שאותם דוד ודודה ספציפיים היו שם. דוד שלי לא יכול לפתח טאקט גם אם החיים שלו יהיו תלויים בזה.

אין לי כוח יותר, אני חייבת להגיע להחלטה מה לעשות עם החיים שלי. זאת הבעיה הגדולה שלי בעצם – להחליט.

ואחרי שנפרדנו היה booty call אחד ואחרי ליל הסדר שהיה פשוט נוראי, הגעתי אליו בסערת רגשות והוא פשוט ליטף לי את הראש והקשיב וחיבק והרגיע אותי. דיברנו קצת עלינו ושוב עלו אותן בעיות, אבל איפשהו אמרנו שבא לנו לנסות שוב אז נשארתי אצלו עד הערב שלמחרת ונראה לי ששברנו כמה שיאים.

התכנון היה שהוא יבוא אלי אתמול לארוחת ערב, רק שאז הוא התקשר ואמר שהוא לא חושב שזה רעיון טוב שהוא יבוא וגם שלא נראה לו שזה יכול להמשיך. האמת שלא היה לי הרבה מה להגיד, רק ביקשתי שיגיד לי בדיוק מה לא עובד בשבילו והוא סוף סוף אמר את זה, שבעוד שאני כן פיתחתי רגשות כלפיו, הוא לא פיתח רגשות כלפי. שוב, הוקל לי. לפחות הוא היה כן ואמר לי את האמת, שלא כמו פעם שעברה שהוא דיבר הרבה אבל בעצם לא אמר כלום והפרידה גם ככה נמשכה שלוש שעות כי אני מאמינה גדולה של ברייק אפ סקס. הפעם זה היה קצר ובטלפון ואחרי השיחה הזאת בכיתי למשך כמעט שתי דקות. מאוחר יותר הלכתי לפאב ובדרך עברתי אצלו כדי לקחת את המפתח שלי. הוא הזמין אותי לעלות ודיברנו קצת. יותר נכון, שתקנו הרבה.

אמרתי לו שאני שונאת את המילה הזאת התאהבות. שהתקופות שהייתי או שחשבתי שאני מאוהבת היו התקופות האומללות ביותר בחיי והוא הסכים איתי ואמר שזה חלק מהעניין ואמר שגם בעיניו המילה הזאת היא ריקה, לא אמיתית ולא אומרת שומדבר בעצם. סיכמתי שהיה לי כיף איתו ושאני לא רוצה עוד booty calls כי זה לא עושה לי טוב ותוך 10 דקות הייתי בדרכי לפאב.

“ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב“

כך אמר עברי לידר והיום בבוקר פתאום הבנתי שגם אצלי זה ככה. בעצם הבנתי את זה כבר מזמן, אבל היום הכה בי כמה שזה הגיוני ונכון. השיר הזה מתנגן לי בראש בלופ כבר כל היום. זה וגם Comfortably Numb שגם אותו פתאום הבנתי. גם אני נהיית לפעמים חסרת תחושה באופן נוח למדי. גם הוא, רק שאצלו זה רוב הזמן.

ואז הוא הלך והדבר שהרגשתי יותר מכל היה הקלה. לא עוד לשאול את עצמי מתי הוא יתקשר ואם ניפגש היום או מחר או למה הוא לא הכיר לי עדיין חברים שלו. כי האמת היא שכמה שרציתי אותו, ובאמת שרציתי אותו – הוא הרי התאים לי בדיוק לתבנית שאני אוהבת, להיות לבד זה כל כך הרבה יותר קל.

היתה לנו התחלה קלאסית; בחור פוגש בחורה ויש ניצוצות, אך אבוי, יש מכשול שמונע מהם להיות ביחד. זמן מסוים לאחר מכן הם מתגברים על המכשול וחיים באושר ועושר לפחות עד שהמסך מחשיך והכתוביות מתחילות לעלות. אבל מה שקורה אחרי שהסרט נגמר זה מה שבאמת מעניין, כי כמה זמן הם באמת נשארים ביחד אחרי אותה נשיקה שחותמת את ההפי אנדינג? הרי בעצם הסרט נגמר תמיד כשהם רק בהתחלה, כשיש עוד ניצוצות ואין עדיין קשיים. ואנחנו? אנחנו סתם לא היינו באותו הקצב. הוא איטי ורגוע ואני מהירה ועצבנית, מתמסרת בקלות וחסרת סבלנות.

ואולי העיר הזאת היא זו שמשפיעה. התרבות התל אביבית שכל כך הכחשתי את קיומה ויצאתי כנגד אלה שהשמיצו והאשימו אותה. אבל אולי ורק אולי יש דברים בגו. ואולי זה בכלל הפוך והתרבות הזאת היא בדיוק מה שגרם לי להתאהב בעיר, כי היא מתאימה לאופי ה’כאן ועכשיו’ שלי. הכל פה כל כך מהיר ואינטנסיבי, עיר ללא הפסקה וכמוה גם אני – לא מסוגלת לנוח לרגע. תמיד חייבת לעשות משהו, להיות איפשהו, לצאת עם מישהו. תמיד חייבת שיהיה לי מעניין ובתור מישהי עם טווח ריכוז של נמלה על אסיד זו משימה לא קלה. אני משתעממת מהר פחות או יותר מכל אספקט בחיים שלי – מאיך שהשיער שלי נראה ועד לעבודות, גברים, דירות. כל פעם שקצת רע לי אני מחליטה לעשות שינוי ורצוי שיהיה כמה שיותר קיצוני. רק דבר אחד נשאר קבוע וזו האהבה שלי לעיר הזאת, היא לעולם לא תשעמם אותי, או כך לפחות אני מעיזה להגיד עכשיו…

התחלתי לתהות אם סצינת הדייטים נראית ככה גם בערים אחרות. בסופו של דבר הגעתי עם עצמי למסקנה שהמבנה הגאוגרפי של תל אביב משפיע עליה לא מעט. בערב בילוי אחד אפשר בלי הרבה מאמץ לעבור בין 5-6 פאבים ומועדונים. כמות האנשים שחולפים אחד על פני השני בערב כזה היא עצומה. נכנסים לפאב אחד, שותים משקה, נהנים קצת ועוברים למקום הבא. ככה גם באהבה – מכירים, נהנים קצת יחד ועוברים לדבר הטוב הבא, כי יש עוד כל כך הרבה מבחר וחבל להתביית כל כך מהר. אז היה בחור ואחרי המכשול הראשון, כשהתחלנו מחדש, היתה לי הרגשה שהפעם זה באמת הולך לאנשהו ואני די בטוחה שזה גם היה הדדי. וזה באמת הלך. לאנשהו.

פור דה רקורד – גם לעזאזל זה לאנשהו.

אז מה בעצם אני מנסה להגיד פה, כי כרגע זה נראה כאילו אני סתם הולכת סחור סחור עם המחשבות שלי, לא שזה יפתיע מישהו. ואולי בעצם אין לי משהו קונקרטי להגיד, סתם אוסף של מחשבות אקראיות על משמעות החיים שלי ואיך שתל אביב משתלבת בתוכם, או הופכת אותם למה שהם או איך אני משתלבת לתוך תל אביב.
אני לא מפחדת להיות לבד. יש משהו מאוד ממכר בלבד הזה, לא להיות חייבת דין וחשבון לאף אחד, ללא צורך להסביר או להצדיק את עצמי והפריבילגיה של לחיות בתוך הבלאגן הפרטי שלי בבית בלי שמישהו אחר יתעצבן ויגיד לי לסדר. גם על שותפים בחרתי לוותר ואני משלמת את המחיר. אחרי שכבר טעמתי מהחופש שאלתי את עצמי כל כך הרבה פעמים איך אצליח שוב להכניס עוד מישהו לחיים שלי, למיטה שלי, מישהו שיגע לי בדברים ויזיז וישנה ויוסיף גם את החפצים שלו לתוך הערימה. מישהו שאצטרך להתחשב גם בלו”ז שלו ואתכנן או אשנה תוכניות לפי סדרי העדיפויות שהוא עלול להכתיב. מצד שני, היה לי כל כך נעים לחזור יום אחד מהעבודה ולראות את המעיל שלו תלוי על הכסא שלי ולדעת שמישהו היה אצלי. פתאום היה לי כל כך קל לתת למישהו להכנס למרחב האישי שלי ככה. מעניין אותי תוך כמה זמן הייתי מתחילה להתעצבן מזה, מתי זה היה הופך מנעים למעיק. התנסיתי במספר סגנונות חיים בעיר הזאת. עברתי לכאן כדי לגור עם בן זוג והשנים הראשונות שלי בעיר היו איתו. בתקופה הזאת לא נראה לי שניצלתי אותה כמו שצריך, או יותר נכון לא הרגשתי שאני ממצה את כל הפוטנציאל שלה. יכול להיות שזה מה שגרם לי לרצות לעזוב. מה שגרם לשנינו לא לרצות להיות יחד יותר, אני לא יודעת, אבל אני בטוחה שהיתה לה השפעה על ההחלטה להפרד. אחרי הפרידה התחלתי את תקופת הרווקות – ללא ספק חוויה מדהימה, מטורפת, הופכת עולמות. אני זוכרת שעד לא מזמן היתה לי חזות מאוד תמימה ושברירית. כל מי שהכיר אותי לראשונה היה נוהג בי בכפפות של משי כדי שחס וחלילה לא אשבר. אז נכון שמהר מאוד היו מגלים את האופי האמיתי שלי, אבל עדיין שידרתי את העדינות הזאת כלפי חוץ, בין אם רציתי וביו אם לא. פעמים רבות גם ניצלתי את העניין הזה לטובתי. היום נראה לי שאני משדרת משהו אחר, איזושהי אדישות, סנוביות או אולי סתם חיספוס. עוד לא החלטתי אם אני אוהבת את זה או לא. מה שכן התמימות, לפחות בכל מה שנוגע למה שאני משדרת, היא כבר לא חלק ממני ולפעמים אני קצת מתגעגעת אליה.

ומה לגבי הלקחים שלי מהחיים האלה? האם למדתי משהו בתקופת הרווקות התל אביבית הזאת? כן, המון. הרבה יותר ממה שאי פעם אצליח לכתוב בכמה שורות. למדתי שפעם הבאה שאני מחליטה לזרוק את החבר שלי תוך כדי מריבה קולנית באמצע מקס ברנר, אני צריכה לוודא שהמפתחות של הבית שלי נמצאים אצלי לפני שאני יוצאת החוצה בסערה. אבל יותר מזה, למדתי בעיקר על עצמי, על הכוחות שלי, על דרכי ההתמודדות שלי עם משברים. למדתי שלא משנה כמה אספר לכולם שאני לא משחקת משחקים, אני ועוד איך משחקת. כמו שכולם משחקים. למדתי שלא משנה כמה אכחיש את זה, יש עלי פוזה ואני עוטה על עצמי מסכות שונות בזמנים שונים. למדתי לקבל את תל אביב, על כל מגרעותיה, כחלק בלתי נפרד ממני. וגם, למדתי שהפוזה והמסכות והמשחקים הם לא בהכרח דבר רע, אלא סה”כ דרך נוספת לשרוד את הטירוף. למדתי להיות שלמה עם עצמי.

אני חייבת לציין שהופעת הרחוב הקטנה הזאת ביום חמישי בערב ריגשה אותי הרבה יותר מכל חגיגות המאה של אתמול.

זוהי מבחינתי תל אביב האמיתית; אותנטית. ספונטנית. פשוטה. כייפית.