כאילו, מה אתה מתקשר אלי פתאום out of nowhere?
איזה מוזר שזיהיתי ישר את המספר שלך למרות שהוא נמחק לפני יותר מחצי שנה (מה לעזאזל גרם לי גם לענות, אין לי מושג… )
איך אתה מסוגל בכלל לדבר איתי כאילו עברו לא יותר מיומיים מהשיחה האחרונה שלנו?
לא יכולת לחשוב על אף אחד אחר שיוכל לעזור לך בעניין הפעוט והמטומטם שבגללו התקשרת?
בחיי שאתה דפוק בשכל.
מאת: Lizibee | 
אוף!, אני כזאת נקבה, השווה, זיוני שכל, מסמיקה קלות, סקס ושאר ירקות, תלונות וקיטורים | 
23 בMarch, 2009| 
9 תגובות »זאת אומרת, התכוונתי לספר על זה, אבל גם התכוונתי לכתוב עוד כל מיני דברים ולמען האמת זה לא אחד הסיפורים האהובים העלי, כי בסופו של דבר יצאתי ממנו מאוד פגועה ואני בכלל רציתי לספר משהו משעשע יותר. העניין הוא שאני לא מצליחה עכשיו לחשוב על איזשהו סיפור יותר משעשע, כאילו כל הראש שלי התרוקן מסיפורים ואלוהים יודע שזה קשה כי יש באמתחתי 26 שנים של סיפורים מעניינים יותר ופחות. בעיקר מעניינים, אתם יודעים, כי אני מעניינת וזה, אחרת לא הייתם נכנסים לכאן בכלל.
וואו, אני יכולה לזיין בשכל הרבה כשאין לי מה להגיד. נראה לי שזה יכול להכלל תחת סעיף כשרונות חבויים – “יודעת לזיין בשכל על כלום”. כן, זה בהחלט כשרון. אפילו בחור שווה הודה שאני מדברת הרבה. ואז התחלתי לשאול את עצמי אם יכול להיות שאני מדברת יותר מדי, כי הוא יותר הטיפוס השקט, מסתורי קצת עם מבט סקסי כזה בעיניים. בכלל שמתי לב שראייה זה החוש החזק שלו. הוא הראה לי גם ציורים שהוא צייר, בחיי הוא אפילו די מוכשר. ציורים צבעוניים כאלה שנעשו עם ציורי פנדה של נופים וחזיונות שהוא ראה. שמתי לב גם שהוא עושה הכל עם עיניים פקוחות, בעיקר הוא אוהב להסתכל למעלה כשהוא יורד לי ופעם אחרונה שירדתי לו , קצת לפני שהוא גמר, הוא אמר לי להסתכל עליו. זה היה כל כך סקסי בעיני. אני אוהבת לראות אותם גומרים, הבעיה שזה די קשה להסתכל למעלה כשהזין בפה מחזיק את הראש למטה. ובכל זאת, איכשהו הצלחתי לעשות גם וגם, תקראו לי מוכשרת או וואטאבר, אני בעצמי לא יודעת איך עשיתי את זה, אבל פאק זה היה מדהים.
אני יותר בחורה של טעמים, זאת אומרת החוש החזק שלי הוא חוש הטעם. בגלל זה אני מאוד אוהבת מאכלים שונים ומוזרים כמו תותים עם בלסמי וסוכר או תפוזים עם מלח וחמוץ. אני ממש אוהבת דברים חמוצים. זה גם הופך אותי לבנאדם מאוד אוראלי, שאני בטוחה שהמון אנשים (גברים) מאוד מרוצים מהעניין הזה, כי אני תמיד עושה משהו עם הפה. כלומר אם אני לא מדברת אז אני מנשקת או מוצצת או סתם גונחת ממש הרבה.
פאק, זה כבר נהיה סתם פוסט של זיונים, אפילו בלי השכל. פשוט זיונים נטו. אולי כדאי שאני שוב אכתוב זיונים, פשוט כי זו מילה כזו שכיף להגיד ולכתוב אותה. זיונים.
זה קטע, מה שאומרים על סקס, שעם הרעב בא התאבון ועם התאבון מגיע תאבון לעוד, אז תנו לי להגיד לכם שזה לגמרי נכון.
בקיצור, נקטע לי עכשיו רצף הכתיבה כי בחור שווה התקשר לבדוק מה שלומי, אבל הוא לא בא לבקר אותי כי הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות חולה שוב. בכל זאת, הוא בדיוק השתחרר מבית החולים אז אני יכולה להבין אותו. מה שכן, הוא מרחם עלי ומבטיח לפצות אז זה בסדר.
אה כן, נזכרתי. מה שרציתי לספר זה שבזמן האחרון התחלתי לעקוב אחרי הסטטיסטיקות של הבלוג וגיליתי לא מעט חיפושים מטרידים שהעלו את הבלוג שלי בחמש התוצאות הראשונות בגוגל. בעיקר חיפושים על סקס עם קטינות וסקס עם חיות וסתם סקס. גם חיפושים של תמונות חתולים מעלים אותי בתוצאות הראשונות ואפילו החיפוש “איך להכין ג’חנון”.
אני מפסיקה את הפוסט הזה כאן כי שוב גלשתי ליותר מדי נושאים לא קשורים. אני גם דוחה את הפרסום ליותר מאוחר, נראה לי ש 22:22 תהיה שעה טובה. כן 22:22 איט איז. בינתיים אני חוזרת לטישיו ולטלויזיה.
מאת: Lizibee | אני כזאת נקבה, הטוב הרע והמכוער, יומנה של שפחה, כללי, עולם וירטואלי, תלונות וקיטורים | 23 בMarch, 2009| 6 תגובות »ונזכרתי עכשיו בל מיני פעמים אחרות שהייתי חולה וביחוד באותה הפעם נדמה לי באוקטובר של 2007 שהגרון כל כך כאב לי שכבר הייתי על סף בכי. ככה הפסקתי לעשן בעצם, בפעם הראשונה לפחות. ב 10 השנים שקדמו לכך לא היה אפילו יום אחד שלא עישנתי בו, גם כשהייתי חולה, אבל הפעם זה היה פשוט בלתי נסבל, אז הפסקתי ואחרי שלושה ימים קלטתי פתאום שגם לא עישנתי שלושה ימים ואני עדיין בחיים וגם שהגרון כבר קצת פחות כואב. החלטתי לנסות להמשיך עם זה ובשבוע הראשון הייתי עצבנית וכל מי שבירך אותי בבוקר טוב שלחתי אותו לעזאזל או להזדיין או סתם איחלתי לו מוות בהרבה יסורים, כי מה לעזאזל יכול להיות טוב בבוקר שנפתח בלי הסיגריה של הבוקר? ובכלל זאת היתה תקופה מוזרה ולא כל כך ברורה, כי הייתי אחרי הפרידה הגדולה ובלי עבודה קבועה ובדיוק הכרתי איזה חייל או”ם אוסטרי צעיר ויפה שבילה את מרבית זמנו בגבול סוריה והיה מגיע לחופשות בת”א של 3-4 ימים רוויי סקס. הוא היה מאוד גאה בי שהפסקתי לעשן, אבל אני סתם הייתי עצבנית ואיחלתי גם לו מוות מהיר ובעיקר שאני אוכל כבר לעשן כדי להרגע מכל העצבים האלה, כי הייתי מתעצבנת על משהו ואז עוד יותר מתעצבנת כשהייתי נזכרת שאני לא יכולה לקחת סיגריה כדי להרגע כמו שהייתי עושה תמיד.
בשלב מסוים קניתי לי את הספר הזה שכולם דיברו עליו ואחרי שקראתי אותו נרגעתי והשלמתי עם זה שאני כבר לא בנאדם מעשן, אבל איפשהו גם הרגשתי שאיבדתי חלק כל כך גדול מהאופי שלי. כנראה שלא הייתי לגמרי שלמה עם זה ובאמת ארבעה חודשים אחרי זה כבר חזרתי לקאמל סופט הרגיל שלי. אהבתי לעשן קאמל סופט, סיגריה חזקה כזאת, לא ממש נשית ותמיד הייתי מקבלת מבטים מופתעים כשהיו רואים שזה מה שאני מעשנת.
האוסטרי הצעיר, דומיניק, היה הריבאונד שלי, בדיוק מה שהיית צריכה באותה תקופה. גבוה, בלונדיני, עיניים כחולות וגוף מסותת, צעיר ממני בכמה שנים דבר שגרם לו להעריץ אותי אפילו עוד יותר – הישראלית, הבוגרת, המנוסה ממנו בהרבה. הוא היה חמוד, באמת די מקסים, ג’נטלמן אמיתי עם מנטליות אירופאית כזאת וכל דבר שעשיתי השאיר עליו כזה רושם. אהבתי את זה, להרגיש שאני הראשונה שלו, את המבט המופתע והמעריץ שהיה לו בעיניים בכל פעם שנישקתי בצורה קצת שונה מהרגיל.
כעסתי כשהוא התאהב בי. מה אני צריכה את זה עכשיו, חשבתי לעצמי. זה כל כך לא מתאים, הרי היה לי איתו את הסידור הכי נוח בעולם.
ואז הסתיים הפרוייקט שלי בעבודה והייתי צריכה לעדכן את הקו”ח שלי ולחפש עבודה חדשה והמצב הכספי שלי היה על הפנים ובת דודה הגיעה לבקר מחו”ל והשיעול המזדיין הזה עוד לא עבר לי מאז שהפסקתי לעשן ומה אני צריכה איזה ילד מאוהב על הראש שלי, אז נפרדתי ממנו ב’זה לא אתה זו אני’ והוא בכה וגם לי היה די קשה לעשות את זה, אבל זה באמת היה הכרחי כי במצב הנוכחי של החיים שלי הוא היה לא יותר מהפרעה.
שבוע או שבועיים אחרי זה האקסית שלו מצאה אותי בפייסבוק והתחלנו להתכתב והיא סיפרה לי שחלק מהזמן שבו הוא היה אמור להיות בגבול סוריה , הוא בעצם היה באוסטריה, איתה. ופתאום כל מיני דברים התחילו ליפול למקומם ולהתחבר לי. זה היה שישי בצהריים וישבתי מול המחשב בהלם מוחלט וד’ בדיוק נכנס וראה את המבט מלא האימה על הפרצוף שלי ושאל מה קרה. ואני לא הצלחתי בכלל לדבר ופשוט הראיתי לו את ההתכתבות וכשהוא סיים לקרוא הוא חיבק אותי ואני בכיתי כמו שלא בכיתי בהמון זמן. זו היתה הפעם הראשונה שגיליתי ששיקרו לי ועוד שקר כל כך גדול. על הבגידה יכולתי לסלוח, אם אפשר בכלל לקרוא לזה בגידה כי זה לא שהיינו זוג, למרות שאני הייתי נאמנה אליו באותו הזמן. אבל הבגידה באמון, העובדה שהוא היה במקום אחד וסיפר לי שהוא במקום אחר. העובדה שבאותו זמן עשיתי בדיקת איידס וגם הוא עשה, אבל כבר היה לי ממש קשה להאמין לו על זה, זה פשוט היה כואב.
עשיתי קופי פייסט על התכתובת שלי עם האקסית שלו ושלחתי לו עם הכותרת Please explain ומשם זה כבר נהיה סאגה שלא רואים באופרות הסבון הטובות והמלוקקות ביותר. הוא כתב לי התנצלות ולה מכתב שנאה שהיא טרחה לחלוק איתי ואחרי זה אמרתי לשניהם שיצאו לי מהחיים כי אכלתי כבר מספיק חרא ולתת לשני ילדים לשחק ברגשות שלי זה הדבר האחרון שאני צריכה.
אז כן, זה מה שקורה כשאני חולה, אני מתחילה לחפור בסיפורי עבר.
המשך יבוא אני מניחה.
מאת: Lizibee | אוף!, אלטרנטיבה מהירה, אני עצמי ואנוכי, השווה, יומן מסע, תלונות וקיטורים | 22 בMarch, 2009| 3 תגובות »סימוס ביני לבין בחור שווה:
אני: אוף, נראה לי שאני חולה
בחור שווה: איזה באסה… מה יש לך? ברור לך שזה סגירת חשבונות אחרי מה שעשית לי בדייט הראשון כן?
אני: אני מתעטשת ומשתעלת כל היום. אני ממש מסכנה… ואוף כבר התנצלתי על הדייט.
מה עם קצת רחמים?! מה עם קצת ‘מוות לחיידקים!’?!בחור שווה: מוות לחיידקים!!! ברור שאני מרחם… פשוט חשבתי שיש מין סוג של צדק פואטי
בקיצור, צפו לעוד פוסט קיטורים ממש בקרוב…
מאת: Lizibee | אופטימיות זהירה, הטוב הרע והמכוער, יומן מסע, כללי, מכורה לפייסבוק, עמים ועדות, תהיות הרות גורל, תל אביב | 22 בMarch, 2009| 1 תגובה »אתמול כשחזרתי מהעבודה ירדתי בסנטר ועצרתי באיזה חנות בגדים ליד בוגרשוב (וקניתי מכנסיים מ-א-מ-מ-ו-ת), המוכרת שם היתה קצת פרחה בת 30 בערך, היינו לבד בחנות והיא שמה לב לשרשרת שלי ושאלה מאיפה היא, אז אמרתי לה שקיבלתי מתנה והיא שאלה אם זה מבן זוג אז אמרתי שכן אבל הוא כבר לא בן זוג… מפה לשם התחלנו לדבר והיא שאלה אותי המון על האקס אם אני לא מתגעגעת אליו ואם השרשרת לא גורמת לי להזכר בו והסברתי שאני לא מתגעגעת לזוגיות שלנו כי היא היתה צריכה כבר להגמר ואני לא מתגעגעת אליו כי אנחנו עדיין חברים טובים.
בקיצור היא סיפרה לי שהיא והחבר שלה נפרדו לפני שבוע אחרי 6 שנים ביחד והם היו אמורים להתחתן ושהיא משתגעת מגעגוגים אליו וכו’ וכו’.
הנקודה שלי היא שהבחורה היתה בטוחה שנפלתי עליה מאלוהים או משהו, כנראה שהקרנתי המון שלווה וחוזק כשדיברתי איתה והיא אמרה לי את זה ונזכרתי פתאום שככה באמת הרגשתי לתקופה מאוד ארוכה אחרי הפרידה מהאקס – מאוד שלווה וחזקה, כאילו התגברתי על כל כך הרבה מכשולים ושאני מסוגלת להתמודד עם כל מה שיפילו עלי ואלוהים יודע שבשנה האחרונה עברתי המון דברים טובים אבל גם הרבה יותר חרא מאי פעם שכולל פרידה קשה שממנה יצאתי לבד לגמרי – כי כל החברים שלי היו בעצם החברים של האקס (לי לא היו חברה משלי..), מעבר דירה לא מתוכנן, שותף פסיכי, פיטורים מהעבודה וחודשיים של אבטלה בלי שקל על התחת בנוסף למוות של בן דוד שלי ושל עוד כמה אנשים קרובים יותר ופחות. התמודדתי עם הרבה ונדמה לי שבחודש האחרון קצת שכחתי מזה ושקעתי במאין מלנכוליה כזאת. אתמול אותה פרחה בחנות גרמה לי להיזכר בהרגשה הזאת של החוזק, השלווה והחוכמה שהרגשתי עד לפני כמה זמן. היא אמרה שעזרתי לה ושהיא כל כך שמחה שהיא פגשה אותי כי הרגעתי אותה ונתתי לה תקווה וחוזק אבל בעצם היא זאת שעזרה לי. אחרי שיצאתי משם הרגשתי שאני מקרינה משהו, שכולם מגיבים אלי בצורה חיובית, כל מי שעברתי לידו כאילו שם לב שאני שם והגיב לזה בצורה כלשהי.
חוץ מזה קיבלתי מלא תגובות על התמונת פרופיל ששמתי שהיא תמונה ממש ישנה והוירוס הזה שתקף את הפייסבוק שלי גם כן עשה משהו טוב כי פתאום מצאתי את עצמי מצ’וטטת עם מלא אנשים שלא שמעתי מהם ים זמן.
אז בכל מקרה, אני שמחה להכריז שאני חוזרת לעצמי, לאותו האדם שהפכתי להיות בשנה האחרונה ושמאוד אהבתי. אין לי כח להתבכיין יותר ואני רוצה פשוט להנות ממי שאני וממה שיש לי בחיים.
אין לי מילות סיום… אולי כי התהליך עוד לא נגמר..
מאת: Lizibee | אהבה איז אין דה אייר, אופטימיות זהירה, אושר הוא אקדח חם, דייטינג, השווה, מסמיקה קלות, סקס ושאר ירקות, תהיות הרות גורל | 18 בMarch, 2009| 15 תגובות »נכון, אני מאוד דיסקרטית לאחרונה. הפוסטים שלי קצרים יותר, די מעורפלים ואחד אפילו העזתי לחסום עם סיסמה. יש לכל זה סיבה די טובה, אתם מבינים, אני לא רוצה עדיין ‘טו ג’ינקס איט’ כי זה מתקדם ממש לאט. מאוד לא מתאים לאופי האינטנסיבי והאימפולסיבי שלי, הרי אני בד”כ פשוט נסחפת וגם לא מצליחה אף פעם להתאפק ומיד מדווחת. אבל האמת היא ששנינו כבר נכווינו בעבר מההתנהגות הזאת, אז מהלכים איטיים זה כנראה לא רעיון כל כך גרוע, לפחות בשבילי. בקיצור זה די משעשע בעצם, זוכרים את בחור שווה? זה שהפך די מהר להיות בחור לא כל כך שווה, אז הוא כרגע נמצא שוב בעמדת השווה.
הכל התחיל קצת לפני היומולדת, הוא שלח לי בקשת חברות בפייסבוק, בתוספת הפניה הנרגשת “למרות שיצאתי קצת מעפן” ואז קצת החזרתי לו משהו קצת עוקצני ואז הוא התחכם בחזרה ואז אני התעצבנתי והייתי חייבת את המילה האחרונה אז כתבתי משהו עוד יותר מתחכם. ביומולדת הוא פתח איתי צ’ט וגם שם הוא המשיך עם ההתחכמויות עד שהוא סוף סוף הצליח להגיד את מה שהוא באמת רצה – התנצלות על זה שהוא נעלם + הסבר + בקשה להזדמנות שניה. ואני, נחמדה שכמותי, נעניתי לבקשתו. כמובן שגם לא הזיק שהוא הציע לקחת אותי לאכול סטייק לכבוד היומולדת. הדייט הזה הסתיים בערך בחמש לפנות בוקר עם הבטחה מצידו לטלפון. אז תארו לכם כמה הייתי מאוכזבת כשערב למחרת הוא עדיין מיאן להתקשר. ב 23:30 קיבלתי סמס של אני חולה וישנתי כל היום אתקשר מחר. ‘אוקי, הוא הולך על חבל דק’ אמרתי לעצמי, אבל ניתן לו להנות מהספק, הוא הרי באמת התחיל להתעטש כשהוא היה אצלי. למחרת שלחתי סמס בערב לשאול איך הוא מרגיש, “לא משהו, אני במיון, נקווה שלא משהו רציני. אדבר איתך כשאוכל + סמיילי”. למחרת בצהריים הוא סוף סוף התקשר וסיפר שהכניסו אותו בלילה לניתוח אפנדיציט בהול. אוקי, סלחתי לו, בכל זאת ניתוח וזה.
אז מה שקרה בעצם זה שעברו עשרה ימים בין הדייט הראשון שלנו ועד שנפגשנו שוב ביום חמישי האחרון. הוא עדיין היה עם די הרבה כאבים מהניתוח והאוירה היתה מוזרה משהו, אבל כייפית מאוד.
אני אוהבת את השקט והלבד שלי בבוקר, אז שמחתי כשאחרי הסקס הוא חזר לישון ואני קמתי כדי להתארגן. כן, ככה פתחתי את היום שלי אתמול, עם סקס ב 6:30 לפנות בוקר, איזו דרך נפלאה להתעורר. השארתי אותו במיטה ויצאתי לעבודה. הוא כל כך יפה כשהוא ישן.
כשחזרתי מהעבודה בערב ההרגשה בבית היתה שונה. על הכסא היה תלוי המעיל של האופנוע שלו שהוא השאיר אצלי ובכיור כוס עם שאריות קפה שחור. הוא עשה ניסיון די פתטי לסדר את המיטה וכמובן שמושב האסלה היה מורם. אבל היה משהו מאוד נעים באוירה הזאת, לדעת שמישהו היה שם.
אז טו קאט א לונג סטורי שורט, יש סיכוי טוב שאתאהב בבחור.
מאת: Lizibee | אהבה איז אין דה אייר, אני עצמי ואנוכי, דייטינג, השווה, יומן מסע, מסמיקה קלות, סקס ושאר ירקות | 14 בMarch, 2009| 9 תגובות »קחי את הדברים לאט
תהיי רגועה
תפסיקי לנתח כל מילה שיוצאת לו מהפה
אל תלחצי אם הוא לא מתקשר שלוש פעמים ביום
אל תיסחפי לתוך עוד הזיה שתתנפץ לך בפרצוף
אל תעשי שטויות
אל תתמסטלי איתו כי זה גורם לך לחשוב יותר מדי
הוא היה התגלמות הטעם שלי. גבוה, חטוב, כתפיים רחבות, שזוף מעט, זיפים על עצמות לחיים גבוהות, ידיים גדולות, חיוך כובש ונצנוץ בעיניים. הבנות הביאו אותו ואת חבר שלו החוצה כדי שהחבורה תראה את הציד שלהן. תוך כדי שיחת ההיכרות איתו הוא גם הראה לכולנו את הדבר המנצנץ על הקמיצה של יד שמאל. סיפר גם על הילדים ולמה הם התחפשו. אני הייתי במצב רוח אנרגטי והאלכוהול גרם לי להיות פלרטטנית יותר מתמיד והוא שיתף פעולה בלי שום בעיה.
בשלב מסוים התפצלנו, הוא נכנס פנימה ואני נשארתי עם החברה בחוץ. לא באמת התכוונתי שיהיה משהו, הרי הוא נשוי. ואז נכנסתי פנימה והוא נתקל בי שוב והושיב אותי איתו והמשיך את הפלירטוט שהתחלתי קודם תוך כדי שהוא מזמין לי צ’ייסרים מהבר. התחלנו לרקוד והוא נצמד אלי, נוגע לא נוגע ואני שואלת את עצמי אם אני באמת מוכנה לוותר על זה רק בגלל הטבעת. הוא מעביר אלי את כובע הקאובוי שהוא חבש והיד שלו גם מחליקה לי על הפנים ואני מסתכלת לו בעיניים עם חיוך ממזרי. “כן” אני אומרת לעצמי, “אני רוצה אותו כל כך” ותוך כדי הריקוד הוא מקרב את פניו לשלי והשפתיים שלנו נפגשות. אני טועמת אותו, חמוץ מתוק וטעים, אוי אלוהים כמה שאני רוצה אותו בתוכי.
עוד צ’ייסר, עוד מים, ממשיכים לרקוד, וואו איך הוא יודע לזוז. הגוף שלו מתקרב לשלי ויד אחת שלו נכרכת מסביב לאגן שלי מצמידה אותי אליו אפילו עוד יותר וכל גופי משתוקק להרגיש אותו. תאווה בצורתה הטהורה והמכוערת ביותר.
מאוחר, הולכים, הוא חונה קצת רחוק ויש עוד הליכה לפנינו. כל רמזור אדום מנוצל היטב כדי להלהיט את העניינים בינינו. ידיים נשלחות לכל עבר ואנחנו חוצים את הכביש בלי להסתכל יותר מדי על מה שהולך מסביב, מרוכזים אך ורק אחד בשני. בדרך לרכב יש עוד כל מיני מכשולים קטנים, פעם זה קיר נמוך שאני נתקלת בו בהליכה אחורנית ואח”כ פניה חשוכה. במעלית לחניון התת קרקעי הוא מצמיד אותי לקיר. רגל ימין שלי נכרכת סביבו, יד ימין שלו מעבירה ליטוף מהכתף שלי דרך הגב לכיוון הישבן ומתמקמת לי על ירך שמאל והוא מושך גם אותה למעלה לכיוון מותניו. כל גופי כרוך עליו ואין איבר אחד שלא נוגע באיבר אחר.
הפסקה, הוא מתחיל לנסוע ומתחת לבניין שלי אני אומרת לו שיחנה. אנחנו עולים אלי, הדלת נסגרת, האור נדלק ומיד נכבה, הגב שלי נדבק לדלת. יד שמאל שלו מלטפת לי את הפנים ולפתע הוא הוא נאחז בשיערי, מושך לי את הראש קצת אחורה ואני משמיעה גניחה של עונג, מנשק אותי בשפתיים, בצוואר ויורד לכיוון בית החזה. את כפתורי חולצתו כבר הספקתי לפרום. החולצה שלי יורדת, פטמותי זקורות ואני מרגישה את הלשון שלו מתחילה לשרטט עיגולים קטנים מסביבן, בעוד ידיו מתחילות להוריד לי את המכנסיים. אז הוא עולה למעלה, מסובב אותי שאהיה עם הגב אליו ונצמד אלי מאחור ושתי ידיו נכנסות לפעולה, אחת מקדימה בין רגלי, השניה מלטפת – כתף, גב, ישבן ולבסוף מתמקמת על אגני. הגוף שלו צמוד לשלי ואנחנו זזים ביחד כגוף אחד.
אני מחליטה לקחת שליטה, מצמידה אותו לאיפה שאני הייתי, פותחת כפתור אחרי כפתור במכנסיו ומורידה אותם. מנשקת אותו בשפתיים, בחזה, בבטן ויורדת עוד קצת מטה, אוחזת בו וציפורני ננעצות בבשרו ושורטות במורד גבו.
ואז הפלאפון שלו מצלצל וזה סימן די ברור לכך שצריך להפסיק הכל, יש מי שמחכה לו בבית. 30 שניות. מתלבשים. זוז. והוא נעלם אל תוך הלילה.
קאט. בוקר. אני מתעוררת אחרי מעט מדי שעות שינה עם הרגשה חלולה. אני יודעת שעשיתי משהו רע, אבל זה לא כל כך מה שמפריע לי. אני לא מכירה את אישתו ולא באמת מעניין אותי מה היחסים ביניהם, ונקיפות מצפון הן לא חלק מהריטואל שלי. גם לא מעניין אותי לפגוש את הבחור שוב, אני בקושי מצליחה לזכור את שמו. מלכתחילה המשיכה שלי אליו היתה במישור הפיזי בלבד. אז מה הבעיה בעצם? הרי מאז ומתמיד היה לי כל כך קל לנתק את הרגשות האלה. ואז מחלחלת אלי ההבנה, זה לא בגלל שהייתי חלק מבגידה, אלא כי אכזבתי את החברים שלי. אותם אנשים שראו בי ישות מעט מוסרית גילו בי פתאום צד אחר לגמרי. הצד האפל יותר, חסר רגישות לחלוטין וחסר ערכים.
ואולי בכתיבת הפוסט הזה אני מנסה להשקיט את המצפון שלי. מחפשת אישור מהקוראים שלי שאני לא בנאדם כל כך נורא, שאני לא צריכה לקחת אחריות על חייו של מישהו אחר כי הרי מי אני בכלל שאשפוט אותו. ועצם העובדה שאני שמה סיסמה על הפוסט, מאיפה הבושה הזאת פתאום? זה מאוד לא מתאים לי.
אני לא מוכנה להתנצל ואני גם לא מתחרטת על מה שקרה, אבל מצד שני אני רחוקה מלהיות גאה בעצמי.
עדכון: הורדתי את הסיסמה
למקרה שלא יאשרו את התגובה שלי, הנה מה שכתבתי ליואב בן ארצי בתגובה על מאמרו בבלוג של רון חולדאי “טיפול בדרי רחוב בתל אבי -יפו: מושיטים יד לסייע בשיקום ובהגנה“.
“יואב, בשנים האחרונות אני מתגוררת באזור שקרוב לאלנבי ושוק הכרמל (בלפור, רמב”ם והיום בנחלת בניימין). אני יכולה לספר, בעיקר מהתקופה שגרתי ברמב”ם עד לפני חודש שעניין דרי הרחוב מטופל בצורה עלובה ולא יעילה כלל. אני מבינה שיש לא מעט דרי רחוב שמסרבים לקבל עזרה. כשגרתי ברחוב רמב”ם, היו מתקבצים מול שער הבניין שלי חבורה גדולה של כ 10-15 דרי רחוב, נרקומנים וזונות. בערב הם בד”כ היו משתכרים ומעוררים לא מעט רעש ומהומה. אחת מהן בפירוש היתה חולת נפש ולא פעם הייתי שומעת אותה פשוט צורחת במלוא הגרון בשעות קבועות כל ערב. בכל פעם שהתקשרתי לעירייה או למשטרה, האחד היה זורק אחריות על השני. במשטרה היו אומרים שישלחו ניידת ומעולם לא שלחו, כשהתקשרתי בשנית הם היו אומרים לי שעלי לדווח לעירייה שכן זהו תחום הטיפול שלהם. כשהתקשרתי לדווח לעירייה אמרו לי שהם מטפלים בתלונות כאלה תוך 3 ימי עבודה ובינתיים שאתקשר למשטרה. מיותר לציין ששלושת ימי העבודה חלפו עברו כבר מזמן והנושא לא טופל למרות תלונות חוזרות ונשנות שלי ושל שכני. שוב, אני מבינה שחלקם מסרבים לקבל עזרה, אך מה לגבי תושבי השכונות והבניינים מסביב שמנוחתם מופרעת ימים ולילות בגלל אותם דרי רחוב? האם לא צריך להתחשב גם בהם? שנה שעברה אירע רצח ברחוב רמב”ם, הומלס אחד רצח הומלס אחר במכות. האם משהו נעשה בנידון, כי ממה שראיתי ביום שלמחרת כולם הראו עסקים כרגיל.
היום אני גרה בנחלת בניימין. בבוקר שבת האחרונה התעוררתי למשמע צעקות וצרחות ברוסית. כשהסתכלתי מחוץ לחלון ראיתי את אחד מדרי הרחוב מסתובב בגינת הבניין וצועק על… כלום. בהמשך יכולתי לראות שהוא הקים בגינה האחורית של הבניין מעין מחבוא קטן שם הוא שמר את כל הזבל שהוא אסף וכן, גם את הסמים שלו וראיתי איך הוא מכין לעצמו מזרק ומוריד את מכנסיו ומזריק את מה שלא היה בתערובת לתוך הוריד ברגלו והזדעזעתי. התקשרתי למשטרה, וסיפרתי להם את מה שאני רואה. לפחות הפעם השוטרים הגיעו. הם אמרו לו לעזוב את השטח ואז המשיכו לפטפט זה עם זה על מסיבת הפורים הקרבה. כל העניין נמשך בערך דקה ואותו הומלס חזר מן הסתם לחבורה שלו. על הסמים לא נאמר דבר.אתה טוען שהנושא מטופל, ובכן אני חולקת על כך. בשלוש השנים שאני נמצאת באיזור, אני רואה בכל בוקר את אותם פרצופים, עם אותם בעיות, תמיד עם בקבוק של וודקה זולה וממשיכה לשמוע את אותם צעקות וצרחות בלילות. אתה אומר שת”א היא חלוצה בתחום הטיפול בדרי הרחוב, אז אמרת, אז מה. כמו שנאמר:
I’ll believe it when I see it “
ליז, לוחמת למען הצדק ברחובות תל אביב.
גם בטוויטר