The blog remains the same

יש לי קצת בעיה עם חגיגות הסילבסטר, נדמה שכל שנה החג הזה איכשהו נהרס בשבילי. כן אותו חג שאמור להיות נורא רומנטי עם נשיקה בחצות והאמונה הטיפשית הזאת שמי שתתנשק איתו בחצות ת/יהיה הבן/בת זוג שלכם למשך כל השנה. לא יודעת, זה פשוט לא עובד בשבילי. עד שנה שעברה סבלתי ממה שאני כיניתי ‘סילבסטר ג’ינקס’, אני בטח לא הראשונה וגם לא האחרונה שסובלת מזה, אבל הג’ינקס הזה לימד אותי לקח חשוב על חשיבותן של נשיקות מתוכננות.

כיתה י’ 1998-1999 – התקופה בה הייתי יוצאת לזמן אמיתי. ימים מספר לפני הסילבסטר הכרתי פאנקיסט חמוד למדי, הייתי בטוחה שהוא יתקשר אלי אבל הוא לא ואת ערב הסילבסטר ביליתי ב”רמתיים בלוז” שיום אחד אולי עוד אכתוב פוסט על המקום מעורר הנוסטלגיה הזה.

כיתה יא’ 1999-2000 – הו ההתרגשות! באג אלפיים, סוף העולם, מסיבות טראנס ענקיות בסטונהנג’, פסטיבלי סגידה לירח בתאילנד, המתנה מורטת עצבים לעב”מים שיבואו לקחת אותנו בהודו. נדמה שכל העולם השתגע. אני וניר (הסוג של חבר הראשון שלי) בדיוק נפרדנו כחודש לפני כן מין פרידה כזאת שבעצם לא היתה ממש פרידה כי עדיין בילינו את רוב הזמן שלנו יחד והמשכנו להתחרמן אחד עם השני (כבר לא הייתי בתולה אבל משום מה לא שכבתי איתו). ערב הסילבסטר היה אמור להיות אחד הערבים המרגשים ביותר בחיי כולנו ואני שכל כך רציתי להתנשק עם מישהו, שאלתי את ניר אם ירצה להתנשק איתי והוא אף הסכים.
תוכניות לחוד ומציאות לחוד, חבורת ילדים בני 17 שמבוגרים מדי למסיבות של בני ה 16 וצעירים מדי למסיבות של בני ה 18 ומרוששים מדי בשביל להכנס למסיבות השוות באמת, מצאו עצמם בחבורה ענקית על הטיילת של תל אביב מסתובבים ללא מטרה אחרי שנהג המונית שהביא אותנו מהוד השרון עשק את רוב כספנו. ניר כמובן הבריז לי והלך להסתובב עם חברים שלו במקום אחר. הנשיקה היתה עם חברה טובה שלי ועוד אדם זר שתפס אותי באמצע הרחוב. לפחות חילקו שמפניה והיו זיקוקים.

כיתה יב’ 2000-2001 – שוב החלטתי שהשנה אני חייבת להתנשק והפעם עם גבר וגם כזה שאני מכירה ויוצאת איתו. התמזל מזלי ושל חברתי הטובה ומספר ימים לפני החג הכרנו שני בחורים שלימים יזכרו בתור ”הדאבל בליינד דייט מהגיהנום”. כל אחת מאיתנו קיוותה כי הדייט הזה הוא גם מה שיוביל לנשיקה הנכספת אך לא ולא. הבחור ששודך לחברתי היה נמוך, מכוער ולא אינטיליגנטי להפליא. הבחור שאני הכרתי, לעומת זאת, היה גבוה וחתיך אבל גם אדיוט ומתנשא שניצל את תמימותי באותו ערב וכמובן השאיר אותי בלי דייט לסילבסטר. את ערב השנה החדשה, בילינו שלוש חברות בביתה של זו הראשונה (זו שהתנשקתי איתה ב 2000). הדייטים שלנו - בן, ג’רי ואוריו היו נאמנים יותר מכל גבר שהכרתי בחיי.
יום למחרת היתה הפעם הראשונה שבה באמת חשבתי לזרוק את עצמי מול מכונית נוסעת.

צבא, בית דגן 2001-2002 – במבט לאחור אני חושבת שזו היתה התקופה האומללה ביותר בחיים שלי. שירתתי כמורה חיילת בבית דגן וגרתי שם בדירת פרטר מעופשת עם שותפה – חיילת נוספת שעשתה איתי את הקורס וניהלה מערכת יחסים אובססיבית עם החבר שלה ובמקביל רומן עם מנהל המתנ”ס (נשוי + 3). פלא שהיה לי קשה שם?
בכל מקרה, הסיפור חזר על עצמו כשמתישהו באמצע דצמבר בן דוד שלי החליט לסדר לי בחור ששירת איתו בצבא. אוי חן, כמה שהוא היה יפה, הבעיה שהוא לא היה כל כך טוב בקטע הזה של להחזיר טלפונים. קבעתי איתו שיגיע אלי לבית דגן כדי לחגוג, ובינינו זה גם הערב שתיכננתי לשכב איתו. הפעם הראשונה שהוא יזם שיחת טלפון אלי היתה בצהרי ה 31 בדצמבר כדי להודיע לי שהוא פגש את האקסית שלו ושאת ערב השנה החדשה הוא כבר יבלה איתה.

עדיין בצבא, תל השומר, עדיין חיל חינוך 2002-2003 – לעזאזל, אני לא מצליחה עכשיו לזכור איך קראו לבחור החמוד ההוא שהכרתי באוטובוס ושיצאנו אחרי זה כמה פעמים ושבאופן די טבעי הבריז לי בסילבסטר רק שהוא לא טרח להודיע לי שהוא מבריז ופשוט לא ענה לטלפונים שלי. את הערב ביליתי עם חברים בגוזניק והאמת שבסופו של דבר עשינו שם שמח ורקדנו המון. הנשיקה היתה עם ידיד טוב שלי וגם של שאר הבנות בחבורה. מאוחר יותר באותו ערב הכרתי את נמרוד, גם הוא לא טרח להתקשר אלי. הבחור הכבר לא כל כך חמוד מהאוטובוס דווקא התקשר למחרת כדי להתנצל ותשובתי היתה ‘מותק הסילבסטר כבר עבר, אין לי שימוש בך יותר’. עדכון מאוחר: נזכרתי, קראו לו אופיר.

קורס דיילות קרקע של לאופר תעופה 2003-2004 – יונתן החבר שלי היה בקורס מאבטחים בדרום והייתי מאוד מתוסכלת מהעניין שסוף סוף יש לי חבר בסילבסטר אבל אני לא יכולה לבלות איתו. המזל האיר לי פנים (לא כל כך ליונתן) ויונתן הועף מהקורס וחזר הביתה בדיוק בערב הסילבסטר. הוא הגיע אלי עצבני, לא מצאנו לאן לצאת, רבנו, בחצות התנשקנו נשיקה מהירה ולא רומנטית בעליל ומיד הלכנו לישון. לימים הפך יונתן לאחת הטראומות הגדולות של חיי, החבר היחיד שממש בא לי לדפוק את הראש בקיר בכל פעם שאני נזכרת בו וגם היחיד שאני די בטוחה (למרות שמעולם לא ניסיתי לאמת את התחושה) שבגד בי.

לאופר תעופה 2004-2005 – יש לי חבר! אנחנו יחד כבר 9(!) חודשים וזה בינתיים הקשר הארוך ביותר שהחזקתי. הצלחנו לסדר שלשנינו לא תהיה משמרת לילה (שנינו עבדנו בלאופר באותו זמן) ושנוכל להיות ביחד. האמת שהוא לא היה נרגש כמוני, אבל אתם בטח כבר הבנתם שאצלי זה העניין הפך לאובססיה, אז התעקשתי שאנחנו חייבים לצאת ולבלות ולהתנשק בחצות ולהיות מאושרים. כל הטענות שלו על כך שאנחנו יכולים להתנשק מתי וכמה שבא לנו לא הועילו ואני המשכתי לדבוק בעמדתי שהשנה זה הולך להיות מושלם. לא מצאנו לאן לצאת ואחרי סיבובים רגליים ארוכים ומייגעים התיישבנו על שני כיסאות על חוף הים, היינו עייפים, עצבניים והיה קור איימים בחוץ. שמענו מרחוק את הספירה לאחור, התנשקנו והלכנו הביתה. מאכזב אין ספק.

2005-2006 – עדיין עם אותו חבר, אחרי האכזבה של השנה שעברה ושנים רצופות אכזבות מהצד שלי, החלטנו לא לחגוג וב 23:00 כבר היינו במיטה, נשיקת לילה טוב ובבוקר קידמה את פנינו שנה חדשה מלאה באפשרויות.

2006-2007 – אותו חבר כבר שנה שלישית ברציפות. ב 30 בדצמבר התחלתי עבודה חדשה ואת ימיה הראשונים הייתי צריכה לבלות בירושלים. שוב החלטנו לא לצאת ולא לחגוג כי שום דבר טוב לא יוצא מזה. הבוקר הראשון של 2007 עבר לי בנסיעה הרבה יותר מדי ארוכה באוטובוס לירושלים והסתבכות קשה מאוד ברחובותיה העמוסים עד שהגעתי למשרד בעמק רפאים.
אגב, אני כבר לא עובדת במקום הזה אבל בקורות חיים תקופת העבודה שרשומה לי שם היא 2006-2007.

מובטלת, רווקה 2007-2008 – הסילבסטר הכי טוב שלי עד היום, הייתי רווקה אחרי שנים של קשרים רצופים ולא היה לי דייט ואפילו כמעט שלא היו לי חברים (עוד סיפור לפוסט אחר) שעל פניו הכל פה נשמע ממש רע, אבל אתם יודעים איך זה שדברים איכשהו מסתדרים כשמחליטים פשוט להניח להם לקרות. אז זה מה שעשיתי, החלטתי שאני הולכת לפאב שהתחלתי לצאת אליו כמה שבועות לפני כן, ידעתי על כמה אנשים שאני מכירה שהולכים להיות שם, התלבשתי יפה ובאתי כדי להנות. הנשיקה בחצות היתה עם ידיד קרוב פשוט כי לשנינו לא היה עם מי להתנשק ואני חייבת לציין שזו היתה נשיקה ממש טובה, אולם החלטנו שנינו שזה לא יתקדם לשום מקום כי חבל לנו להרוס את הידידות שלנו. ג’ינקס הסילבסטר הוסר באופן רשמי והיה לי את אחד הערבים היותר כיפיים שלי, מה גם שאפילו לא הייתי צריכה לקום מוקדם למחרת.

2008-2009 – שום דבר לא ידוע, אין לי עם מי להתנשק עדיין למרות שקיבלתי כמה הצעות. יש כמה מסיבות טובות וטובות פחות שהוזמנתי אליהן. אני אישית מתנגדת לשלם על כניסה לכל מיני מקומות ומתמקדת במסיבות של המקומיים כלומר אלה שמתרחשות בפאבים השכונתיים בהם מכירים אותי.
הפייסבוק מלא באירועים, סימנתי בינתיים ארבעה:
1. מסיבת רחוב בפלורנטין
2. לה ביזאר בבלאקבוק – הליין הקבוע של ימי רביעי + חגיגת סילבסטר
3. סילבסטר בבר הארבעה
4. מסיבת סילבסטרבבקי – שמפניה, מסיבה, כיף, שנה חדשה, בקי!!!!
ויש עוד איזושהי מסיבה פרטית שהוזמנתי אליה אבל אני בספק אם אלך, מה שבטוח, אהיה באחד מארבעת המקומות שלמעלה.

שנה טובה לכולם

שני דברים נעלמו מהדירה המאוד מאוד קטנה שלי שבה אין יותר מדי מקומות לדברים להתחבא:

- מספריים
- ויברטור

לייב בלוגינג בחסות העבודה של ליז (כי הם משלמים על ימי המחלה)

נו, אז אני עדיין חולה, תקועה לי כאן בדירתי הקטנה ואין לי כוח לעשות שומדבר. נכון, אני בעצם לא אמורה לעשות שומדבר אתם תגידו, כי אני צריכה לנוח ולהבריא וכו’, אבל יש כל מיני דברים בבית שאני יכולה לעשות כמו למשל להכין לי אוכל או לשטוף את ערימת הכלים שהצטברה לי בכיור שכבר עולה על גדותיו. אני יכולה גם לקחת כמה סרטים בדי.וי.די ולהשלים כל מיני קלאסיקות שעוד לא יצא לי לראות, או לסדר קצת את הבית, לחפש לעצמי ספה חדשה באינטרנט, לבדוק מה קורה בחשבון הבנק שלי ולהתבאס קשות או אפילו סתם לקרוא ספר. אבל לא, אני לא אעשה אף לא אחד מהדברים הנ”ל (אולי חוץ מלהכין לי אוכל. לא, בעצם נראה לי שאזמין), במקום זה אני יושבת מול המחשב ו(שוב) כותבת. כי ככה זה כשחולים, אין לי כוח להזיז את עצמי והרחמים העצמיים שלי דורשים שאעשה הכל כדי לקבל את מנת הצומי שלי לוריד.

עוד לא הלכתי לרופא, גם את זה לא היה לי כוח לעשות אפילו לא להתקשר כדי לקבוע תור. תוך פחות מיומיים הפכתי לעיסה פתטית של מי שהיתה פעם אני, עדיין עם הפיג’מה מאתמול בלילה (לפחות למקלחת הצלחתי לגרור את עצמי בסופו של דבר), שרירים תפוסים, גרון יבש, ערימות טישיו בלתי נסבלות, פק”ל מים מינרליים לידי וטעם נוראי בפה למרות שצחצחתי שיניים. כבר שכחתי איך נראית מגירת האיפור שלי, איפה הבגדים היפים שלי ואיך נראה העולם שמחוץ לחצר הבניין שלי.
ולעזאזל המלחמה! אני לבד בבית וחולה וזה כל מה שאכפת לי כרגע!

עכשיו, התחלתי לחשוב על כל מיני נושאים שאני יכולה אולי לכתוב עליהם. חשבתי למשל לכתוב על למה בחרתי לגור לבד, אבל ההסבר לזה הוא באמת די פשוט ומי שקרא את הבלוג יכול כבר להבין קצת מי אני ושאני לא יכולה לסבול שיש עוד אנשים שמתערבים לי בחיים או נכנסים לי לספייס. ואז חשבתי אולי לכתוב על קיטי וכמה שאני אוהבת אותה ואיזה כיף זה לגדל חתולה שאוהבת אותי (ומבסוטה לגמרי מזה שאני בבית כבר יומיים, כפרע עליה), אבל גם על זה נראה לי שכבר טחנתי מספיק. רציתי גם להביע איזושהי דעה על המלחמה כי כולם עושים את זה וזה הנושא החם של הבלוגוספירה ולכולם יש דעה על מה שקורה (1, 2, 3, 4, 5, 6 … ), אבל האמת היא שאין לי ממש דעה בעניין ואני די גרועה בלהביע עמדות על דברים שאין לי עליהם דעה, כך שגם זה ירד מהפרק ובכלל זה בלוג א-פוליטי שמתמקד בדברים החשובים יותר בחיים (בנים, סקס, אלכוהול, בילויים, סקס, אני, חתולים, סקס, אני, בנים וכל מה שביניהם).
טוב כנראה שכבר לא יצא משהו מעניין מגיבוב השטויות שרשמתי פה.

חברה, אני עדיין חולה (מול המחשב כי אין שומדבר מעניין בטלויזיה) ואתם מוזמנים לפתוח דיון ולהציע רעיונות לפוסטים חדשים. אני משועממת אז אין לי בעיה לכתוב פוסטים לפי הזמנה. יאללה תתחילו!

להתעטש תשע פעמים ברציפות עלול לגרום להאטה בזרימת החמצן למוח ובכך לסחרחורת קלה שדומה מאוד להרגשה שמקבלים אחרי שילוב של ג’וינט מאסיבי עם בקבוק וודקה או לחלופין נבוט בראש.

אני חולה

אחרי שאתמול קמתי עם סוג של קלקול קיבה, והתפללתי למוות שיגאל אותי מיסורי, ומשזה סירב להגיע ובסוף הלכתי לעבודה, היום (או יותר נכון אתמול בערב) תקפה אותי השפעת. כאילו ישות קוסמית מסויימת מנסה להגיד לי שעבודה זה כנראה לא בשבילי השבוע, שאני צריכה לנוח ורצוי לפני הסילבסטר (אגב, אין לי עדיין עם מי להתנשק, יש מתנדבים בקהל?), שכל מה שיש לי לעשות במשרד (כמו לשלם מליוני דולרים לכל מיני ספקים) אינו חשוב כלל. לא, הגיע הזמן לשקוע ברחמים עצמיים כי מאלה באמת שלא היו לי מספיק עדיין.
אז היום החלטתי לרחם על עצמי ונשארתי בבית ובעצם כל שנותר לי לעשות זה להוציא את תסכולי על גבי המקלדת – אני חולה, אני לבד, אין מי שיטפל בי או יכין לי אוכל וגם צריך לנקות את הבית כי האבק מתחיל כבר לגרום לי לאלרגיות. אלוהים כמה שהחיים שלי קשים!

חשבתי להתקשר לאמא שלי, שאולי היא תרחם עלי קצת ואז נזכרתי במה זה יהיה כרוך. אתם מבינים, אמא שלי משתייכת לכת משונה אשר סוגדת לאלוהי האקמול. בכל פעם שאני מתקשרת לספר לה שאני חולה, ולא משנה אם זו שפעת, ברונכיטיס או אם אני צריכה לעבור השתלת כליה, התשובה האוטומטית שלה היא “פשוט קחי אקמול”, מבחינתה אקמול הוא הפתרון לכל הבעיות והחולי שבעולם, מכאב ראש קל ועד איידס או סרטן – “קחו אקמול” היא תאמר לכם, “אם זה לא יעזור זה בטח שלא יזיק”. עכשיו, אני אישית הרבה יותר טיפוס של אדוויל, לא כדי לטפל בשפעת שתקפה אותי - בה אני דווקא נלחמת בעוז בעזרת קולדקס וערימות בלתי הגיוניות של טישיו, אבל בהחלט כשזה מגיע לכאבי ראש מהם אני סובלת, פעם המון והיום קצת פחות מאז שהפסקתי עם הגלולות נגד הריון. גם על זה, אגב, היה לאמי מה להגיד כשסיפרתי לה לפני שנה על החלטתי להפסיק לקחת גלולות אחרי שימוש של כמעט 10 שנים. ”אבל אמא” ניסיתי להסביר, “אין לי בנזוג וכל התופעות הנוראיות שהיו לי נפסקו”, אבל היא בשלה “את לא רוצה להכנס להריון” וכל ניסיונותי לטעון שיש ההמצאה חדשה כזאת שנקראת קונדום שלא רק מונעת הריון אלא גם מגינה מפני מחלות מין עלו בתוהו, “קונדום לא מגן עליך ב 100%” היא ענתה בזלזול “ועדיף שתשתמשי בשניהם בכל מקרה” היא טרחה להוסיף (“ובכלל עדיף שלא תעשי סקס לפני החתונה” זה מה שהיא באמת רצתה להגיד) (ואני אומרת שלהשתמש בקונדום כשגם ככה אני יבשה בגלל הגלולות זה סבל שפשוט לא מגיע לי). כמובן שהשמטתי את טענתי העיקרית והחשובה ביותר והיא שאם אני לוקחת גלולות, אני יכולה גם ככה באותה מידה להתנזר מסקס לחלוטין כי החשק שלי פשוט הולך לעזאזל (או שמא אלוהי האקמול והאמהות הוא זה שמעלים אותו).

בחזרה לשפעת, וכאן ראוי לציין שאבחנתי את עצמי לפי כאבי הגרון, כמויות הנזלת והחולשה הכללית שאני מרגישה מאז אתמול בערב, פשוט כי אני שונאת ללכת לרופא שלי (או לרופאים בכלל). לא שאני לא אוהבת את הרופא שלי, הוא איש נפלא ואני הולכת אליו כבר כמעט 5 שנים, מאז אותה פעם שאני והחבר שלי דאז נהיינו חולים ביחד וחיפשנו רופא שקרוב לביתו כדי שלא נצטרך לגרור עצמנו רחוק מדי תחת מתקפת השיעולים והכאבים שבאו עלינו לטובה. אובחנו שנינו כחולי ברונכיטיס קלה וקיבלנו אנטיביוטיקה ושכבנו יחד במיטתו חולים ומסכנים והיה בזה משהו נורא רומנטי, במשמעות הקצת המגעילה של המילה כי בעצם שנינו היינו עסוקים בעיקר בלהשתעל, להתעטש, לקנח לעצמנו את האף ולהרגיש אומללים באופן כללי. אבל היינו ביחד וניחמנו זה את זו, כלומר עד שאמא באה לקחת אותי הביתה והכינה לי מרק עוף וכן, גם התעקשה שאקח אקמול והחבר שלי נשאר לבדו עם המחלה ושותפה לדירה שהביטוי ‘מגיע לה למות ביסורים מרוב שהיא מעצבנת’ הוא בערך האנדרסטייטמנט של העשור. שוב איבדתי את כל מה שרציתי להגיד על השפעת והרופא. אה כן, אז אני אוהבת את הרופא הזה והולכת אליו כבר המון זמן, זה פשוט שאני כבר לא גרה כל כך קרוב למרפאה שלו וביקור אצלו ידרוש ממני לצאת מהטרנינג, לשים עלי ג’ינס ולעלות על מונית במקרה הטוב ואוטובוס במקרה הרע ולעשות את דרכי אל מרפאתו רק כדי שהוא יגיד לי שיש לי שפעת קלה ושאני צריכה לשכב ולנוח (ואת זה כפי שאתם רואים כבר הצלחתי לאבחן בעצמי) ואם אני רוצה אז הוא גם ירשום לי אנטיביוטיקה (הוא לא כל כך מאמין בנתינת תרופות אם יש אפשרות להבריא בצורה טבעית) ואישור מחלה. אה כן! אישור מחלה, זה בעצם הדבר היחיד שאני צריכה ממנו, לעזאזל כנראה שאאלץ בכל זאת לעשות את המסע המפרך. נו טוב, אולי יותר מאוחר.
בינתיים אני חייבת לציין שלהיות חולה בבית גם מספק שלל הזדמנויות לצפיה בטבע העירוני המתפתח, כמו למשל שלפני דקות אחדות שמתי לב לקיטי בעמדה דרוכה על אדן החלון וכשהסתכלתי לראות מה משך ככה את תשומת לבה, ראיתי שמדובר בלא פחות מעכברוש קטן וחצוף שמטייל לו בחצר הבניין. לפחות הפעם הוא הספיק לברוח לפני שקיטי שעטה לעברו בפה פעור וציפורניים שלופות במטרה להביא לי קורבן נוסף שיוכיח את עליונותה וכישורי הציד שלה (ולצערי גם לפני שהספקתי לצלם אותו). עם הציפור עוד הצלחתי איכשהו להתמודד, אבל עכברושים זה פשוט מגעיל, אני לא יודעת מה הייתי עושה הפעם אם היא באמת היתה מצליחה לתפוס אותו… ברררר…

אויש טוב, נראה לי שזיינתי בשכל מספיק לעכשיו, נדמה כי המחלה מוציאה ממני את כל הציניות העצורה ומחשבות פילוסופיות על משמעות החיים שנשגב מבינתי איך לא חשבתי עליהן קודם, או שמא חשבתי עליהן ופשוט לא הייתי חולה מספיק כדי לשפוך אותן החוצה בהינף המקלדת. די, אני הולכת לראות עכשיו טלוויזיה, יש משהו מעניין לראות? בטח לא, הא…

אחרי שאתמול קמתי עם סוג של קלקול קיבה, והתפללתי למוות שיגאל אותי מיסורי, ומשזה סירב להגיע ובסוף הלכתי לעבודה, היום (או יותר נכון אתמול בערב) תקפה אותי השפעת. כאילו ישות קוסמית מסויימת מנסה להגיד לי שעבודה זה כנראה לא בשבילי השבוע, שאני צריכה לנוח ורצוי לפני הסילבסטר (אגב, אין לי עדיין עם מי להתנשק, יש מתנדבים בקהל?), שכל מה שיש לי לעשות במשרד (כמו לשלם מליוני דולרים לכל מיני ספקים) אינו חשוב כלל. לא, הגיע הזמן לשקוע ברחמים עצמיים כי מאלה באמת שלא היו לי מספיק עדיין.
אז היום החלטתי לרחם על עצמי ונשארתי בבית ובעצם כל שנותר לי לעשות זה להוציא את תסכולי על גבי המקלדת – אני חולה, אני לבד, אין מי שיטפל בי או יכין לי אוכל וגם צריך לנקות את הבית כי האבק מתחיל כבר לגרום לי לאלרגיות. אלוהים כמה שהחיים שלי קשים!

חשבתי להתקשר לאמא שלי, שאולי היא תרחם עלי קצת ואז נזכרתי במה זה יהיה כרוך. אתם מבינים, אמא שלי משתייכת לכת משונה אשר סוגדת לאלוהי האקמול. בכל פעם שאני מתקשרת לספר לה שאני חולה, ולא משנה אם זו שפעת, ברונכיטיס או אם אני צריכה לעבור השתלת כליה, התשובה האוטומטית שלה היא “פשוט קחי אקמול”, מבחינתה אקמול הוא הפתרון לכל הבעיות והחולי שבעולם, מכאב ראש קל ועד איידס או סרטן – “קחו אקמול” היא תאמר לכם, “אם זה לא יעזור זה בטח שלא יזיק”. עכשיו, אני אישית הרבה יותר טיפוס של אדוויל, לא כדי לטפל בשפעת שתקפה אותי - בה אני דווקא נלחמת בעוז בעזרת קולדקס וערימות בלתי הגיוניות של טישיו, אבל בהחלט כשזה מגיע לכאבי ראש מהם אני סובלת, פעם המון והיום קצת פחות מאז שהפסקתי עם הגלולות נגד הריון. גם על זה, אגב, היה לאמי מה להגיד כשסיפרתי לה לפני שנה על החלטתי להפסיק לקחת גלולות אחרי שימוש של כמעט 10 שנים. ”אבל אמא” ניסיתי להסביר, “אין לי בנזוג וכל התופעות הנוראיות שהיו לי נפסקו”, אבל היא בשלה “את לא רוצה להכנס להריון” וכל ניסיונותי לטעון שיש ההמצאה חדשה כזאת שנקראת קונדום שלא רק מונעת הריון אלא גם מגינה מפני מחלות מין עלו בתוהו, “קונדום לא מגן עליך ב 100%” היא ענתה בזלזול “ועדיף שתשתמשי בשניהם בכל מקרה” היא טרחה להוסיף (“ובכלל עדיף שלא תעשי סקס לפני החתונה” זה מה שהיא באמת רצתה להגיד) (ואני אומרת שלהשתמש בקונדום כשגם ככה אני יבשה בגלל הגלולות זה סבל שפשוט לא מגיע לי). כמובן שהשמטתי את טענתי העיקרית והחשובה ביותר והיא שאם אני לוקחת גלולות, אני יכולה גם ככה באותה מידה להתנזר מסקס לחלוטין כי החשק שלי פשוט הולך לעזאזל (או שמא אלוהי האקמול והאמהות הוא זה שמעלים אותו).

בחזרה לשפעת, וכאן ראוי לציין שאבחנתי את עצמי לפי כאבי הגרון, כמויות הנזלת והחולשה הכללית שאני מרגישה מאז אתמול בערב, פשוט כי אני שונאת ללכת לרופא שלי (או לרופאים בכלל). לא שאני לא אוהבת את הרופא שלי, הוא איש נפלא ואני הולכת אליו כבר כמעט 5 שנים, מאז אותה פעם שאני והחבר שלי דאז נהיינו חולים ביחד וחיפשנו רופא שקרוב לביתו כדי שלא נצטרך לגרור עצמנו רחוק מדי תחת מתקפת השיעולים והכאבים שבאו עלינו לטובה. אובחנו שנינו כחולי ברונכיטיס קלה וקיבלנו אנטיביוטיקה ושכבנו יחד במיטתו חולים ומסכנים והיה בזה משהו נורא רומנטי, במשמעות הקצת המגעילה של המילה כי בעצם שנינו היינו עסוקים בעיקר בלהשתעל, להתעטש, לקנח לעצמנו את האף ולהרגיש אומללים באופן כללי. אבל היינו ביחד וניחמנו זה את זו, כלומר עד שאמא באה לקחת אותי הביתה והכינה לי מרק עוף וכן, גם התעקשה שאקח אקמול והחבר שלי נשאר לבדו עם המחלה ושותפה לדירה שהביטוי ‘מגיע לה למות ביסורים מרוב שהיא מעצבנת’ הוא בערך האנדרסטייטמנט של העשור. שוב איבדתי את כל מה שרציתי להגיד על השפעת והרופא. אה כן, אז אני אוהבת את הרופא הזה והולכת אליו כבר המון זמן, זה פשוט שאני כבר לא גרה כל כך קרוב למרפאה שלו וביקור אצלו ידרוש ממני לצאת מהטרנינג, לשים עלי ג’ינס ולעלות על מונית במקרה הטוב ואוטובוס במקרה הרע ולעשות את דרכי אל מרפאתו רק כדי שהוא יגיד לי שיש לי שפעת קלה ושאני צריכה לשכב ולנוח (ואת זה כפי שאתם רואים כבר הצלחתי לאבחן בעצמי) ואם אני רוצה אז הוא גם ירשום לי אנטיביוטיקה (הוא לא כל כך מאמין בנתינת תרופות אם יש אפשרות להבריא בצורה טבעית) ואישור מחלה. אה כן! אישור מחלה, זה בעצם הדבר היחיד שאני צריכה ממנו, לעזאזל כנראה שאאלץ בכל זאת לעשות את המסע המפרך. נו טוב, אולי יותר מאוחר.
בינתיים אני חייבת לציין שלהיות חולה בבית גם מספק שלל הזדמנויות לצפיה בטבע העירוני המתפתח, כמו למשל שלפני דקות אחדות שמתי לב לקיטי בעמדה דרוכה על אדן החלון וכשהסתכלתי לראות מה משך ככה את תשומת לבה, ראיתי שמדובר בלא פחות מעכברוש קטן וחצוף שמטייל לו בחצר הבניין. לפחות הפעם הוא הספיק לברוח לפני שקיטי שעטה לעברו בפה פעור וציפורניים שלופות במטרה להביא לי קורבן נוסף שיוכיח את עליונותה וכישורי הציד שלה (ולצערי גם לפני שהספקתי לצלם אותו). עם הציפור עוד הצלחתי איכשהו להתמודד, אבל עכברושים זה פשוט מגעיל, אני לא יודעת מה הייתי עושה הפעם אם היא באמת היתה מצליחה לתפוס אותו… ברררר…

אויש טוב, נראה לי שזיינתי בשכל מספיק לעכשיו, נדמה כי המחלה מוציאה ממני את כל הציניות העצורה ומחשבות פילוסופיות על משמעות החיים שנשגב מבינתי איך לא חשבתי עליהן קודם, או שמא חשבתי עליהן ופשוט לא הייתי חולה מספיק כדי לשפוך אותן החוצה בהינף המקלדת. די, אני הולכת לראות עכשיו טלוויזיה, יש משהו מעניין לראות? בטח לא, הא…

כל עוד הכל העולם מתנהל ע”פ הסטנדרטים שלי וכל משאלתי היא פקודה לבורא ואין אוטובוסים שנכנסים לי לראש או גברים שלא רוצים אותי או כאבי בטן שגורמים לי לייחל למוות מהיר או מלחמות או מינוס בבנק.
בעצם על מי אני עובדת? החיים מחורבנים.

הו, נפלאות התלונה.

אני מחפשת אנימציית GIF של Hangman (כמו בתמונה) רק שאני צריכה שהאיש יתנדנד.
אל תשאלו למה, אני פשוט צריכה את זה.
אז מי ירים את הכפפה? הא?! יש כאן אנימטורים מוכשרים (או אפילו לא כל כך מוכשרים)? למישהו יש בן דוד עם אתר של GIFים? מישהו מכיר מישהו שלמד עם מישהו אחר שהתחתן עם מישהי שיודעת איך עושים את זה? קדימה, כל עזרה תתקבל בברכה ותזכה את הקוראים בפוסט נוסף מבית היוצר של ליז.

קמתי בבוקר (לפני השעון) עם כאבי בטן מהגיהנום אז נשארתי בבית והתפללתי למלאך המוות שיבוא ויקח אותי במהרה. לכשזה לא קרה והכאבים שככו מעט, התקלחתי התארגנתי ובאתי למשרד, והנה אני פה.

שבוע טוב לכולם

* בוקר של כיף 1

הודות לשכן שלי מהבניין ליד הצלחתי להבין שמתרחשת מלחמה בעזה.

מה שאני לא מבינה זה למה הוא מרגיש צורך לחלוק את עוצמת הסאונד של הטלויזיה שלו עם שאר דיירי הרחוב.
כאילו, אם לא בא לי לשמוע חדשות עכשיו?

(תל אביבית, סנובית, חיה בבועה מנותקת, אגואיסטית שכמותי)