The blog remains the same

 (אני בטוחה שמישהו כבר השתמש בכותרת הזו לפני, אבל אני לא זוכרת איפה זה היה ואין לי כח לחשוב על כותרת אחרת אז אני מתנצלת מראש על הפגיעה בזכויות היוצרים ועל חוסר המקוריות.)

שוב(!) התנתק לי האינטרנט בבוקר. בארבעה חודשים האחרונים, מאז שעברתי לדירה הנוכחית, אני מתקשרת להוט יותר ממה שאני מתקשרת לאמא שלי, כאשר כל שיחה נמשכת בממוצע 45 דקות. הבוקר שוחחתי עם ליאת ממוקד התמיכה של הוט שהציעה לשלוח לי טכנאי ביום שני(!) (יום שישי היום – זה אומר שלושה{!!!} ימים שלמים בלי אינטרנט מבחינתם)  בין 13:00-15:00 (הלו! מי נמצא בבית בשעות האלה? כאילו, יש לי עבודה להגיע אליה). הסברתי לה שאני אדם עובד ויכולה לקבל טכנאים רק בשעות הערב וליאת הסבירה לי שאם כך אני אצטרך להכנס לרשימת המתנה והם יאבדו את הפניה שלי וישכחו ממני יחזרו אלי כדי לתאם. (הם כבר ניסו את הטריק הזה כמה וכמה פעמים).  אז לאחר הסברים חוזרים ונשנים לליאת על כמה האינטרנט חשוב לי כדי לקרוא בלוגים, לשחק בפייסבוק ולראות פורנו לעבוד ושבגללם אני מפסידה כסף ושאני לא יכולה להיות בלי אינטרנט עד יום שני היא נאותה סוף סוף להעביר אותי לאלי מנהל התמיכה (33 דקות עד שעברתי אליו). עם אלי שוחחתי עוד כ 20 דקות שבהן לא הגענו לשום מסקנות אבל בינתיים האינטרנט חזר באורח פלא (7 ניתוקים וחיבורים מחדש של המודם, 5 ריסטארטים, ו10 דקות של משחק עם החוטים של המודם והמחשב). והשיחה הסתכמה לסה”כ של 55 דקות מבוזבזות בהחלט.

אז אחרי בזבוז זמן מוחלט ללא מסקנות החלטתי להתקשר לבזק ולבדוק מה הם יכולים להציע לי. דיברתי עם לידור שהצליח לקרוא את מחשבותי בנוגע לסיבות בגללן התקשרתי לבזק – “אני יודע שהתקשרת אלינו כי את מודעת לשם הטוב של בזק בתחום התקשורת ובלה בלה בלה…” והסביר לי ברוב חשיבות שבזק היא החברה היחידה שיכולה לספק שרותי אינטרנט אמינים ומהירים וזולים ומדהימים והכל…  ואחרי שהוא סיים להקריא מהדף ביקשתי שיתן לי הצעה להתחברות לאינטרנט במהירות 1.5 מגה. להלן ההצעה:

לדבריו של לידור משרד התקשורת מתמחר עלות גלישה לחודש במחיר 69 ש”ח אבל בזק (ברוב נדיבותם) מציעים מחיר של 30 ש”ח לשלושה חודשים ראשונים + דמי שימוש וקו קל 25 ש”ח  ואח”כ 60 ש”ח לחודש + דמי שימוש וקו קל 25 ש”ח. כלומר 55 ש”ח לשלושה חודשים ראשונים ולאחר מכן 85 ש”ח בכל חודש + תשלום חד פעמי על ההתקנה (המחיר נתון למיקוח)

ההצעה השניה היתה שאקח ADSL בלבד (ללא קו קל – מה שנקרא NAKED ADSL – ולידור מאוד התרשם שהכרתי את המושג) במחיר מבצע של 30 ש”ח לשלושה חודשים ראשונים + דמי שימוש ללא קו קל 25 ש”ח ואח”כ 60  ש”ח לחודש + דמי שימוש ללא קו קל בסך 25 ש”ח + תשלום חד פעמי על ההתקנה (המחיר נתון למיקוח)

חברה, אין כאן טעות – אני יכולה לשלם סכום של 85 ש”ח לחודש ולקבל שירות מסוים  או לשלם את אותו הסכום ולא לקבל את השירות. כל הטענות שלי על כך שההצעה מגוחכת לחלוטין ושאני משלמת להוט כמעט חצי מחיר, לא הרשימו את לידור והוא המשיך להתעקש איתי שזו ההצעה הכי טובה שניתן להציע. (לצורך השוואה אני משלמת להוט 50 ש”ח לחודש שכוללים אינטרנט באיטיות מהירות 1.5 מגה לפרקים ושירות מחורבן אבל בלי צורך בקו טלפון) (שכחתי לציין קודם שגם הסברתי לאלי מהוט, והוא הבטיח לדאוג לכך, שהם צריכים לזכות אותי על עלויות השיחה מהסלולרי וכן על ארבעה חודשי  גלישה מחורבנת).

חזרה ללידור מבזק, כאשר הסברתי לו שמשרד התקשורת אוסר להתנות שירות בשירות (כפי שבזק בפירוש עושים) הוא פסק שלא היתה החלטה כזאת ושבכלל אין כאן התניה של שירות בשירות, אני הרי יכולה לשלם את אותו מחיר ולא לקבל את השירות ובכך הוכיח שאין לו מושג על מה הוא מדבר הוא יותר חכם ממני.  שלחתי אותו לאינטרנט (שלטענתו, אגב {בתור עובד של בזק. כן?} הוא משלם עליו את אותו המחיר שאני אשלם) כדי לחפש את הקביעה. היה דבר אחד שדווקא הוחמאתי ממנו, כשלידור רמז שאני אולי מרגלת של משרד התקשורת או עובדת לשעבר (הרי הכרתי את המושג NAKED ADSL,שהוא  מושג שכל אדיוט שגלש פעם באינטרנט רק אנשים נבחרים וחכמים מתחום התקשורת מכירים). לבסוף הסכמנו אני ולידור ששיתוף פעולה ביננו כבר לא יהיה ואיחלתי לו שילך קיבינימט כי הוא עצבן אותי הצלחה במכירה הבאה. (הקלטתי חלק מהשיחה ואח”כ ישבתי עם עצמי ונקרעתי מצחוק ממה שהלך שם)

אח”כ החלטתי להתקשר לסלקום ולבדוק עלות של מודם סלולרי, מיכל היתה ממש מתוקה וגם המחיר, 129 ש”ח לחודש בלי צורך בספק או תשתית, נראה לי סביר. הבעיה היא שבחורבה שבה אני גרה באזור שלי אין קליטה לגלישה בדור 3.5 (או משהו בסגנון) והמהירות גלישה שלי תהיה איטית ביותר. מה שכן, נציג מכירות יצור איתי קשר ביום ראשון ואני יכולה לקבל שבוע התנסות בחינם ללא התחייבות ולראות אם אולי בכל זאת זה עובד. נראה לי שאני אנסה את זה ומקסימום, אם לא יעבוד, אני תמיד אוכל לחזור לגלישה המחורבנת של הוט…

מדי פעם אני חוטאת בקריאה במדור היחסים של טמקא. לרוב יש שם כל מיני כתבות די סתמיות על איך להתנהג בדייט שלישי וחצי או התבכיינות של איזו כוסית על החבר שלה שזרק אותה אחרי יומיים, אבל היום נתקלתי בכתבה הזאת.
הכותבת מתארת בצורה מאוד אינטימית , חוויה שעברה כשרצתה להפרד מבחור שאיתו יצאה למשך חודש וחצי. היא מספרת שהחליטה להפרד מהבחור ויום למחרת הוא ביקש להפגש איתה ולנסות לחזור. הם נפגשו (נסעו במכוניתו לבית קפה) ודיברו והיא המשיכה לעמוד על החלטתה להפרד ממנו. בסיום הפגישה הם נסעו לביתו, כי שם היא החנתה את הרכב שלה, והבחור שכנע אותה לעלות לדירתו, שם הוא ניסה לקיים איתה יחסי מין. בחישוב מהיר וקר היא הגיעה למסקנה שעדיף לה לשתף פעולה ו”לגמור עם זה” מאשר לנסות להלחם וכך היא תהיה חופשיה ללכת לדרכה בזמן הקצר ביותר. השאלה שנשאלת כאן היא האם היה פה אונס?
הכותבת מתארת גם את תחושת ההשפלה והבושה וכן מציינת שהיא נפגשה עם יועצת ממרכז סיוע שקבעה שהיה שם אונס ויש עילה להגשת תלונה.
התגובות לכתבה אמרו ברובן שלא היה ולא נברא כאן אונס, שאולי היא עברה חוויה קשה אבל שאי אפשר לקרוא לזה לזה אונס. אני מודה, גם אני בקריאה ראשונה חשבתי ככה. אבל ככל שהמשכתי לקרוא את התגובות ככה השתכנעתי יותר ויותר שדווקא כן היה פה אונס ומה עוד שכשאלתי את עצמי מה אני הייתי עושה במצב כזה, אני לא יכולה להגיד בוודאות שהייתי מתנהגת אחרת. אחרי קריאה שניה אני כבר משוכנעת לגמרי. חד משמעית היה כאן אונס.

אני בד”כ כלל חיה בגישה של להתגבר ולעבור הלאה. אני לא מאמינה בלסחוב איתי טראומות מהעבר. יכול להיות שזו הדחקה של דברים מסויימים שעברתי ובכל זאת, אני היום בנאדם שלם ומאושר ולא נראה לי שאני סובלת מיותר מדי הפרעות נפשיות.
בדרך הביתה התחלתי להריץ מחשבות בראש. נזכרתי בפעם הראשונה שלי שהיתה סטוץ כשהייתי בת 16. הוא היה בן 18 ואני הייתי בדיוק אחרי שברון הלב הראשון שלי.
היה לו אופנוע והוא בא לאסוף אותי מהבית ופשוט לקח אותי אליו. התחלנו להתמזמז קצת והידיים שלו הגיעו לכל מיני מקומות. בראיה לאחור אני כבר לא ממש זוכרת אם נהניתי מהמגע או לא אבל אני כן זוכרת שלא כך רציתי שתהיה הפעם הראשונה שלי. כשהוא הוריד לי את התחתונים כבר התחלתי להלחץ ודי נרתעתי. אני גם זוכרת שאמרתי לו שאני בתולה ושאני לא רוצה. הוא הרגיע אותי, ליטף אותי ואמר שלא נעשה שום דבר שאני לא רוצה, אבל תוך כדי הוא גם המשיך לגעת ולהחדיר איברים לתוכי. בסוף הוא שם קונדום ואני איבדתי את הרצון או את הכוח להתנגד. הוא לא כל כך הצליח לחדור עד הסוף וגם לא נראה לי שהוא גמר. אחרי שהוציא לא מעט אנרגיות, לא היה לו ממש כח להסיע אותי הביתה על האופנוע אז הוא ביקש מחבר שיגיע עם הרכב שלו וליווה אותי בנסיעה. עשינו עצירה קצרה בדרך אצל חבר נוסף ששם היו עוד כמה אנשים. אני חיכיתי באוטו ושמעתי אחד מהם צועק לבחור “נו זיינת אותה?”
האמת, אני לא זוכרת איזושהי תחושה קשה מדי של אשמה או בושה, ושבוע אחרי זה אף נפגשנו שוב וניסינו לשכב ללא הצלחה. כמה ימים אחר כך החלטנו בצורה הדדית שזה לא הולך לשום מקום ו”נפרדנו”.
כמעט עשר שנים מאוחר יותר, בעקבות הכתבה הזאת שקראתי, אני שואלת את עצמי, יכול להיות שהיה כאן אונס ולא שמתי לב לזה עד היום? האם העובדה שאני לא רואה את זה כטראומה משנה את עובדות המקרה? אני לא ממש יודעת לענות לעצמי על זה, זאת נראית לי מילה גדולה מדי כדי לתאר את מה שהיה שם ואחרי שאני אסיים לכתוב את הפוסט הזה כנראה שיעברו עוד עשר שנים עד הפעם הבאה שאני אזכר במקרה ובכל זאת…
זכור לי גם מקרה אחר עם בחור שלמד איתי ביסודי שהייתי רואה מדי פעם ואומרת לו שלום. הוא התבגר להיות עבריין מסוכן למדי אך ביני לבינו היו תמיד יחסים ידידותיים (אלה סוג האנשים שעדיף לשמור איתם על יחסים טובים). באחד הימים בערך בגיל 17, יצאתי מביתה של חברתי ופגשתי אותו. הוא שאל לשלומי והתחלנו קצת לפטפט ואז הוא הציע שנשב יחד על סיגריה. התיישבנו על הדשא של אחד הבניינים ופטפטנו על הא ועל דא. כשסיימנו את הסיגריה הוא התחיל להתקרב אלי וניסה לנשק אותי. הבהרתי לו שאני לא מעוניינת (ונדמה לי שגם יצאתי עם מישהו באותה תקופה) אבל הוא המשיך לנסות ובשלב מסויים אחז בי ממש בחוזקה והכריח אותי להתנשק איתו. אחרי זה ברחתי משם וירקתי כל הדרך הביתה. כשסיפרתי על כך לחברות הן הטיפו לי שלא הייתי צריכה ללכת איתו מלכתחילה ושכנראה ששידרתי לו שזה בסדר. כאן הרגשתי את זה, את הבושה, את התחושה שאולי ביקשתי את זה, שאולי זה בעצם היה באשמתי (אני לא מחשיבה את המקרה לאונס אלא לכל היותר להטרדה) הגעתי עם הסיפור למשטרה אבל החלטתי בסוף לא להגיש תלונה. לא רציתי לעמוד מולו במשפט ובעיקר הספיקה לי הביקורת שקיבלתי מהחברים שלי כדי לא לרצות להפוך את זה לעניין פומבי. פתאום אני מבינה למה כל כך הרבה נשים מעדיפות לשמור את הדברים האלה לעצמן.

עליתי על זה ביום שבת, כשהייתי במסיבת יומולדת של מישהו והיו שם המון רווקים, חלקם אפילו חתיכים, אבל ממש לא התחשק לי שמישהו מהם יתחיל איתי. בעצם אני מרגישה ככה כבר לא מעט זמן וזה מאוד לא מתאים לי. ובכל זאת יתכן שהגעתי לרוויה מסוימת מהעולם הגברי. בנים זה איכסה!
זהו. לא רוצה יותר בנים. גם לא רוצה בנות. בעצם אני לא רוצה שום דבר. נמאס לי מכולם וכל מה שבא לי לעשות זה להסתגר בבית ולראות טלוויזיה.
אני נמצאת בשוק הבשר של תל אביב קצת יותר משנה ואין ספק שזו היתה שנה מדהימה, ומי שקרא את הבלוג גם יודע שהיא היתה מלאה בהמון סקס. אבל נראה לי שמספיק. אז מבצע אילוף השרמוטה מתחיל והחלטתי על התנזרות מסקס לתקופה בלתי מוגבלת (או עד שאהיה חרמנית שוב). יש בזה המון יתרונות: למשל, אני יכולה לוותר על גילוח רגליים וגם על שעווה במפשעות שהזנחתי כבר חודש. חוץ מזה, אני יכולה לצאת עם החברים המעטים שעוד יש לי כוח אליהם בלי להסתכל על הסחורה מסביב כל הזמן ולקוות לראות מישהו מעניין (והסטטיסטיקה מראה שגם ככה אין כמעט גברים מעניינים במקומות שבהם אני מסתובבת). והכי חשוב, אני לא צריכה להיות נחמדה יותר כי בנים זה איכסה!
זה לא שמישהו פגע בי בזמן האחרון, ושני הדייטים האחרונים שלי היו אפילו מוצלחים למדי ואיכשהו כל מה שעובר לי בראש זה ‘אני לא רוצה’, ‘בנים זה איכסה’. היתכן שיצאתי מדעתי??? אני אוהבת לחשוב שאני עדיין שומרת על קו שפיות כלשהו ויכול להיות שזה סתם הורמונים או שאולי פשוט התבגרתי או שנמאס לי מסטוצים או שסתם מצב רוח. אז כנראה שאני אתן למצב הזה להמשך. עד שבנים יתחילו להראות לי קצת פחות איכסה.

ובתוך כל זה: אתמול בערב ידיד שלי אסף אותי כדי שנאכל אצלו ארוחת ערב. כיאה למעמד, התלבשתי במיטב בגדי הנוחים (ג’ינס בלוי וחולצת בייסבול שבד”כ משמשת כפי’גמה). מה שלא לקחתי בחשבון זה שאת הדרך הביתה אני צריכה לעשות ברגל. ברחוב. איפה שאנשים יכולים לראות אותי.
בסביבות אחת בלילה יצאתי לכיוון הבית ומרפי, שמזמן כבר לא שיחק איתי, דאג שמחוץ לאחד הפאבים ברחוב אפגוש את העו”ד. הוא הזמין אותי לשבת איתו, פטפטנו מספר דקות עד שהוא סגר את החשבון ואז הוא הציע לי לקיים את ההבטחה שהופרה בפעם הקודמת שנפגשנו. הסכמתי. הוא קיים. היה נחמד. אני מתחילה מחדש את ההתנזרות שלי. מ-ע-כ-שיו.

לפני כשבועיים כתבתי על היעלמותה המסתורית של קיטי למשך יומיים תמימים שבהם יצאתי מדעתי לחלוטין. כמובן שאחר כך הגיעו כל מיני נשמות טובות שהסבירו לי שלפעמים חתולים פשוט נעלמים וחוזרים ולפעמים הם נעלמים ולא חוזרים, אבל מה שאף אחד לא הסביר זה שלפעמים חתולים גם לוקחים קורסים.
כשקיטי חזרה ונחתה בנונשלנטיות על הספה והלכה לישון, היא לא נראתה נרגשת מי יודע מה ורק אני תהיתי לעצמי כל הזמן ‘איפה היא היתה?’ ‘מה היא עשתה?’ ‘מי האכיל אותה?’ ועוד כל מיני שאלות שסביר שלעולם לא אקבל עליהם תשובה (כי היא חתולה דה).
בזמן האחרון, מאז שהיא נהייתה חתולת חצר, התרגלתי שבערך פעם ביום (בד”כ בשעות הערב) קיטי קופצת פנימה מהחלון ובפיה ג’וק נחמד איתו היא יכולה להשתובב, לשחק, להרוג בעינויים ואחר כך להעיף לאחד הפינות בבית. כבר למדתי לא להתרגש מצלילי משק הכנפיים של היצור המסכן (או מגעיל אם תרצו) ושגם אם במקרה יוצא לי לראות אחד חי, אני יכולה להיות סמוכה ובטוחה שקיטי, כיאה לחתולת שמירה מדופלמת, מיד תטפל בו.
היום בצהריים ישבתי לתומי ליד המחשב, כאשר שמעתי ברקע את קיטי רצה אחרי משהו. זיהיתי את משק הכנפיים המוכר אך משהו בצליל היה חזק מהרגיל ולכן הסתובבתי כדי לראות על מה כל המהומה. תארו לעצמכם איזה התקף לב קיבלתי כשראיתי שלא בג’וק מדובר אלא בציפור קטנה ומסכנה שמצאה עצמה כלואה בין ציפורניה החדות של קיטי. כל הסצינה היתה הזויה למדי, למשך דקה רק קפאתי במקומי והסתכלתי על הזוועה, לאחר מכן התחלתי לבכות ואז התעשתי על עצמי והבנתי שעלי להציל היצור האומלל לפני שהיא תספיק להחביא את הגוויה. מיד נכנסתי לפעולה ותוך קריאות וצעקות נרגשות של “לא קיטי! לאאאאא!!!” התחלתי במבצע הצלת הציפור. זה דרש לא מעט כוחות, בהתחלה הייתי צריכה לתפוס את קיטי שהרגישה מאוד מרוצה מהמתנה שהיא הביאה לי. אחרי שהצלחתי לתפוס אותה שמתי אותה על אדן החלון שיהיה לה משהו מעניין אחר להסתכל עליו ואז זינקתי אל מתחת לספה כדי לתפוס את הציפור בתקווה שהיא עדיין בחיים. למזלי הרב היא היתה רק במצב של הלם מתקדם אך בינתיים קיטי כבר חזרה פנימה לבדוק מה קורה והציפור קפצה לי מהידיים. מרוב התרגשות קיטי ישר התנפלה שוב על הטרף ואני, תוך צרחות מחודשות, התנפלתי על קיטי. בסופו של דבר הצלחתי שוב להרחיק את קיטי למספיק זמן בשבילי לתפוס את הציפור והפעם, תוך שמירה שאני לא אמעך אותה, החזקתי את הציפור מעט יותר חזק עד שיצאתי החוצה. שחררתי אותה מאחורי הבניין הרחק מחתולי השכונה ותוך דקה היא כבר נעלמה.
כשחזרתי פנימה מצאתי את קיטי נחה על מדרגות הבית, נראית מרוצה מעצמה בהחלט, זה היה הציד הראשון שלה והיא הצליחה לא רק לתפוס את הציפור אלא גם להביא אותה הביתה בעודה בחיים. אני הייתי קצת פחות מרוצה והבטן שלי עדיין מתהפכת. ואז הבנתי שאותה היעלמות כנראה היתה לצורך קורס ציד אחרת אני לא יכולה להסביר איך מחתלתולה חמודה ורגועה היא הפכה לנמרה טורפת קטנה. אז נכון, סופו של דבר זה טבעם חתולים, הם ציידים וקיטי בסה”כ פעלה לפי אינסטיקטים קדומים, ואני בדרך כלל לא מתערבת בתהליכים של הטבע, אבל כשראיתי את הציפור המסכנה הזאת לא יכולתי לתת לטבח להמשך.

סוף טוב הכל טוב, הציפור שוחררה וקיטי התכרבלה איתי על הספה מול הטלוויזיה ושתינו נרדמנו. הכי כיף להרדם על הספה בצהריים.

ונניח, רק לרגע, שהוא מתגבר על כל רגשות האשם שלו. ונניח שאכן יש לו רגשות אשם וזה לא סתם תירוץ. ונניח שהוא גם מוצא בי משהו, מעבר למה שהוא מוצא בכל בחורה אחרת, כי בכל זאת הוא מכיר אותי כבר קרוב לחמש שנים. ואחרי כל זה, נניח שהוא רוצה להיות איתי ואז נהיה זוג ואני אחליט להתמודד עם האקס, כי הוא יצטרך לדעת מזה מתישהו, ואולי הוא יכעס ואולי לא יהיה לו אכפת. אז יהיה לנו סקס נפלא, ונוכל ממש להנות ביחד ונהיה הזוג הכייפי הזה שמצחיקים אחד את השני ועושים מלא שטויות ביחד ומטיילים ויוצאים לכל מיני הרפתקאות ובכלל נהנים.
אבל כל זה לא רלוונטי כי הוא בכלל לא רוצה אותי.
!Get Over It

טוב, מאחר ולא הצלחתי לעשות עדיין יבוא של הבלוג, החלטתי שבינתיים (לפחות עד שמישהו בבלוגלי או בלוגספוט יזיז את התחת שלו ויעזור לי) אני ‘אמקבל’ את הבלוגים, כלומר כרגע אני אכתוב בשניהם ואדאג למעבר חלק מהאחד לשני.
ובכן, זהו הפוסט הראשון שלי בבלוגלי. קצת מבולגן אולי כי אני עדיין לומדת את האתר ואיך לתפעל אותו, אבל נראה לי שכאן יהיה הרבה יותר נעים ונחמד – כאמור, כל המאגניבים נמצאים כאן.
אז בעצם אני כרגע באמצע יום עבודה, כך שאני לא יכולה לכתוב הרבה. בעיקר אני רוצה לאחל שבוע טוב, חג שמח וברוכים הבאים לבלוג החדש. (הבלוג הישן נמצא כאן)

והמלצת צפייה קטנה: מחר, יום שני ה 20/10/08, ערב שמחת תורה, 22:45 בערוץ 2 יוקרן הסרט “המוסד הסגור” – פארודיה מטורפת על המוסד הישראלי בהפקת היפופוטם הפקות יוקרה. שווה לראות ולצחוק.

עדכון 14:40: אלעד מבלוגלי ענה למייל שלי והסביר שכרגע אין אפשרות לעשות יבוא של הבלוג מאחר ובלוגספוט עשו שדרוג ואילו בלוגלי עדיין לא. ברגע שבלוגלי ישתדרגו תהיה אופציה מחודשת ליבוא.
ובינתיים אני מכריזה על מעבר רשמי לבלוגלי. קבלו אותי!

הפוסט הזה נכתב כתגובה לפוסט של גיא “בעקבות אנשי המיסתורין”. התחלתי לכתוב תגובה אצלו אבל אז ראיתי שהיא נהיית ארוכה מדי אז כאמור החלטתי להפוך את זה לפוסט משלי. נתחיל בזה שאני אחת מאותם אנשי מסתורין. אני מניחה שאם מישהו מאוד ירצה, הוא יצליח לגלות מי אני שכן אני משתמשת בכינוי שלי בעוד מקומות חוץ מהבלוג ואם זה יקרה העולם לא יפסיק להסתובב וכנראה שגם אני אשרוד. ובכל זאת נכון לעכשיו לפחות בחרתי להשאר אנונימית. את הכתיבה התחלתי כמו גיא בתור תראפיה, דווקא בפייסבוק ששם הכל גלוי לחלוטין ואני עדיין כותבת שם אם כי לא באותה תדירות כמו פה, ויש אפילו כמה פוסטים מהבלוג שפורסמו במקור בפייסבוק. עם הזמן התחלתי להרגיש שיש עוד דברים שאני רוצה לכתוב עליהם אבל נמנעת מלעשות זאת שכן בין החברים שלי בפייסבוק יש גם קולגות לעבודה (היה לי בוס שהיה מתענג על כל מה שקורה אצל העובדים שלו בפייסבוק), בני משפחה ואנשים שיש לי מה להגיד עליהם (לא בהכרח דברים רעים אלא פשוט כאלה שגם מפאת כבודם שלהם אני מעדיפה לא לכתוב).

כשאני כותבת אני בהחלט מעדיפה שאותם אנשים שציינתי למעלה לא יקראו על הרפתקאותי המיניות או ידעו כמה שתיתי לילה לפני כן. 

אוסיף ואומר שחלק גדול מחברי יודעים שיש לי בלוג, רק לשניים או שלושה מהם יש את הדומיין (על אחד אפילו כתבתי כאן והוא מאוד השתעשע מהאיזכור שלו) והשאר לא נראה לי שמתעניינים במיוחד. כמו שאמרתי קודם, הכתיבה היא סוג של תראפיה בשבילי, ואחרי שפירסמתי את הNOTE הראשון שלי בפייסבוק גיליתי שמה שחיזק אותי לא היה רק הכתיבה אלא גם העובדה שאנשים הגיבו למה שכתבתי, ככה שלי כן יש עניין שאנשים יגיבו והאנונימיות מאפשרת לי להיות הרבה יותר גלויה וישירה ממה שהייתי במידה והייתי נחשפת בשמי האמיתי. לגבי העובדה שגיא משתמש בשמו האמיתי, זו זכותו, אך מבחיניתי, מאחר ומעולם לא פגשתי אותו ואינני יודעת מי הוא, שמו יכול באותה המידה להיות שם בדוי. אני קוראת בעיקר בלוגים אישיים, רובם אנונימיים. אני נהנית מהכתיבה של אותם בלוגרים ולמען האמת, למרות שיש סיכוי טוב שאני מכירה את חלקם, לא באמת אכפת לי מי הם (ואלמה גם כן כתבה בשבחה של האנונימיות ברשת). אני מניחה שאם אגלה שאני מכירה אחד או יותר מהם זה לא באמת יזיז לי אבל אם מישהו שקרוב אליהם יגלה מי הם יכול להיות שזה יזיז לו. לסיום, אני ככל הנראה אמשיך להיות אנונימית, לפחות נכון לעכשיו וגאה בזה.

שברתי ציפורן בזמן שניסיתי לסדר את השיער.

זהו. מחקתי אותו מהמסנג’ר וגם מהפייסבוק. כבר שלושה חודשים שאנחנו לא בקשר והיה לי טוב ככה, אבל כל הזמן הפריע לי שאני רואה אותו אונליין בכל פעם שאני פותחת את המסנג’ר. אני מפלרטטת עם הרעיון הזה של למחוק אותו כבר המון זמן אבל כל הזמן מפחדת שהוא יראה שמחקתי אותו ואז יצור קשר כדי לשאול למה עשיתי את זה (כי כל כך מתאים לו לעשות את זה). 

אז עכשיו, באמצע יום עבודה, תוך כדי שיטוט סתמי החלטתי סוף סוף לעשות את זה. מחקתי אותו, הנה אני מוציאה אותו מהחיים שלי בצורה סופית ומוחלטת. אולי עכשיו אוכל סוף סוף להשתחרר מהפגיעה הזאת ממנו. כל פעם שראיתי את השם שלו רק נזכרתי כמה הוא פגע בי, וזו לא פגיעה של ‘אוי הוא עזב אותי ונפגעתי’ כי אני זו שנפרדה ממנו ואמרה לו שלא ישמור על קשר, זו פגיעה מהגילוי שמישהו ניצל אותי בצורה הכי בזויה שאפשר. הוא לא אהב אותי, הוא רק אהב את החיים שלי ורצה אותם לעצמו.

לא בכיתי אחרי שנפרדנו, לא באותו רגע וגם לא מאז. 

אני כמעט תמיד שומרת על קשר עם האקסים שלי ורק איתו, משהו בתחושת בטן שלי אמר לי שאין מצב, שאני לא מסוגלת לזה, ולקח לי המון זמן להבין בכלל למה – לניצול הזה שמתי לב רק המון זמן אחרי הפרידה.

קשה לי להסביר עצמי, יש פה בעיקר אוסף של מחשבות אקראיות ולא מסודרות.

מה שאני יודעת זה שהיום מחקתי אותו והוקל לי אבל אני לא מבינה למה דווקא עכשיו אני מרגישה פתאום את המחנק הזה בגרון..? 

עדכון 29/10/08: הוא שם לב שמחקתי אותו ושלח לי הודעה לפייסבוק בזו הלשון “nice… defriending me… nice…” קצת טלטל אותי.. לא נורא.

ואני חשבתי שעצם המחיקה כבר מעבירה את המסר שאני לא רוצה שום קשר איתו. בנים. 

 אני גרה בקומת קרקע, מה שמאפשר לקיטי שלי לקפוץ מהחלון החוצה ולצאת לטיולים בצ’כונה. בדרך כלל היא יוצאת לסיבוב מסביב לבניין וקופצת פנימה כל פעם שמישהו מגיע ובלילה תמיד באה כדי לישון איתי ואז אני גם סוגרת את החלון.ביום רביעי האחרון, גלעד היה אצלי בערב וגם ישן במיטה שלי כך שהוא תפס לקיטי את המקום ומה עוד זה שהשארתי את החלון פתוח וקיטי שכנראה נעלבה מכל העניין החליטה לצאת לטיול קצת ארוך יותר מהרגיל.

באמצע הלילה התעוררתי וקראתי לה, אך אין קול ואין עונה. 

בבוקר קראתי לה שתבוא לאכול ארוחת בוקר, אך שוב היתה התעלמות מקריאותי ובשלב הזה כבר התחלתי לדאוג.

הודעתי לעבודה שאני אאחר ויצאתי לסיבוב בשכונה כדי לחפש אותה, ללא הצלחה.

במשך כל היום בעבודה הייתי במצב רוח נוראי וכל פעם שהזכירו לי משהו שקשור לחתולים חשבתי שאני הולכת לבכות.

בערב שוב עשיתי סיבוב לחפש אותה וגם אח שלי הגיע לעזור, אבל הנסיכה התעקשה לא להגיע.

כשביום שישי היא עדיין לא חזרה כבר התחלתי ממש להלחץ. 

מאז שקיבלתי אותה היא הפכה לאהבת חיי וככה טענתי בפני כל מי שסיפרתי לו עליה, אבל נראה לי שרק כשהיא נעלמה פתאום הבנתי עד כמה היא באמת חשובה לי בחיים (כן אני רווקה).

שוב יצאתי לסיבוב בצ’כונה ונראה לי שכבר הרווחתי את התואר ‘המשוגעת שמחפשת את החתולה’ ובערב גם תליתי מודעות באזור ואפילו רשמתי מייל לכמה בלוגרים תל אביביים בתחינה נרגשת שיפרסמו את דבר האבידה ואולי כך אצליח למצוא אותה. חלקם היו אפילו נחמדים מספיק ובאמת פרסמו (ותודה לעו”ד היפה נפש).

שישי, 23:30 בלילה, אני יושבת לבד בבית אחרי יום מורט עצבים שבו בקושי אכלתי ואפילו להזיז את עצמי למקלחת היה לי קשה ואני רואה את המודעה שלי מתפרסמת בבלוג של העו”ד. בשלב הזה פשוט נשברתי והתחלתי לבכות כמו שלא בכיתי כבר המון זמן. 

כמובן שבדיוק 5 דקות אחר כך שמעתי חריקה מוכרת, הסתכלתי אחורה והנה קיטי שנחתה על הספה. 

היא הסתכלה עלי, עשתה מיאו, פיהקה והלכה לישון, כאילו 48 השעות האחרונות לא היו אלא סיבוב קצר שבו היא מצאה ג’וק, שיחקה איתו קצת ועכשיו התעייפה וצריכה את BEAUTY SLEEP שלה.

סגרתי את החלון.

Women and cats will do as they please, and men and dogs should just relax and get used to the idea