So  first of all I’m back to writing in English.

I figured my writing in Hebrew is pretty shit so I’d much rather stay with my mother toungue and if anyone expriences dificulty reading, well tough…

Thursday evening, HaYarkon Park, the family and the AMAZING Paul McCartney.

What can I say, it was a life changing experince.

Haddon being brough up on all music which is good (i.e The Beatles, Led Zeppelin, The Rolling Stones etc’), this concert was an absuloute MUST to music lovers such as my family, and as much is it hurt to practically take it a morgage in order to pay for the tickets, I can tell you it was worth every Penny/Agora. Hearing a song such as ‘BlackBird’, which is one of my favorites, played live is priceless anyway.

As to McCartney himself, he was just too cute for words. Talking to everyone in the croud as if they were sitting in his very own living room, telling jokes, messing around on stage and presenting most of his songs in Hebrew(!) – someone really tought him well.

This is not a concert reveiw so I won’y be saying too much about the performance except that it was sensational. For me it was an oportunity to be part of history and I felt extremely priviledged and excited to watch one of the world greatest musicians perform a live show right here in the Holly Land.

I was crying for a whole week after the Led Zeppelin performance at the O2 in London, wishing I could have been there and so Paul McCartney was somewhat of a compensation.

So, to whoever was there, I hope you enjoyed it as much as I did, and whoever wasn’t, here’s a little taste of what went on.

Shana Tova to all

paulmc_blackbird.mp4

 מדהים מה שחופשה קצרה יכולה לעשות לנפש.ביום חמישי לפנות בוקר (או רביעי בלילה אם תרצו), ארזתי את בגדי הים ובגדי הקיץ, חברתי אספה אותי ונסענו לנתב”ג לפגוש את שאר האנשים מהעבודה שלי ולטוס איתם לטורקיה.

מה אגיד ומה אומר… הגענו למלון המ-ד-ה-י-ם שלנו בסביבות 8:00 בבוקר אחרי לילה לבן, בדיוק בזמן לארוחת בוקר והרגעות ליד הבריכה עד קבלת החדרים בסביבות 14:00. אז אכלנו ונרגענו ושחינו והיה ממש כיף עד שקיבלתי הודעה שהמלון עשה אוברבוקינג ואין מקום לקבוצה שלנו.

ובכן נאלצו לפצות אותנו ולכן שיכנו את כולנו במלון “קליסטה” שהוא מסתבר אחד מאתרי הנופש היקרים ביותר באנטליה והתנאים בהתאם (עוד יותר מ-ד-ה-י-ם מהמלון הקודם). את כל סוף השבוע ביליתי במעבר בין הבריכה, הג’קוזי, הסאונה והחמאם וכמובן באכילה ושתיית אלכוהול לרוב.

הלילה האחרון היה רווי אלכוהול במיוחד ומצאתי עצמי בחדר עם א’ שהוא חבר של ה’ מהעבודה שגם יצאתי איתו* לדייט או שניים לפני המון זמן וזה פשוט לא הצליח בינינו – מה שאלכוהול וחו”ל יכולים לעשות לבנאדם.

ראשון בבוקר ארזנו את הדברים, נסענו לשדה התעופה ותוך זמן מועט כבר היינו חזרה בשמש הארצישראלית המוכרת. פייר? אמנם היה קצר אבל התגעגעתי לתל אביב ובמיוחד לקיטי.

זאת בהחלט היתה אחת החופשות הכי טובות שהיו לי אי פעם.

לפעמים דווקא חופשה קצרה וטובה עושה את כל ההבדל.

* עם א’

פעם אני וחברה שלי עשינו בארטר. אני נתתי לה את י’ שהיה הפאק באדי החתיך שלי ובתמורה היא נתנה לי את י’2* שהיה החבר הראשון שלה בגיל 16. היא הרוויחה זיון ממש טוב ואני הרווחתי טראומה שתישאר איתי לנצח.י’2 היה מקסים בהתחלה, תוך יומיים הוא התחיל לגור אצלי, תוך שבועיים כבר הייתי מוכנה להתחתן איתו ואחרי חודשיים הודעתי לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר לעולם. 

היה כואב לגלות שהוא ניצל אותי, שיקר לי ושבעצם לא היה לו עד כדי כך אכפת ממני. היה ממש כואב לגלות שהוא לא אהב אותי כמו שהוא טען, אלא בסה”כ אהב את החיים שלי והחברים שלי ורצה אותם לעצמו. אבל הכי גרוע זה שכמעט אף פעם לא היה לו כח לרדת לי שזה מבחינתי אומר עליו הכל.

אני לא עושה יותר בארטרים עם חברות…

* לשניהם יש אותו שם ואפילו אותם ראשי תיבות, מה שהפך את העסקה למשהו די מצחיק בסגנון ‘תני לי את שלך ואתך לך את שלי…’

הפסיכולוג חזר מחו”ל. הוא הגיע לבקר אותי אתמול בלילה. *אנחת רווחה*

סוף סוף מישהו שיודע לטפל בי כמו שצריך אחרי הטיפול הבלתי מוצלח בעליל מהעו”ד היפה נפש…

אתמול הייתי עם ידיד שלי בהופעה של מי שנחשבת היום לאחת הרוקריות העולות במדינתנו הקטנטונת. ההופעה אמנם לא הצליחה להלהיב אותי יותר מדי (למען האמת היא היתה די גרועה) אבל אחד משיריה של הרוקרית הצליח למשוך את תשומת לבי ולעורר ביני לבין ידידי דיון מעניין על מוזיקה בכלל ושירים אהובים בפרט. השיר, שעכשיו אני כבר ממש לא זוכרת איך הוא הלך, דיבר על פרידה. אולי כי אותו ידיד הוא גם האקס שלי ואולי סתם המילים נגעו בי לרגע, אבל הבעתי התעניינות בשיר והידיד שם לב לזה ושאל אם השיר מוצא חן בעיני. עניתי לו שאני בדרך כלל לא אוהבת שירים של כוסיות שמתבכיינות על החבר שעזב אותן ובכלל אני לא מתחברת לכל שירי האהבה הבנאליים שקיימים. כשחשבתי על זה יותר לעומק, שמתי לב שהשירים האהובים עלי ביותר אמנם מדברים על אהבה, אבל כל אחד מהם מסתכל עליה בזווית קצת שונה מהשאר.ואלה רק כמה דוגמאות:

Led Zepplin – The Rain Song: אחרי שקוראים את המילים קשה שלא להרגיש אופטימיות מהולה בעצב. בשיר שהוא לדעתי היפה ביותר בעולם, רוברט פלנט משווה אהבה ומערכות יחסים לעונות השנה. באביב יש את הפריחה וההתחלה של הקשר, בקיץ לקשר כבר יש בסיס חזק וחם, בסתיו היחסים מתחילים קצת להתפרק ובחורף האהבה נגמרת ואיתה הגשם, הבכי והקור. אבל אחרי כל זה יגיע שוב האביב… <קישור למילים>

The Smiths – There is a light that never goes out: “הו מוריסי מוריסי. אייקון הפופ הבריטי שהמציא את הפופ המלנכולי ממעמקי הדיכאון של שנות ה-80. יש האומרים ‘אם אתה מדוכא, אל דאגה, מוריסי מדוכא יותר’…” (ציטוט של אחותי האהובה). בשיר הנפלא הזה, בעל מנגינה קצבית ושמחה, מתאר מוריסי את נאמנותו המוחלטת ואולי אפילו אובססיבית למושא אהבתו. “…ואם אוטובוס קומותיים יתנגש בנו הלילה, הרי שלמות לצידך תהיה הדרך האלוהית ביותר למות…” <קישור למילים>

מאיר בנאי – אהבה קצרה: האומנות בלהפוך סטוץ זול לבלדה יפיפיה. <קישור למילים>

ההופעה נגמרה וכל אחד מאיתנו הלך לדרכו.

על חיי הרווקות בעיר הגדולה

לפני קצת יותר משנה אני והחבר שלי דאז החלטנו לפרק את החבילה. לקח לי בערך שבועיים עד שמצאתי דירת שלושה חדרים במרכז העיר + שותף, ארזתי את מעט החפצים האישיים שלי (בגדים, סט מצעים, שתי מגבות, טלויזיה + DVD והמחשב שקניתי חודש לפני כן – את כל היתר השארתי ל X) והתחלתי את דרכי כרווקה תל אביבית מן המניין. 

זמן מה לאחר מכן הגעתי למסקנה המתבקשת שאני צריכה להתחיל לצאת שוב. מאחר ורוב החברים שלי הם גברים סטרייטים והסיכוי שמישהו יתחיל איתי בזמן שאני יושבת איתם בבר הוא קלוש עד בלתי אפשרי,  החלטתי להירשם לאחד מאתרי ההיכרויות הגדולים.

היכרויות באינטרנט נראו לי כמו הפיתרון האולטימטיבי ‘אלפי רווקים, חתיכים ומבוקשים במרחק של קליק אחד בלבד’. בעיותי נפתרו, האושר והאהבה נמצאים ממש מעבר לפינה.

ידעתי בדיוק מה אני עושה, גם אני שמעתי את כל סיפורי ההצלחה על השותפה לשעבר של הבן דוד של השכן שנרשמה לאתר היכרויות והיום היא נשואה באושר עם 2.4 ילדים, גדר לבנה וכלב בשם רקסי. כן! זה זה! אני הולכת למצוא מיסטר רייט! הרגשתי מצוין – חדורת מוטיבציה ומלאת ביטחון. מילאתי את כל פרטי האישיים, סיפרתי לעולם מי אני ומה אני, על איך אני נהנית מפינה קולדה ולהתפס בגשם וגם פירטתי את התכונות המבוקשות באביר חלומותי – גבוה, חתיך, ספונטני ורגיש כמובן.

כפי שהתברר לי מהר מאוד, כל הנשים באתר ההיכרויות מחפשות לעצמן בעל ואף בעלות אובססיות דומות לפינה קולדה וגשם ורוב הגברים באתר למדו להשלים עם המצב ולהתנהג בהתאם. עם זאת, היו עדיין מספר רב של גברים שלא לגמרי קלטו את העניין ולא הצליחו ממש לחשוף עצמם אל כל אותן נשים נהדרות, מעט שיכורות (מהפינה קולדה) ורטובות עד לשד עצמותיהן (מרוב שהן נתפסו בגשם). בשיטוט מהיר באתר נתקלתי בלא מעט כרטיסים בהם הגברים בתמונה התכסו בכובעים ומשקפי שמש או סתם עמדו רחוק מדי מהמצלמה. הגרועים ביותר היו אלה שלא הצליחו למצוא תמונה אחרת מאשר זו שצולמה עם החברה (לשעבר?) שלהם, ואמנם הם הוציאו אותה מהתמונה אך תמיד נשארה שם יד או רגל כדי להסגיר את המצב האמיתי.

בסופו של דבר בחרתי לעצמי מספר כרטיסים שמצאו חן בעיני והתחלתי להתעמק בהם קצת יותר. מדהים! כל הגברים האלה היו בדיוק מה שכל בחורה מחפשת בגבר – ספונטנים ורגישים, הרפתקנים ויצירתיים, בעלי חוש הומור נפלא ואוהבים בע”ח. כמובן שהם גם משכילים / אקדמאיים ומרוויחים משכורת נאה ביותר ומחפשים לעצמם אישה שהיא יפה מבחוץ אבל בעיקר מבפנים. (אני אני!). נדרשו לי סך הכל כשתי שיחות בצ’ט על מנת להבין את המצב האמיתי והעגום שיש שם באתר. בעוד שאני חייתי באשליה שעל מנת לבנות קשר רציני יש קודם לצאת מספר פעמים, להכיר, נשיקה ראשונה וכו’ ורק אז להחליט לאן הקשר הולך, הרי שהעולם הוירטואלי הוא שונה ומהיר פי כמה מהחיים האמיתיים שם בחוץ והשיחות בצ’ט הלכו בערך כך:

FunFun38: היי

אני: היי

FunFun38: אז אני מחפש קשר רציני. מה איתך?
בשלב זה הייתי תמיד מסיימת את השיחה, ולא בגלל שאני חלילה לא מחפשת קשר רציני אלא פשוט שאני מאמינה בלהכיר קודם את האדם לפני שאני מתחייבת לקשר רציני איתו.

שיחה אחרת שהיתה לי עם מישהו במסנג’ר (הוא היה מיוחד והצליח להתקדם איתי לשלב המסנג’ר) התמקדה בעיקר בסוג הסיגריות שאני מעשנת וכמה זה מדליק אותו שאישה מעשנת סיגריה חזקה (מאז אגב הפסקתי לעשן). מיותר לציין שויתרתי על המפגש איתו, התקלחתי ממושכות והמשכתי הלאה בדרכי אל האושר. בסופו של דבר יצא לי מהאתר דייט אחד שהדבר הכי טוב שאני יכולה להגיד עליו הוא שלא נאלצתי להשתמש בסוף בטריק הישן שבו חברה מתקשרת בהיסטריה ואני בלית ברירה ממהרת להצילה מכוחות הרשע. לידיד שהתקשר באמצע הדייט הבהרתי שאני כבר אצליח להתחמק לבד.

ובכן, שבועיים, 39 שקלים ודייט אחד מאוחר יותר החלטתי שהיכרויות באינטרנט זה כנראה לא הסטייל שלי.

FunFun38 אם אתה קורא את זה, אני מאחלת לך המון הצלחה במציאת האחת.

נכתב באהבה והוקרה לכרטיס שלי בJDATE

* פורסם במקור באנגלית

אז אני יושבת בבית וחושבת לעצמי שאני צריכה לכתוב משהו בבלוג החדש שלי. אני ישובה מול המחשב כבר כמעט שעתיים, קוראת בלוגים מגניבים של אנשים אחרים ומייחלת לעצמי את אותה השנינות שיש להם ובמקביל מנהלת שיחת סקס כושלת ב GTALK עם הפסיכולוג* שחוזר מדרום אמריקה ביום שלישי וכבר חמישה חודשים מבטיח לי את הסקס של החיים שלי. בנוסף אני מנסה לחשוב אם בא לי לעשות היום משהו (כלומר לצאת, להשתכר, להכיר וכו’ וכו’) או להרקב בבית על הספה הלא מאוד נוחה שלי.
הפסיכולוג מתלוננן שהוא חרמן ושאני לא עוזרת לו ואני מתלוננת שהוא לא עוזר לי ובכלל פעם אחרונה שהוא ניסה לעזור לי הוא פשוט הפסיק באמצע והשאיר אותי עם חצי תאוותי בידי כך שהוא לגמרי חייב לי.
עצוב לחשוב שכרגע הסקס הכי טוב שלי מתנהל במרחב הוירטואלי ועוד יותר שהפעם האחרונה שהיה לי זיון שריגש אותי היה לפני כמעט חודשיים עם חבר של האקס שלי שלמרות הכימיה המטורפת ביננו החליט שהוא לא מסוגל לעשות את זה שוב בגלל רגשי אשמה, אז מה אם הם כבר מזמן לא בקשר(?)

אז אני ממשיכה לשבת בבית ולחשוב לעצמי שאני צריכה לכתוב משהו בבלוג החדש שלי…

* לא הפסיכולוג שלי חלילה, סתם אחד שהוא במקרה גם פסיכולוג ולמשך תקופה (עד הטיסה לדרום אמריקה כאמור) שימש כ’פאק באדי’. אדם חביב, משעשע, אחלה סקס ובעיקר פסיכי בעצמו.

יש משהו מאוד מדליק בגבר שמסוגל להגיד לי בדיוק מה הוא רוצה לעשות לי באותו רגע, במיוחד כשמדובר בעו”ד שמאלני יפה נפש, אידיאליסט וכמובן צימחוני שזה די האנטיתזה שלי (כלבה אנטיפטית וקרנבורית).

אז נכון שזה לקח כמעט חצי שנה במהלכם יצאנו לשלושה “דייטים” שהיו המוזרים ביותר בחיי. לפחות עכשיו אני יודעת שאחרי כמות מסוימת אלכוהול הוא מדבר מספיק מלוכלך ומסוגל להיות מספיק ישיר כדי שאני באמת ארצה שהוא יזיין לי את הצורה כמו שהוא הבטיח.

כמה חבל שהוא לא קיים…

עדכון: http://lizibee3.blogli.co.il/archives/15

לאחרונה אני קוראת המון בלוגים, חלקם טובים, חלקם טובים יותר, אחרים הם משעשעים במיוחד ויש כאלה שרוב הזמן משעממים אבל מדי פעם מתפרסמת בהם רשימה שממש שווה לקרוא או שסתם אני דלוקה על מי שכותב שם.

בשנה האחרונה אני מגלה את האינטרנט מחדש ובעיקר את עולם הרשתות החברתיות והבלוגים. כבר פרסמתי מספר רשימות קצרות בפייסבוק שעליהן קיבלתי תגובות מפרגנות, ובכן היום החלטתי שגם אני רוצה בלוג משלי, גם אני רוצה לחלוק עם העולם את הגיגי. גם אני רוצה שאנשים יגיבו, יבכו, יצחקו, ויתרגשו יחד איתי.
אז אתחיל בהקדמה קצרה על מי אני ומה אני:

אני עובדת בחברת הייטק בתור מנהלת אדמיניסטרציה וגרה, איך לא, במרכז ת”א בקוביה קטנה שנקראת הדירה שלי ועליה אני משלמת מחיר מופקע בשביל הפריבילגיה של לחיות בלי רכב (או רשיון) וכמובן להתהלך ערומה בבית (בחרתי לגור בלי שותפים מה שמעלה את המחיר משמעותית..). כבר יותר משנה שאני רווקה אחרי סדרה של קשרים ארוכים שנמשכו קרוב ל 6 שנים, בערך מאז הצבא, ולפני שיתחילו לרחם עלי, אני מאושרת ככה.
אני נהנית בעיקר מהחיים התל אביביים כפי שהם, לטייל בשוק הכרמל ובים, לצאת לבלות ולהכיר אנשים, לכתוב ולצלם. אהבת חיי היא החתולה שלי ואחריה לד זפלין.
הבלוג הזה לא מוקדש לנושא מסוים, הוא בעיקר כדי שאני אוכל להשתפך על כל מיני נושאים שמעסיקים אותי ביומיום, מחשבות שיש לי וחוויות שאני עוברת. חלק מהפוסטים יהיו באנגלית, חלקם יהיו משעשעים ויהיו גם כאלה עצובים יותר. בכל מקרה זה הבלוג ואני מקווה שתהנו ממנו…