אוקי, אוקי, פאקין היי, תודה לאל, הוא חי!

אז הבויפריינד טס לברלין אתמול בבוקר, בענייני עבודה, והשאיר אותי עם אחריות כבדה מוטלת על כתפי – להאכיל את הדג. אני מפחדת מדגים, אני מפחדת להאכיל דגים ויותר מהכל, אני מפחדת להרוג דגים, כך שאתם יכולים לתאר לעצמכם כמה המשימה הזאת הלחיצה אותי.

ישבנו אצלי  בלילה לפני הטיסה והוא הדגים לי עם רוזמרין את הכמות שצריך לתת לדג לאכול – לקחת קמצוץ בין שתי אצבעות ולפורר את זה לתוך האקווריום. וכמובן להזהר, כי דגים הם חיות מטומטמות ואם נותנים להם יותר מדי אוכל, הם פשוט אוכלים הכל ואז מתים. פאק, יותר ממה שאני מפחדת להרוג דגים, אני הכי מפחדת להרוג את הדג של החבר שלי.

החלטתי שאני הולכת לעמוד במשימה בגבורה. הוא אמור לאכול פעם ביומיים ולא הייתי בטוחה מתי הפעם הבאה שהוא צריך לאכול. הבויפריינד עזב את ביתי לכיוון נתב”ג ברבע לארבע לפנות בוקר, וכששאלתי אותו, מתוך שינה, מתי להאכיל את הדג, הוא ענה לי שמחר – ביום שלישי. ‘רגע, אבל עכשיו יום שלישי’, מלמלתי. ‘כן’ ויצא. נותרתי מבולבלת וחזרתי לישון. מאחר והוא לא ענה גם לסמס שלי (כן, אני לחוצה), החלטתי שכנראה שהוא בכל זאת התכוון ליום שלישי, ובערב קפצתי לביתו, נחושה בדעתי לצלוח את המבצע המורכב.

אוקי, הנה הדג. טופפתי על האקווריום – יופי, הוא בחיים. אהא! הנה הקופסה הצהובה עם האוכל. אוקי, עכשיו רק לקחת קמצוץ בין האצבעות ולפורר את זה לתוך האקווריום. סעמק! החרא הזה לא מתפורר ועכשיו האצבעות שלי מריחות כמו אוכל של דגים. אוה, הנה, זה מתפרק בסופו של דבר. יופי.
המממ… נראה כאילו רוב המים של גורנישט* התאדו וחצי מהצמחיה שלו כבר מחוץ למים. אה! אני יודעת! זה בסדר, ראיתי אותו עושה את זה כבר פעם – פשוט לוקחים מים מהברז ושופכים פנימה. ‘אל תדאג גורנישט, תכף יהיו לך מלא מים לשחות בהם’ (לעזאזל, אני לא מאמינה שאני מנהלת שיחה עם דג). אז לקחתי איזה כד שראיתי שם ומילאתי בו מים ושפכתי פנימה לאקווריום, וגורנישט נראה מרוצה (עד כמה שדג יכול להיראות מרוצה), ויצאתי לדרכי שמחה וטובת לבב. פיו, ניגבתי את הזיעה מהמצח (לא בגלל הלחץ – סתם כי היה ממש חם), עברתי את זה בשלום.

ואז בצהריים הצלחתי לתפוס את הבויפריינד בצ’ט וסיפרתי לו על ההאכלה ומילוי המים. “מההה???” נפל לי הלב לתחתונים… “צריך שהמים יהיו בטמפרטורה שיש לו שם בפנים, ולא קרים יותר. ‫הם נורא רגישים לענייני טמפרטורה‬.”
אבל.. אבל.. אבל.. התחלתי להצטדק. “אני מקווה שזה לא יהרוג אותו.. הם באמת רגישים לדברים כאלה‬”
אוי שיט.

כל היום בעבודה הייתי בהרגשה נוראית. מה אם הרגתי את הדג? אני לא רגילה לטפל בבעלי חיים קטנים יותר מחתולים. אף פעם לא עשיתי את זה. שלא לדבר על זה שהדג בצבע כחול ואני ממש לא רגילה לטפל בבעלי חיים כחולים. בדרך הביתה מהעבודה עצרתי שם שוב. נכנסתי וראיתי אותו שוחה במרץ. גורנישט, אתה חי! (שוב אני מדברת איתו).
“הוא חי!” שלחתי מיד לבויפריינד בג’יטוק, אבל לא היתה תגובה. בבית גיליתי שחוץ מלטפל בדג, אני גם עושה בייביסיטר לזוג נעליים שהוא השאיר אצלי. לפחות אותם אני בטוח לא יכולה להרוג.

* גורנישט – שמו בישראל של הדג. לקחו לי כמעט ארבעה חודשים לזכור איך קוראים לו, עד שלפני מספר ימים הבויפריינד הסביר לי איך הוא זוכר את השם שלו – “אני פשוט מסתכל עליו ושואל את עצמי מה לעזאזל הוא עושה, וזו התשובה”.

חבר שלי אמר כאן בפייס נא לא להתייפייף לגבי ילדי הזרים, אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לגור איתם, ללמוד איתם או לבלות איתם – ואני מסכים.

והתגובה שלי לזה היתה:

יכול להיות שזה נכון לאנשים בשכבת הגיל שלנו, וואלה, אני מודה, אין לי חברים שהם עובדים זרים ואין לי עניין מיוחד להתחבר עם עובדים זרים בני גילי – בעיקר מהסיבה הפשוטה שאין לי שומדבר במשותף איתם.
ולמה אני בכל זאת מתייפייפת בנושא? הילדים האלה גדלו כישראלים. הולכים לבתי ספר ישראלים, לומדים על התרבות הישראלית ורוצים להתגייס בעתיד לצבא (גם אם המדינה ככל הנראה לא תגייס אותם), מדברים עברית, וכן, להם דווקא יש חברים בני גילם שהם, הפתעה הפתעה, ילדים ישראלים לכל דבר.
התרבות של הדור הצעיר יותר שונה משלנו: אותם ילדים ישראלים אינם מכירים בילדי העובדים הזרים כזרים, אלא רואים בהם חלק אינטגרלי ורגיל לחלוטין מהחברה שהם גדלים לתוכה. הם כן רואים בילדים הזרים חברים שלהם והם אינם מבינים את הפוליטיקה שמסביב ולא מכירים בחשיבות או בחוסר החשיבות שלה.
וכל זה עוד מבלי להכנס לחוסר התפקוד של הממשלה בנושא מדיניות הגירה, הפקרה של אותם עובדים זרים והתנערות מוחלטת מחלקם באשמה במצבם.

בדומה ללינוקסאים, האנטי סחים נוטים להסתגר בינם לבין עצמם ולהלל זה את זה. אך החדשנות שלהם היא בכך שהם אינם מהללים בדרך ישירה, אלא מחלקים את אותם מחמאות על דרך השלילה – כלומר לא מספרים מה הם, אלא מה כל השאר.

האנטי סחים הם מגניבים מדי בשביל לדבר או לכתוב כמו אנשים נורמלים (קרי סחים), אז הם אימצו לעצמם סגנון תחבירי אחיד ומקובע שמיוחד רק להם, והם אינם סוטים ממנו לעולם. לכל משפט שיוצא להם מהפה, או מהמקלדת, יש מבנה והתחלה קבועים – “סחים, הם XYZ”. דוגמאות למשפטים נפוצים: “סחים, הם שותים קפה בבוקר”. או “סחים, הם הרבה פחות מגניבים מאיתנו”.

החדשנות הזו עלולה להטעות את האדם הפשוט, להלן; הסחי, לחשוב כי אותם אנשים הינם פוצים נפוחים מחשיבות עצמית, אך אל נא תתנו לעובדות לבלבל אתכם – האנטי סחים הם בודאות יותר מגניבים מכם. יאמר זאת כל אנטי סחי שתפגשו (ראו את המשפט למעלה). כן, הם מגניבים יותר, אין ספק, כי אתם יודעים – סחים, הם מחברים משפט הגיוני.

ביום חמישי הוא לקח חופש מהעבודה ונסענו לרמת גן, לספארי. היה חם. שנינו לא אנשים של קיץ ובכל זאת התעקשנו לצאת מהבית בשיאו של החום המתיש. ראינו אריות ונמרים (אוקי, רק נמר אחד) ודובים וקופי למור, שהם בעצם חתולים עם אגודלים ומגניבים לאללה. באמצע עשינו הפסקה והתיישבנו על ספסל לאכול גלידה ולעשן סיגריה. תוך כדי קיבלתי טלפון מהבחור שראיין אותי ביום שלישי האחרון. הקול שלו היה מדכא למדי והיו גם כל מיני רעשים מסביב, כך שלקח לי קצת זמן להבין שהוא בעצם אומר לי שהתקבלתי לעבודה ושהחוזה בדרך אלי במייל. שמחה וששון! בראשון לאוגוסט אתחיל לעבוד במה שאני מקווה שיהפוך לקרש הקפיצה שלי לכיוון קריירה אמיתית – מנהלת קשרי לקוחות וקהילות בחברת גיימינג. יש לי עכשיו שבוע להתרגל לרעיון שאני הולכת שוב לעבוד במשרה מלאה. משהו שלא עשיתי כבר מעל לחצי שנה. אבל היי, תהיה לי שוב הכנסה והפעם ממשהו שאני אשכרה אוהבת לעשות. בערב, עייפים ורצוצים, יצאנו לדרינק כדי לחגוג את המאורע.

אני משועממת מעצמי ואני מקבלת את ההרגשה שכך גם האנשים שמסביבי – משועממים ממני ומשועממים מהחיים שלהם עצמם. גם כשכבר קורה משהו, כמו להתקבל לעבודה חדשה ומגניבה, התגובות היו צוננות במקרה הטוב. אפילו התגובה שלי. כלומר, שמחתי והתרגשתי, אבל זהו, עבר לי. אולי זה עוד יחזור לי ביום שאתחיל לעבוד. אולי זה ישנה כמה דברים, יכניס לי עניין חדש לחיים. אני צריכה את זה.

כתיבה לשם הכתיבה. כתיבה לשם השחרור. כתיבה חסרת פואנטה.

1. היא תמיד בתקופה של רזולוציות חדשות ושינויים בחייה. היא תספר לך איך הזדיינה עם חצי מהגברים בעיר בשירותים של החתול והכלב, אבל לא איתך. איתך זה שונה, מיוחד. איתך היא רוצה לחכות לרגע הנכון. קבל את הדבר בהבנה ותמוך בה בהחלטתה. רק חסר לך שתפסיק לנסות. היא חייבת לדעת שאתה רוצה אותה בטירוף.
2. ואם כבר בענייני חיות עסקינן, תתחיל להתרגל לשינויים בלקסיקון וחידושים באוצר המילים שלך. התל אביבית כבר ראתה דבר או שניים בחייה והיא למדה היטב שנחמדות פשוט לא עובדת. סנוביות, התנשאות ורוע לב לעומת זאת, כן. ולכן אם אתה רוצה להחמיא לתל אביבית, דע לך שהמחמאות הקונבנציונליות לא יביאו אותך רחוק. למד את עולם המושגים שלה והשתמש במחמאות שהיא יכולה להבין ולהתחבר אליהן; “מקסימה” קראת לה? את זה יגיד לה החבר ההומו שלה. תביא אותה בהמצאה משלך. זה כבר ירשים אותה.
   
3. אגב, אתה לא אוהב חתולים? עכשיו כן.
4. זכור היטב את המשפט הבא למען יאריכו וייטבו ימיך על פני האדמה – לא ממורמרת. ריאלית.
   התל אביבית אוהבת את החיים שלה, הם טובים אליה ובאופן כללי היא מאושרת. הבעיה מתחילה כשהמציאות דופקת בדלת והורסת את הפנטזיה וכאן התל אביבית נזכרת בחיים האמיתיים ומתנהגת בהתאם. מה שלא תעשה, אל תקרא לה ממורמרת. כי היא לא. מירמור זה לרווקות זקנות ופולנים והיא (למרות שהיא אשכנזיה בת אהמ! לא משנה.. ) לא אף אחד מאלה.
5. תנו לי לספר לכם משהו, גבר מטרוסקסואל זה כל כך 2005. בעידן הפוסט מודרני של היום האופנה העכשווית היא רטרו, רטרו ושוב רטרו. היינו, חזרה לימים שבהם גבר היה גבר. זה לא אומר שאתה צריך לפרנס אותה (היא הרי אשת קריירה עצמאית) או להתנשא מעליה (כי זה ממש לא יתקבל ברוח טובה), אבל זה כן דורש ממך לוותר על כל מיני הרגלים קטנים שאולי אימצת לעצמך ולפתח לעצמך מספר הרגלים חדשים. בגדול, היא רוצה גבר גבר. אחד שיהיה רגיש וסימפטי לצרכים שלה מצד אחד, ומצד שני שיוכל להכניס מכות למישהו שמציק לה (אבל שלא יהיה אלים חס וחלילה) ושיהיה החלטי, דומיננטי וכריזמטי. אה, וגם שיבשל, יעשה כלים ויוריד את הזבל. כלומר, חדר כושר, כדורגל עם החברה ובירה זה IN. מעצבי שיער, פילאטיס וקוסמטיקאית OUT (או לפחות הגן על המידע הזה בחייך). חוק עזר נשי ידוע קובע – לעולם אל תצאי עם מישהו שנראה יותר טוב ממך.
6. אמנם נאמר בסעיף הקודם שמטרוסקסואליות זה OUT, אתה עדיין חייב להפגין קצת סטייל. את הקניות שלך אתה עושה בשוק הכרמל וחנויות טבע ובשישי בצהריים אתה נהנה לשבת במרפסת, ללגום אספרסו כפול (שאתה מכין במקינטה) ולקרוא עיתון הארץ. בערב אתה כמובן נשאר בבית. יציאות של שישי הן להמונים ואתה, ידידי, לא חלק מזה.
   
7. ידוע לכל שניתן להגיע לכל מקום בתל אביב ברגל (או מקסימום במונית) ולכן ברור מאליו שאין שום צורך שתחזיק רכב. יתרה מכך, זו דרך מצויינת בשבילך לשמור על הסביבה ולמנוע פקקים וזיהום אויר. ובכלל, אין על נסיעה מרעננת על אופניים בשמש הנעימה של אוגוסט. טעות! היא אולי תסכים איתך על כל אלה, אך עמוק בפנים היא רוצה לדעת שאם בא לה פתאום להתרענן בסופ”ש בצפון, אז יש איך להגיע לשם בצורה נינוחה ובטוחה, בזמנים שלה ועם כמה עצירות פיפי שהיא תרצה. או בקיצור, תחזיק רכב, רצוי בליסינג מהעבודה (פיתוח עסקי או שקר כלשהו), ובינינו, ככה גם תוכל להעמיד פנים שאתה לא באמת רוצה את הרכב, אלא פשוט חייב, אתה יודע, כי עלולים להזעיק אותך למשרד בכל רגע. אין לך רכב מהעבודה? החלף משרה.
8. גלה בקיאות ברזי חיי הלילה התל אביבים. הסלקטורית בפינגווין? משכת לה בצמות בארגז החול. הבעלים של הרדיו? פחח.. הוא בכלל היה חייל שלך. אפילו הציעו לך להיות שותף ב-אר.טו.אם, אבל אתה העדפת להתמקד בדברים חשובים יותר, כמו סיום התואר השלישי והתנדבות בגרינפיס (שם גם הכרת את כל אומני הברנז’ה). התל אביבית יודעת היטב שכדי להסתדר בעיר הזאת, צריך להכיר את האנשים הנכונים. היה אתה האיש הנכון. זכור, פרוטקציות הן דרכם של המוצלחים להצליח.
9. אתה לא רואה טלויזיה, לדעתך זהו בזבוז זמן מוחלט וניוון מוחי. את הזמן הפנוי שלך אתה מעדיף להשקיע בקריאה של ספר טוב (למשל של דוסטוייבסקי, ניטשה או רם אורן), או טיול אחר צהריים בנווה צדק הקוסמופוליטית. אתה חס וחלילה לא עוקב אחרי אף תכנית ריאליטי, זה באמת זבל להמונים. את האח הגדול ראית אך ורק לשם החוויה האנתרופולגית שבעניין והשרדות… טוב… היית חייב לבדוק מה זה התחת הזה של מרינה שכולם דיברו עליו, אבל וואלה, היא לא כזאת כוסית בעיניך ובכלל אתה חושב שזה היה זילות של גוף האישה. לא לא, אתה בוחר את התוכן שלך בקפידה וצורך אותו רק באוזן השלישית, או דרך הדבר הזה ש…איך נקרא… נו… אינטרנט.
   רק אל תשכח לציין בפניה את הפלזמה 42 אינץ’ שיושבת לך בסלון, כי אתה יודע, אם כבר זבל, אז לפחות ב HD.
10. כלל אחרון לסיום, אך כנראה החשוב מכולם, לעולם, אבל לעולם, אל תתייחס אליה, או תקרא לה בפניה ‘תל אביבית’ כהגדרה לאופייה. התל אביבית מכירה היטב את כל מה שנאמר על תל אביביות ועל המוניטין המפוקפק שלהן, אבל היא בהחלט לא אחת מאלה. היא בסך הכל ילדה טובה [הכנס שם של עיר/ קיבוץ/ כפר נידח/ פתח תקווה כאן] ולא עונה, אף לא לרגע, לסטיגמה שיש על בנות עירה. לא, היא שונה. מיוחדת. היא תל אביבית אמיתית.

אז ככה, סנדי בר, שבילתה הרבה יותר מדי זמן במכון השיזוף, היא גרסיה – הנערה הכי יפה באי. עד סוף הסרט לא ברור היכן נמצא האי הזה, שכן לכל אחד מאנשי האי יש מבטא גרוע אחר וגם השמות שלהם לא בדיוק מעידים על שייכות לאנשהו. המבטא של סנדי בר, למשל, נע במשך כל הסרט בין ישראלי, אנגלי, אמריקאי ונסיון נואש למבטא אוריינטלי כלשהו. בכל מקרה ההימורים שלי היו בין ספרד, יוון ואיטליה, או משהו בסגנון – סתם בגלל המראה הים תיכוני של כל הנוכחים. בחזרה לעלילה המרגשת – אמרנו שסנדי היא הנערה הכי יפה באי, אבל לגרסיה יש סוד (סתם, זה לא באמת סוד. כל האי יודע את זה), על גרסיה מוטלת קללה, שכל מי שמתאהב בה מוצא את מותו בידי הים. אה כן, לגרסיה יש איזשהו קשר מיסטי ולא מוסבר לים. כמו כן, יש לה גם מאגר אינסופי של שמלות לבנות. באמת. במשך כל הסרט היא לובשת אך ורק שמלות לבנות, וכל פעם שמלה אחרת.

לגרסיה גם יש חבר, קוראים לו סבסטיאן, ופעם, לפני המון שנים, גם אח של סבסטיאן היה מאוהב בה. הוא מת מטביעה, רגע לפני שהספיק לנשק אותה, כך שסבסטיאן אמנם מאוד אוהב אותה, אבל גם מפחד ממנה פחד מוות (קלטתם את משחק המילים? הא? הא?). יום אחד מגיע לאי איש זר בשם מרסלו שהוא גם צלם. תוך כדי הליכה בשוק, מרסלו קולט את גרסיה ו(ותודו שלא ציפיתם לזה בכ-לל) מצלם אותה, כי אתם יודעים, היא ממש יפה וזה. רק שמרסלו לא יודע על הקללה שמוטלת על גרסיה והוא מנסה להתקרב אליה, והיא, לפחות בהתחלה, מנסה להרחיק אותו – גם בגלל הקללה וכו’, אבל גם כי יש לה את סבסטיאן, ואז מה אם הוא לא מעז להכנס איתה למים, למרות שהיא תמיד נכנסת למים עם שמלה לבנה שקופה ובלי חזיה. אבל מרסלו אמיץ והוא נכנס איתה למים.

יום אחד, בזמן איזשהו פסטיבל מתים של האי אפוף המיסתורין, סבסטיאן מחליט שזהו והוא עולה על סירה קטנה ומפליג לכיוונה של גרסיה (לא ברור למה הוא צריך להפליג אליה כשהיא נמצאת על אותו אי, אבל מילא), כדי להציע לה סוף סוף נישואים, ונעלם עם סירתו ולא חוזר יותר. בטוויסט עלילתי מפתיע ביותר, כל אנשי האי מאשימים את גרסיה, שטרם הסירה את הקונכיות המפגרות מהשיער שלה, במותו של סבסטיאן, והם צועקים עליה שהיא רוצחת וזורקים עליה פירות. גרסיה צורחת עליהם חזרה, אז הם זורקים עליה עוד דברים ומשהו פוגע לה בראש והיא מתעלפת וסבתא שלה תופסת אותה. אה, ושכחתי לציין שלפני זה שרפו את הבית שלה ושל סבתא שלה (כן, גם ההורים של גרסיה טבעו בים, כשהיא היתה ילדה, והיא גרה עם סבתא שלה). לפתע פתאום מגיע מרסלו ומרים את גרסיה המסכנה מהרצפה של השוק, ובזרועותיו החסונות סוחב אותה לכנסיה, שם היא מתעוררת ורואה אותו והוא מציע לה נישואים. גרסיה המבולבלת לא יודעת מה נפל עליה, ובשטף של התלהבות מרסלו ממשיך ואומר שהם יעברו לאי אחר, שם יש אנשים ומכוניות ופסטיבלים ואפילו רכבת חשמלית. גרסיה לבסוף נעתרת לבקשתו להנשא, אך מציבה תנאי אחד – שהם ישוטו לאי האחר הזה בסירות נפרדות ומרסלו מסכים. ואז גרסיה שוב לובשת שמלה לבנה ושטה לה לאופק להתחתן עם אהוב לבה החדש, והאי נענש על כך שלא קיבל את גרסיה ולעג לה וכו’ וטובע בים.

הסוף.

ויש לזה גם עמוד ב IMDB

שמחים וטובי לבב, עודנו מתנשפים וטרם נפרדו גופותינו לצדדים שונים של המיטה, אומר לי הבויפריינד, בחיוך קל, שנדמה לו שהוא שמע רעשים ויתכן שהיה לנו קהל. לרגע ניסיתי לשחזר בראשי אם גם אני שמעתי משהו, ותוך כדי הפניתי את מבטי ימינה, לכיוון החלון שמעל המיטה. את מה שראיתי שם אני לא אשכח לעולם – בחיי שמעולם לא צרחתי חזק יותר. אני די בטוחה שכמה זגוגיות ברמת גן התנפצו באופן ספונטני, ציפורים התעופפו ממקום מושבן בעצים ומחוגים של שעון קיר כלשהו נעצרו במקומם. נצמדתי חזק לבויפריינד, אצבעותי ננעצות בגופו, כמעט מנקבות את עורו, “יש שם מישהו” עוד הצלחתי לגמגם, שניה לפני שהוא העיף אותי הצידה וקפץ דרך על החלון כדי לתפוס את הספיידרמן שטיפס לי על התריסים. אני, לעומת זאת, החלטתי לעשות את הדבר היחיד שנראה הגיוני באותו הרגע – להתכרבל לתנוחה עוברית ולבכות בהיסטריה.

רבע שעה אחר כך, הבויפריינד הצליח להרגיע אותי מספיק בשביל שאתחיל לנשום שוב והציע שנתקשר למשטרה. מאחר ואני הייתי עדיין עסוקה בלייבב, נתתי לו את זכות הדיבור עם הטלפנית של 100 והוא סיפר לה את אשר אירע, נתן תיאור של חלקו האחורי של הסוטה שהספיק לברוח, וכן את נתיב הבריחה שלו – לכיוון אלנבי. זו מצידה הבטיחה להמשיך לשייף ציפורניים ולבהות באויר לשלוח במהרה ניידת שתעשה סריקות ושוטר שלא באמת קיים שיגיע אלינו לגבות עדות. התוכנית שלנו היתה לתת את העדות, לארוז בגדים ואת שני הדברים היחידים בביתי ששווים כסף – לפטופ ומצלמה, וללכת לישון בביתו של הבויפריינד.

ואז חיכינו.

וחיכינו.

והתקשרנו שוב למשטרה שהבטיחו לנו שבתוך רבע שעה מגיע אלינו שוטר, ממש ברגע שיסיימו עם ה”סריקות”. והמשכנו לחכות.

וראינו את הזריחה.

ובסופו של דבר, בשמונה בבוקר, החלטנו ללכת לישון. בהיעדר כוחות, החלטנו להשאר אצלי.

שעה אחר כך העיר אותנו טכנאי המז”פ, שפיזר המון אבקה שחורה על התריסים שלי, צילם כמה תמונות, הבטיח לנו שהמשטרה תאבד תחקור את התלונה שלנו, והלך לדרכו, לפענח פשעים נוראים נוספים. בעשר וחצי סוף סוף הלכנו לישון. וככה, ילדים, שורפים יום שבת שלם.

אבל היי, לפחות יצא מזה סיפור.

• כשאני מכינה סנדוויץ’, אני תמיד בודקת ששתי פרוסות הלחם תואמות זו לזו. זוהי בדיקה חיונית ביותר. אם הפרוסות לא שוות, הסנדוויץ’ פשוט לא טעים.
• אני ממליחה כמעט כל מאכל עוד לפני שאני טועמת.
• אני מאוד אוהבת ביצת עין, אבל רק כשאני מכינה בבית. כשמכינים את זה בבית קפה/ מסעדה הלבן כמעט תמיד יוצא נוזלי ואז אני לא מסוגלת לגעת בזה.
• אני משתייכת לזרם שמעדיף את בורגר ראנץ’ על פני מקדונלדס ויש לי טקס מדויק של ערבוב הרטבים ופריסת הארוחה על המגש בטרם אני מתחילה לאכול.

שתייה

• המשקה של הוא בדרך כלל קאווה ואני שותה ממש לאט. אני יכולה למשוך כוס קאווה אחת על פני שעה וחצי ו 5-6 סיגריות בכיף.
• הפעם הראשונה שהשתכרתי היתה בחתונה של בת דודה שלי, בגיל 15.5. זה היה היום השני ללימודים בכיתה י’, ולמחרת עשיתי את הדרך לבית הספר בזיגזגים.
• ההאנגאובר הראשון שלי היה רק בגיל 24.
• הפעם הראשונה שהקאתי בגלל שתייה מרובה מדי היתה לפני שנה בערך, זו היתה וודקה ומאז יש לי קצת טראומה.
• באופן אישי, בגזרת החריפים, אני מעדיפה טקילה ויש לי אפילו אוסף קטן שהתחלתי.
• בכלל, נכון לעכשיו יש לי בבית אוסף לא רע בכלל של אלכוהול, שכולל שלושה סוגי טקילה, דאבל אספרסו, פידג’, רום, וודקה, לימונצ’לו (שהקטנה הביאה לי מאיטליה), Y וכמה בקבוקי למברוסקו שאני מחזיקה במקרר.

גבר

• לחבר הראשון שלי קראו נאור. זה היה בכיתה ד’ והיינו ביחד 11 חודשים, עד אמצע כיתה ה’. פעם אחת הוא קנה לי שוקולד ואמרתי לו תודה ופעם אחרת הוא שאל אם אני רוצה לבוא אליו, אבל אמרתי לו שאני לא יכולה כי יש לי חוג. אלו היו שני המשפטים היחידים בערך שהחלפנו בינינו במשך כל תקופת היחסים. מתישהו נמאס לי וביקשתי מהחברה הכי טובה שלי, דנה, שתפרד ממנו בשמי.
• הנשיקה הראשונה שלי היתה ביומולדת 15, עם חבר של חבה שלי, תוך כדי משחק אמת או חובה. אני לא רציתי להתנשק איתו, אבל הוא די שכנע אותי. אחר כך הוא התחיל להתקשר אלי וכל הזמן רצה שאצא איתו ולא הסכמתי. כשסיפרתי לחברה שלי על כך היא סירבה להאמין. סופה של הסאגה בתרגיל עוקץ מתוחכם, שאורגן על ידי החברות, בו היא תפסה את החבר שלה ואותי על חם.
• הלקח החשוב ביותר שלמדתי לאחרונה: לעולם אל תצאי עם גבר שיפה יותר ממך. אם הוא נראה כאילו יצא מפרסומת למשחת שיניים, או שמפו נגד קשקשים, נוסי על נפשך.
• גבר עם חליפה לעולם יהיה סקסי יותר מגבר שלא בחליפה.
• סעיף הפסילה הכי שכיח אצלי הוא גובה.

אישה

• רוברט פלאנט יודע מה זו אישה אמיתית.

טיפוח, קוסמטיקה, אופנה

• במשך שנים התרגלתי ללכת על נעלי עקב. אם נתעלם לרגע מהנזקים שאני גורמת לעצמי לגב ולברכיים, נוצר מצב שבו, למעשה, קשה לי ללכת עם נעליים שטוחות. כשאני הולכת על שטוח, אני נראית כמו הבנות האלה שהולכות בפעם הראשונה על עקבי סטילטו.
• אני מאוד אוהבת להתאפר. כמעט ולא יתפסו אותי יוצאת מהבית כשאני לא מאופרת למשעי. בעקבות זאת גם בחרתי להוציא את כספי הפיקדון הצבאי על קורס איפור, שגם יעניק לי מקצוע. אחרי הקורס הבנתי שאני אולי מאוד אוהבת לאפר את עצמי, אבל שונאת שונאת שונאת לאפר אחרים, ובעיקר אחרות.
• למרות זאת, לפני מספר חודשים, ובשביל סכום לא רע, הסכמתי להקדיש חצי יום שבת, ולאפר בצילומים של סרט פורנו.
• יותר מכל שמלת מיני, או חולצה עם מחשוף, אני מרגישה הכי סקסית כשאני לובשת ג’ינס שיושב טוב וגופיית סבא לבנה.

משחקים, אסטרטגיה, ספורט

• אני לא יודעת לשחק שש-בש. כמה שלא ניסו ללמד אותי, אני פשוט לא מצליה לקלוט את זה.
• קואורדינציית היד-עין שלי פשוט נוראית. משחק פלייסטיישן אצלי מתבטא בלחיצה אקראית-היסטרית על כל הכפתורים שניתן ללחוץ, וכמובן שאני בסוף מפסידה.
• גם ב Wii ילד בן 8 כיסח לי את הצורה.
• מצד שני, אני שחקנית ביליארד לא רעה בכלל.

חלומות ושאיפות לעתיד

• עדיין לא החלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. להיות גדולה כבר נראה לי ממש קרוב.
• תמיד האמנתי שהייעוד שלי בחיים הוא פשוט להיות עשירה.
• אין לי, ומעולם לא היו לי פנטזיות חתונה.

אני מרגישה כאילו כל מה שעברתי בשנתיים האחרונות בחיי היו הכנה לזה.