סיפורנו מתחיל בסמס. כן, אני מדברת על אותו סמס אלמותי והו כו מוכר, “ערה?”. רק שהפעם לא היה מדובר בבוטי קול המזדמן, או אקס בודד, אלא דווקא בבויפריינד החדש שבו הצטיידתי לא מזמן. ובכן ידידי, נעניתי בחיוב להצעה והבויפריינד הוזמן אחר כבוד לעלות לביתי. כפי שמוכר לכולנו בקשר טרי, העניינים התחילו להתלהט ומהר מאוד הגענו לחדר השינה, שם פתחנו במרתון ארוך של ספורט מאוזן. שקועים זה בזו וזו בזה, קל מאוד היה להתעלם מהרחשים שהגיעו מבחוץ.

שמחים וטובי לבב, עודנו מתנשפים וטרם נפרדו גופותינו לצדדים שונים של המיטה, אומר לי הבויפריינד, בחיוך קל, שנדמה לו שהוא שמע רעשים ויתכן שהיה לנו קהל. לרגע ניסיתי לשחזר בראשי אם גם אני שמעתי משהו, ותוך כדי הפניתי את מבטי ימינה, לכיוון החלון שמעל המיטה. את מה שראיתי שם אני לא אשכח לעולם – בחיי שמעולם לא צרחתי חזק יותר. אני די בטוחה שכמה זגוגיות ברמת גן התנפצו באופן ספונטני, ציפורים התעופפו ממקום מושבן בעצים ומחוגים של שעון קיר כלשהו נעצרו במקומם. נצמדתי חזק לבויפריינד, אצבעותי ננעצות בגופו, כמעט מנקבות את עורו, “יש שם מישהו” עוד הצלחתי לגמגם, שניה לפני שהוא העיף אותי הצידה וקפץ דרך על החלון כדי לתפוס את הספיידרמן שטיפס לי על התריסים. אני, לעומת זאת, החלטתי לעשות את הדבר היחיד שנראה הגיוני באותו הרגע – להתכרבל לתנוחה עוברית ולבכות בהיסטריה.

רבע שעה אחר כך, הבויפריינד הצליח להרגיע אותי מספיק בשביל שאתחיל לנשום שוב והציע שנתקשר למשטרה. מאחר ואני הייתי עדיין עסוקה בלייבב, נתתי לו את זכות הדיבור עם הטלפנית של 100 והוא סיפר לה את אשר אירע, נתן תיאור של חלקו האחורי של הסוטה שהספיק לברוח, וכן את נתיב הבריחה שלו – לכיוון אלנבי. זו מצידה הבטיחה להמשיך לשייף ציפורניים ולבהות באויר לשלוח במהרה ניידת שתעשה סריקות ושוטר שלא באמת קיים שיגיע אלינו לגבות עדות. התוכנית שלנו היתה לתת את העדות, לארוז בגדים ואת שני הדברים היחידים בביתי ששווים כסף – לפטופ ומצלמה, וללכת לישון בביתו של הבויפריינד.

ואז חיכינו.

וחיכינו.

והתקשרנו שוב למשטרה שהבטיחו לנו שבתוך רבע שעה מגיע אלינו שוטר, ממש ברגע שיסיימו עם ה”סריקות”. והמשכנו לחכות.

וראינו את הזריחה.

ובסופו של דבר, בשמונה בבוקר, החלטנו ללכת לישון. בהיעדר כוחות, החלטנו להשאר אצלי.

שעה אחר כך העיר אותנו טכנאי המז”פ, שפיזר המון אבקה שחורה על התריסים שלי, צילם כמה תמונות, הבטיח לנו שהמשטרה תאבד תחקור את התלונה שלנו, והלך לדרכו, לפענח פשעים נוראים נוספים. בעשר וחצי סוף סוף הלכנו לישון. וככה, ילדים, שורפים יום שבת שלם.

אבל היי, לפחות יצא מזה סיפור.

כל כך הרבה עבר עלי השבוע ועם זאת אני ריקה לחלוטין ממילים. מנסה לעכל את החוויות, להבין אותן ולהביאן לכדי ניסוח, אבל המוח שלי מסרב לשתף פעולה והידיים מקלידות אוסף של מילים אקראיות, שלא בהכרח יש ביניהן קשר או הגיון. זה ניסיון שלי לעשות קצת סדר בדברים, או לפחות סדר כרונולוגי של האירועים, בלי יותר מדי מידע, אבל גם בלי סינון או עריכה.

התהליך שעובר עלי כשאני מתרחקת מהבית לקצת יותר זמן ממה שאני רגילה מכניס אותי לסוג של בועה. אני מרגישה מנותקת מהסביבה שלי, מהגרעין. שלושה לילות ביליתי מחוץ לבית. כן, ביקרתי בין לבין, בבקרים, כדי להאכיל את החתולה ולשבת כמה שעות מול המחשב והטלויזיה ובערב שוב יצאתי. שני גברים שונים היו מעורבים בהיעדרותי. את שניהם הכרתי באותו ערב, במרווח של שעות ספורות זה מזה ושניהם הצליחו להותיר בי רושם חזק וטעם של עוד. מה שנקרא I was on a roll.

הראשון תפס אותי באמצע הרחוב, כשכבר הייתי מבושמת מבוסמת קלות משתי כוסות קאווה ששתיתי בבית. הוא ישב עם חברים באיזה בר/ מסעדה והיה גם כן מבושם מבוסם מקצת יותר קאווה ממני. כשחלפתי על פניו, העפתי מבט אחורה וזה כנראה היה סימן בשבילו, אז הוא קם ורדף אחרי בעוד כל חבריו מריעים לו. על התעוזה הוא קיבל את מספר הטלפון שלי והמשכתי בדרכי. תוך שתי דקות הוא כבר התקשר לספר לי כמה הוא שמח לפגוש אותי. בהמשך הערב הכרתי את הבחור השני – סוג של ה’סטרונג סיילנט טייפ’ שבהתחלה לא הייתי כל כך סגורה עליו. תוך זמן קצר, כשהתחלתי לרקוד, הוא כבר התמוגג ממני וגם אני ממנו. הסמס המתקתק ממנו הגיע קצת יותר מאוחר באותו לילה ולמחרת הוזמנתי אליו הביתה. הוא בחור שקט, כשהגעתי היו המון שתיקות ובהיעדר נושא שיחה, הגענו למיטה. כשהוא התפשט התמוגגתי כפליים. מצחיק איך ברגע שמורידים בגדים גם התקשורת המילולית נהיית קלה יותר ואחרי סקס מדהים הצלחנו לשקוע לתוך שיחת היכרות ארוכה, שבה גיליתי אדם מעניין, עם מגוון רחב של בעיות נפשיות.

את הבחור הראשון נאלצתי לדחות ליום שלמחרת. עדיין נרגשת האירועי הלילה הקודם, יצאתי עם בחור מספר 1 ומהר מאוד שכחתי שישנם עוד גברים בעולם. הוא הצליח לרתק אותי כמו שמזמן אף אחד לא הצליח. שוב ביליתי את הלילה במיטה אחרת, אך הפעם, הבגדים, או לפחות רובם, נשארו עלי.

שוב הגעתי הביתה בצהרי היום, עם הרגשה שיש עלי עומס יתר של אינפורמציה. תוך שעות ספורות בחור מספר 2 הגיע לאסוף אותי ושוב ביליתי לילה במחיצתו, שהיה קצת פחות מוצלח מהראשון, בעיקר בגלל פריק אקסידנט שבו הראש שלי נחבט בעוצמה ברדיאטור שליד המיטה. בבוקר הוא החזיר אותי הביתה ושוב שקעתי לתוך עצמי, מנסה להבין את כל מה שעבר עלי. איזה מזל שהתייר ביטל את המפגש שתוכנן לי איתו לאותו ערב.

ועכשיו אני ממתינה. ממתינה לראות מי יעשה את הצעד, ממתינה שהמידע ישקע בתוכי ויהיה מובן יותר. ממתינה לתובנות חדשות, למסקנות איך לפעול. פשוט ממתינה. ונרגעת.

27!!!

בשיחה מאוד נעימה וכנה עם מנכ”ל החברה, הגענו שנינו להסכמה שכנראה שאני לא מתאימה לתפקיד אותו אני מבצעת. הוא הבטיח לבוא לקראתי בכל דבר שיתאפשר וסך הכל היתה אוירה מאוד טובה. כמו כן הוא חילק לי לא מעט מחמאות, נתן התראה של 30 יום ואיחל לי הצלחה בהמשך הדרך.

מצב הרוח אופטימי כרגע ואני באופן רשמי מפוטרת.