הוא חי!

אוקי, אוקי, פאקין היי, תודה לאל, הוא חי!

אז הבויפריינד טס לברלין אתמול בבוקר, בענייני עבודה, והשאיר אותי עם אחריות כבדה מוטלת על כתפי – להאכיל את הדג. אני מפחדת מדגים, אני מפחדת להאכיל דגים ויותר מהכל, אני מפחדת להרוג דגים, כך שאתם יכולים לתאר לעצמכם כמה המשימה הזאת הלחיצה אותי.

ישבנו אצלי  בלילה לפני הטיסה והוא הדגים לי עם רוזמרין את הכמות שצריך לתת לדג לאכול – לקחת קמצוץ בין שתי אצבעות ולפורר את זה לתוך האקווריום. וכמובן להזהר, כי דגים הם חיות מטומטמות ואם נותנים להם יותר מדי אוכל, הם פשוט אוכלים הכל ואז מתים. פאק, יותר ממה שאני מפחדת להרוג דגים, אני הכי מפחדת להרוג את הדג של החבר שלי.

החלטתי שאני הולכת לעמוד במשימה בגבורה. הוא אמור לאכול פעם ביומיים ולא הייתי בטוחה מתי הפעם הבאה שהוא צריך לאכול. הבויפריינד עזב את ביתי לכיוון נתב”ג ברבע לארבע לפנות בוקר, וכששאלתי אותו, מתוך שינה, מתי להאכיל את הדג, הוא ענה לי שמחר – ביום שלישי. ‘רגע, אבל עכשיו יום שלישי’, מלמלתי. ‘כן’ ויצא. נותרתי מבולבלת וחזרתי לישון. מאחר והוא לא ענה גם לסמס שלי (כן, אני לחוצה), החלטתי שכנראה שהוא בכל זאת התכוון ליום שלישי, ובערב קפצתי לביתו, נחושה בדעתי לצלוח את המבצע המורכב.

אוקי, הנה הדג. טופפתי על האקווריום – יופי, הוא בחיים. אהא! הנה הקופסה הצהובה עם האוכל. אוקי, עכשיו רק לקחת קמצוץ בין האצבעות ולפורר את זה לתוך האקווריום. סעמק! החרא הזה לא מתפורר ועכשיו האצבעות שלי מריחות כמו אוכל של דגים. אוה, הנה, זה מתפרק בסופו של דבר. יופי.
המממ… נראה כאילו רוב המים של גורנישט* התאדו וחצי מהצמחיה שלו כבר מחוץ למים. אה! אני יודעת! זה בסדר, ראיתי אותו עושה את זה כבר פעם – פשוט לוקחים מים מהברז ושופכים פנימה. ‘אל תדאג גורנישט, תכף יהיו לך מלא מים לשחות בהם’ (לעזאזל, אני לא מאמינה שאני מנהלת שיחה עם דג). אז לקחתי איזה כד שראיתי שם ומילאתי בו מים ושפכתי פנימה לאקווריום, וגורנישט נראה מרוצה (עד כמה שדג יכול להיראות מרוצה), ויצאתי לדרכי שמחה וטובת לבב. פיו, ניגבתי את הזיעה מהמצח (לא בגלל הלחץ – סתם כי היה ממש חם), עברתי את זה בשלום.

ואז בצהריים הצלחתי לתפוס את הבויפריינד בצ’ט וסיפרתי לו על ההאכלה ומילוי המים. “מההה???” נפל לי הלב לתחתונים… “צריך שהמים יהיו בטמפרטורה שיש לו שם בפנים, ולא קרים יותר. ‫הם נורא רגישים לענייני טמפרטורה‬.”
אבל.. אבל.. אבל.. התחלתי להצטדק. “אני מקווה שזה לא יהרוג אותו.. הם באמת רגישים לדברים כאלה‬”
אוי שיט.

כל היום בעבודה הייתי בהרגשה נוראית. מה אם הרגתי את הדג? אני לא רגילה לטפל בבעלי חיים קטנים יותר מחתולים. אף פעם לא עשיתי את זה. שלא לדבר על זה שהדג בצבע כחול ואני ממש לא רגילה לטפל בבעלי חיים כחולים. בדרך הביתה מהעבודה עצרתי שם שוב. נכנסתי וראיתי אותו שוחה במרץ. גורנישט, אתה חי! (שוב אני מדברת איתו).
“הוא חי!” שלחתי מיד לבויפריינד בג’יטוק, אבל לא היתה תגובה. בבית גיליתי שחוץ מלטפל בדג, אני גם עושה בייביסיטר לזוג נעליים שהוא השאיר אצלי. לפחות אותם אני בטוח לא יכולה להרוג.

* גורנישט – שמו בישראל של הדג. לקחו לי כמעט ארבעה חודשים לזכור איך קוראים לו, עד שלפני מספר ימים הבויפריינד הסביר לי איך הוא זוכר את השם שלו – “אני פשוט מסתכל עליו ושואל את עצמי מה לעזאזל הוא עושה, וזו התשובה”.

קבוצה חדשה מתגבשת בישראל, שבהיעדר שם אחר, נקרא להם “אנטי סחים”. האנטי סחים הם מגניבים מדי אפילו בשביל המגניבות עצמה, ולכן, במקום להמציא מילה חדשה ואולטרה-מגניבה בשביל לתאר את עצמם, הם בחרו למחזר מילה ישנה בכדי לתאר את כל מה שהם לא – “סחים”.

בדומה ללינוקסאים, האנטי סחים נוטים להסתגר בינם לבין עצמם ולהלל זה את זה. אך החדשנות שלהם היא בכך שהם אינם מהללים בדרך ישירה, אלא מחלקים את אותם מחמאות על דרך השלילה – כלומר לא מספרים מה הם, אלא מה כל השאר.

האנטי סחים הם מגניבים מדי בשביל לדבר או לכתוב כמו אנשים נורמלים (קרי סחים), אז הם אימצו לעצמם סגנון תחבירי אחיד ומקובע שמיוחד רק להם, והם אינם סוטים ממנו לעולם. לכל משפט שיוצא להם מהפה, או מהמקלדת, יש מבנה והתחלה קבועים – “סחים, הם XYZ”. דוגמאות למשפטים נפוצים: “סחים, הם שותים קפה בבוקר”. או “סחים, הם הרבה פחות מגניבים מאיתנו”.

החדשנות הזו עלולה להטעות את האדם הפשוט, להלן; הסחי, לחשוב כי אותם אנשים הינם פוצים נפוחים מחשיבות עצמית, אך אל נא תתנו לעובדות לבלבל אתכם – האנטי סחים הם בודאות יותר מגניבים מכם. יאמר זאת כל אנטי סחי שתפגשו (ראו את המשפט למעלה). כן, הם מגניבים יותר, אין ספק, כי אתם יודעים – סחים, הם מחברים משפט הגיוני.

היא סיקרנה אתכם, שיחקה בכם. הוקסמתם ממנה במשך שנים ועשיתם הכל כדי להשיג אותה. רבים מכם נכוו קשות ונשבעו ש NEVER AGAIN, אחרים יעשו כל שביכולתם לקבל אצלה עוד הזדמנות. מה לא אמרו עליה; שהיא מתוסבכת, חיה בסרט, גולדיגרית, עושה מה שבראש שלה ולא בוחלת באמצעים להשגת מטרותיה ובכל זאת היא נותרה אניגמה בעיני כולם. אני כמובן מדברת על התל אביבית המצויה. גברים יקרים, איט טייקס וואן טו קנואו וואן, ובכן המדריך הבא נועד לטהר חלק מההילה אפופת המסתורין שנוצרה סביבה ולתת לכם מספר טיפים שיעזרו לכם להשיג את התל אביבית של חלומותיכם. אם תמלאו אחר עשרת הכללים הפשוטים בקפידה, אזי יש סיכוי שתצליחו גם אתם להפיל אותה ברשתכם. מוגש בפניכם הממשק למשתמש:

1. היא תמיד בתקופה של רזולוציות חדשות ושינויים בחייה. היא תספר לך איך הזדיינה עם חצי מהגברים בעיר בשירותים של החתול והכלב, אבל לא איתך. איתך זה שונה, מיוחד. איתך היא רוצה לחכות לרגע הנכון. קבל את הדבר בהבנה ותמוך בה בהחלטתה. רק חסר לך שתפסיק לנסות. היא חייבת לדעת שאתה רוצה אותה בטירוף.
2. ואם כבר בענייני חיות עסקינן, תתחיל להתרגל לשינויים בלקסיקון וחידושים באוצר המילים שלך. התל אביבית כבר ראתה דבר או שניים בחייה והיא למדה היטב שנחמדות פשוט לא עובדת. סנוביות, התנשאות ורוע לב לעומת זאת, כן. ולכן אם אתה רוצה להחמיא לתל אביבית, דע לך שהמחמאות הקונבנציונליות לא יביאו אותך רחוק. למד את עולם המושגים שלה והשתמש במחמאות שהיא יכולה להבין ולהתחבר אליהן; “מקסימה” קראת לה? את זה יגיד לה החבר ההומו שלה. תביא אותה בהמצאה משלך. זה כבר ירשים אותה.
   
3. אגב, אתה לא אוהב חתולים? עכשיו כן.
4. זכור היטב את המשפט הבא למען יאריכו וייטבו ימיך על פני האדמה – לא ממורמרת. ריאלית.
   התל אביבית אוהבת את החיים שלה, הם טובים אליה ובאופן כללי היא מאושרת. הבעיה מתחילה כשהמציאות דופקת בדלת והורסת את הפנטזיה וכאן התל אביבית נזכרת בחיים האמיתיים ומתנהגת בהתאם. מה שלא תעשה, אל תקרא לה ממורמרת. כי היא לא. מירמור זה לרווקות זקנות ופולנים והיא (למרות שהיא אשכנזיה בת אהמ! לא משנה.. ) לא אף אחד מאלה.
5. תנו לי לספר לכם משהו, גבר מטרוסקסואל זה כל כך 2005. בעידן הפוסט מודרני של היום האופנה העכשווית היא רטרו, רטרו ושוב רטרו. היינו, חזרה לימים שבהם גבר היה גבר. זה לא אומר שאתה צריך לפרנס אותה (היא הרי אשת קריירה עצמאית) או להתנשא מעליה (כי זה ממש לא יתקבל ברוח טובה), אבל זה כן דורש ממך לוותר על כל מיני הרגלים קטנים שאולי אימצת לעצמך ולפתח לעצמך מספר הרגלים חדשים. בגדול, היא רוצה גבר גבר. אחד שיהיה רגיש וסימפטי לצרכים שלה מצד אחד, ומצד שני שיוכל להכניס מכות למישהו שמציק לה (אבל שלא יהיה אלים חס וחלילה) ושיהיה החלטי, דומיננטי וכריזמטי. אה, וגם שיבשל, יעשה כלים ויוריד את הזבל. כלומר, חדר כושר, כדורגל עם החברה ובירה זה IN. מעצבי שיער, פילאטיס וקוסמטיקאית OUT (או לפחות הגן על המידע הזה בחייך). חוק עזר נשי ידוע קובע – לעולם אל תצאי עם מישהו שנראה יותר טוב ממך.
6. אמנם נאמר בסעיף הקודם שמטרוסקסואליות זה OUT, אתה עדיין חייב להפגין קצת סטייל. את הקניות שלך אתה עושה בשוק הכרמל וחנויות טבע ובשישי בצהריים אתה נהנה לשבת במרפסת, ללגום אספרסו כפול (שאתה מכין במקינטה) ולקרוא עיתון הארץ. בערב אתה כמובן נשאר בבית. יציאות של שישי הן להמונים ואתה, ידידי, לא חלק מזה.
   
7. ידוע לכל שניתן להגיע לכל מקום בתל אביב ברגל (או מקסימום במונית) ולכן ברור מאליו שאין שום צורך שתחזיק רכב. יתרה מכך, זו דרך מצויינת בשבילך לשמור על הסביבה ולמנוע פקקים וזיהום אויר. ובכלל, אין על נסיעה מרעננת על אופניים בשמש הנעימה של אוגוסט. טעות! היא אולי תסכים איתך על כל אלה, אך עמוק בפנים היא רוצה לדעת שאם בא לה פתאום להתרענן בסופ”ש בצפון, אז יש איך להגיע לשם בצורה נינוחה ובטוחה, בזמנים שלה ועם כמה עצירות פיפי שהיא תרצה. או בקיצור, תחזיק רכב, רצוי בליסינג מהעבודה (פיתוח עסקי או שקר כלשהו), ובינינו, ככה גם תוכל להעמיד פנים שאתה לא באמת רוצה את הרכב, אלא פשוט חייב, אתה יודע, כי עלולים להזעיק אותך למשרד בכל רגע. אין לך רכב מהעבודה? החלף משרה.
8. גלה בקיאות ברזי חיי הלילה התל אביבים. הסלקטורית בפינגווין? משכת לה בצמות בארגז החול. הבעלים של הרדיו? פחח.. הוא בכלל היה חייל שלך. אפילו הציעו לך להיות שותף ב-אר.טו.אם, אבל אתה העדפת להתמקד בדברים חשובים יותר, כמו סיום התואר השלישי והתנדבות בגרינפיס (שם גם הכרת את כל אומני הברנז’ה). התל אביבית יודעת היטב שכדי להסתדר בעיר הזאת, צריך להכיר את האנשים הנכונים. היה אתה האיש הנכון. זכור, פרוטקציות הן דרכם של המוצלחים להצליח.
9. אתה לא רואה טלויזיה, לדעתך זהו בזבוז זמן מוחלט וניוון מוחי. את הזמן הפנוי שלך אתה מעדיף להשקיע בקריאה של ספר טוב (למשל של דוסטוייבסקי, ניטשה או רם אורן), או טיול אחר צהריים בנווה צדק הקוסמופוליטית. אתה חס וחלילה לא עוקב אחרי אף תכנית ריאליטי, זה באמת זבל להמונים. את האח הגדול ראית אך ורק לשם החוויה האנתרופולגית שבעניין והשרדות… טוב… היית חייב לבדוק מה זה התחת הזה של מרינה שכולם דיברו עליו, אבל וואלה, היא לא כזאת כוסית בעיניך ובכלל אתה חושב שזה היה זילות של גוף האישה. לא לא, אתה בוחר את התוכן שלך בקפידה וצורך אותו רק באוזן השלישית, או דרך הדבר הזה ש…איך נקרא… נו… אינטרנט.
   רק אל תשכח לציין בפניה את הפלזמה 42 אינץ’ שיושבת לך בסלון, כי אתה יודע, אם כבר זבל, אז לפחות ב HD.
10. כלל אחרון לסיום, אך כנראה החשוב מכולם, לעולם, אבל לעולם, אל תתייחס אליה, או תקרא לה בפניה ‘תל אביבית’ כהגדרה לאופייה. התל אביבית מכירה היטב את כל מה שנאמר על תל אביביות ועל המוניטין המפוקפק שלהן, אבל היא בהחלט לא אחת מאלה. היא בסך הכל ילדה טובה [הכנס שם של עיר/ קיבוץ/ כפר נידח/ פתח תקווה כאן] ולא עונה, אף לא לרגע, לסטיגמה שיש על בנות עירה. לא, היא שונה. מיוחדת. היא תל אביבית אמיתית.

סיפורנו מתחיל בסמס. כן, אני מדברת על אותו סמס אלמותי והו כו מוכר, “ערה?”. רק שהפעם לא היה מדובר בבוטי קול המזדמן, או אקס בודד, אלא דווקא בבויפריינד החדש שבו הצטיידתי לא מזמן. ובכן ידידי, נעניתי בחיוב להצעה והבויפריינד הוזמן אחר כבוד לעלות לביתי. כפי שמוכר לכולנו בקשר טרי, העניינים התחילו להתלהט ומהר מאוד הגענו לחדר השינה, שם פתחנו במרתון ארוך של ספורט מאוזן. שקועים זה בזו וזו בזה, קל מאוד היה להתעלם מהרחשים שהגיעו מבחוץ.

שמחים וטובי לבב, עודנו מתנשפים וטרם נפרדו גופותינו לצדדים שונים של המיטה, אומר לי הבויפריינד, בחיוך קל, שנדמה לו שהוא שמע רעשים ויתכן שהיה לנו קהל. לרגע ניסיתי לשחזר בראשי אם גם אני שמעתי משהו, ותוך כדי הפניתי את מבטי ימינה, לכיוון החלון שמעל המיטה. את מה שראיתי שם אני לא אשכח לעולם – בחיי שמעולם לא צרחתי חזק יותר. אני די בטוחה שכמה זגוגיות ברמת גן התנפצו באופן ספונטני, ציפורים התעופפו ממקום מושבן בעצים ומחוגים של שעון קיר כלשהו נעצרו במקומם. נצמדתי חזק לבויפריינד, אצבעותי ננעצות בגופו, כמעט מנקבות את עורו, “יש שם מישהו” עוד הצלחתי לגמגם, שניה לפני שהוא העיף אותי הצידה וקפץ דרך על החלון כדי לתפוס את הספיידרמן שטיפס לי על התריסים. אני, לעומת זאת, החלטתי לעשות את הדבר היחיד שנראה הגיוני באותו הרגע – להתכרבל לתנוחה עוברית ולבכות בהיסטריה.

רבע שעה אחר כך, הבויפריינד הצליח להרגיע אותי מספיק בשביל שאתחיל לנשום שוב והציע שנתקשר למשטרה. מאחר ואני הייתי עדיין עסוקה בלייבב, נתתי לו את זכות הדיבור עם הטלפנית של 100 והוא סיפר לה את אשר אירע, נתן תיאור של חלקו האחורי של הסוטה שהספיק לברוח, וכן את נתיב הבריחה שלו – לכיוון אלנבי. זו מצידה הבטיחה להמשיך לשייף ציפורניים ולבהות באויר לשלוח במהרה ניידת שתעשה סריקות ושוטר שלא באמת קיים שיגיע אלינו לגבות עדות. התוכנית שלנו היתה לתת את העדות, לארוז בגדים ואת שני הדברים היחידים בביתי ששווים כסף – לפטופ ומצלמה, וללכת לישון בביתו של הבויפריינד.

ואז חיכינו.

וחיכינו.

והתקשרנו שוב למשטרה שהבטיחו לנו שבתוך רבע שעה מגיע אלינו שוטר, ממש ברגע שיסיימו עם ה”סריקות”. והמשכנו לחכות.

וראינו את הזריחה.

ובסופו של דבר, בשמונה בבוקר, החלטנו ללכת לישון. בהיעדר כוחות, החלטנו להשאר אצלי.

שעה אחר כך העיר אותנו טכנאי המז”פ, שפיזר המון אבקה שחורה על התריסים שלי, צילם כמה תמונות, הבטיח לנו שהמשטרה תאבד תחקור את התלונה שלנו, והלך לדרכו, לפענח פשעים נוראים נוספים. בעשר וחצי סוף סוף הלכנו לישון. וככה, ילדים, שורפים יום שבת שלם.

אבל היי, לפחות יצא מזה סיפור.

ובלילה פתאום התחילו לי סיוטים [וזה מוזר, כי הפעם האחרונה שאני זוכרת שסבלתי מסיוטים היתה בגיל 7, אחרי שראיתי את "החומה". ורק אלוהים יודע איך ההורים שלי נתנו לי לראות את הסרט הזה - התמונות של הילדים במטחנת הבשר לא יצאו לי מהראש למשך חודש לפחות]. טוב, לא בדיוק סיוטים, כי למעשה לא קרה בהם שום דבר ממש מפחיד, אבל סוג של הזיות שגרמו לי למועקה כבדה. והקטע זה שידעתי שמה שמתרחש זו הזיה, אבל ככל שהיא המשיכה היא נהייתה יותר אמיתית והתחלתי להאמין שזה באמת מה שקורה. ואז כל פעם ההזיה נגמרה ונרגעתי, רק כדי לגלות שאני נמצאת בתוך עוד אחת וחוזר חלילה. בהזיה האחרונה החלטתי שאני חייבת להעיר את עצמי איכשהו ורציתי לצעוק, אבל הייתי משותקת. הרגשתי כמה הידיים שלי כבדות כשניסיתי להזיז אותן כדי לעצור את ההוא בחלום, ואני זוכרת שהגוף שלי היה מאובן לגמרי ולא היה לי קול. עד שבסופו של דבר, במאמצים אדירים, הצלחתי להוציא מעצמי “לא!” חלוש וצרוד, אבל כזה שהספיק כמעט כדי להעיר אותי, או לפחות להעביר אותי מההזיה הנוכחית להזיה קלילה וקצרה יותר שממנה הצלחתי כבר להתעורר לגמרי. לקחו לי עוד כמה דקות טובות כדי להבין שבאמת התעוררתי, ופתאום היה לי צורך עז לדבר עם מישהו – רק כדי לעשות ריאליטי צ’ק ולוודא סופית שזה נגמר, אבל ב 2:43 לפנות בוקר האופציות היו די מצומצמות. בדרך כלל הייתי מתקשרת לתייר, כי הוא תמיד יודע להגיד בדיוק את המילים שירגיעו אותי, אבל הוא בחו”ל. בסוף התקשרתי לבנאדם היחיד שידעתי שיהיה ער בשעה הזאת. רק שבהתחשב בריב שהיה לנו בצהריים, הוא לא ממש שש להיות נחמד אלי. חשבתי גם לנסות את הבחור שיצאתי איתו עד לפני שבוע, פשוט כי גם הוא הופיע לי באחת ההזיות. מזל שבשעה הזאת עדיין היה לי את ההיגיון הבריא למנוע מעצמי לעשות את השטות הזאת.

בסופו של דבר הצלחתי להרדם שוב. בערך. העברתי את שאר הלילה בשינה טרופה, אמנם בלי סיוטים, אבל החלומות/ הזיות גם כן לא היו נעימים במיוחד ובבוקר עדיין היתה לי את אותה מועקה, שנשארה איתי גם למשך שאר היום.

ולי נמאס שכל הגברים שאני פוגשת חושבים שאני טובה רק לדבר אחד.

תוך כדי שלירטוט סתמי בנבכי יס, הגעתי לערוץ E, שם בדיוק שידרו את התוכנית “אופנה אורבנית”, עם יואב ווטס-היס-פייס מפרוייקט מסלול. אני יודעת שהוא מפרוייקט מסלול רק בגלל שקראתי את האינפו על התכנית, אחרת לא היה לי שום מושג מי זה ההומו המציק עם עגילי הלב הכסופים, הפאקינג ענקיים, שעיטרו את אוזניו והסוג של פרח/ פפיון/ קישוט תורכיזי על צווארו. בהתאם לזאת, גם לא הצלחתי לזכור את שם המשפחה שלו עד סוף התוכנית, שעסקה היום ב”גיק שיק”, מה שבתכלס אומר שיואב פשוט עצר ברחוב את כל מי שהיו לו/ לה משקפיים ולבוש מכוער ושאל אותם מאיפה (לעזאזל) הם הביאו את זה.

את חוויית הצפיה אני יכולה רק להשוות לתאונת רכבת. מצד אחד זה היה פשוט מזעזע, ומצד שני לא הצלחתי להסיר ממנה את המבט.

עצוב. עצוב. עצוב.

27!!!

אם יש משהו יותר כיף מלחטוף שפעת למשך שבוע וחצי, הרי שזה יהיה שבדיוק בתהליך ההחלמה (המאוד ממושכת שלך) תחטפי גם דלקת אזניים. ואם כבר לחטוף דלקת אוזניים, רצוי שהיא תתחיל להתפתח בדיוק באמצע העבודה בבר רועש, עם מוזיקה על פול ווליום, אחרי שלא עבדת כבר שבוע. ואם אפשר, גם תוספת של הטרדות מיניות, זה תמיד מאוד נחמד. כדי להפוך את העסק למושלם, צריך גם לדאוג כמובן שמרפאת החירום הקרובה אליך תהיה סגורה (ולגלות זאת רק כשאת מגיעה לשם), לגלות שאין אף מרפאת חירום פתוחה באיזור המרכז, לחזור הביתה במונית (53 ש”ח לנסיעות הלוך חזור) ולהזמין רופאה לביקור בית (66 ש”ח). והדובדבן שבקצפת זה שסוף סוף הרופאה מגיעה ואת מוצאת את עצמך מטפלת בה במקום שהיא תטפל בך. לסיים את הלילה הנורא הזה ב 6:00 לפנות בוקר, להתעורר מהטלפון ב 14:00 בצהריים ולצאת לקניות של תרופות (250 ש”ח על אנטיביוטיקה, טיפות אוזניים ואדוויל. כל הזין להיות אלרגית לפניצילין) ומצרכים לבית, כי אני צריכה גם לאכול. לפעמים.

ומילא היה איתי מישהו שירגיע אותי קצת ויטפל בי, אבל את כל הסאגה הזאת נאלצתי לעבור לבד, שכן כל האנשים שהיה להם פוטנציאל לעזור לי באמצע הלילה, היו באופן מפתיע עסוקים בדברים חשובים יותר (מחוץ לעיר/ בלי רכב/ בדרך לנתב”ג).

טוב, זה לא מדויק לגמרי שעברתי הכל לבד. הצינון התחיל ביום רביעי שעבר, כשהייתי אצל התייר וזה התפתח לשפעת ביום שבת, כשהייתי אצל בחור חדש ואני חייבת להגיד שזה ממש לא כיף להיות חולה במיטה לא מוכרת. ואני מתכוונת ל 39 מעלות חום, כאבים בכל הגוף והרגשה כללית שנדרסתי על ידי סמי-טריילר. בהחלט לא הרושם הראשוני האידיאלי. בראשון בבוקר חזרתי הביתה, התקשרתי לאמא (שאמרה לי לקחת אקמול*) ובלילה, כשהתחלתי להרגיש בדידות נוראית מהולה ברחמים עצמיים כבדים, הקטנה הגיעה לבקר, עם עוגיות שוקולד צ’יפס. בשני בצהריים החלטתי שקשה לי מדי ככה, ולראשונה מאז אוקטובר 2004**, חזרתי לבית הורי לקבל טיפול מסור של אמא שכלל מרק עוף, חמאת בוטנים (שזה ה-גילטי פלז’ר שלי. סקיפי כחול עם שברי בוטנים, כמובן), המון תה וערימה גדולה של חתולים (ארבעה למעשה) שלא משו מצידי אפילו לדקה. אחרי יומיים התחלתי להרגיש לחץ בית וגעגועים לחתולה הפרטית שלי וגם החום ירד והתחלתי קצת להתחזק, אז חזרתי לי תל אביבה ונרגעתי בבית. בחמישי בבוקר אכלתי ארוחת בוקר עם הבחור החדש ואז הלכתי לחתום על חוזה לשנה נוספת בדירה שלי (לראשונה בתולדות חיי בתל אביב אני ממשיכה חוזה על דירה לשנה נוספת), ממש רגע לפני שהחוזה הנוכחי מסתיים (ביום ראשון).  שמחה ומאושרת נחתי לי בבית עד שאצטרך ללכת לעבודה בערב ואז, כאמור, הסאגה התחילה מחדש.

אז עכשיו אני בבית, עם כאב ראש, כאבי אוזניים, שיעול ונזלת. בזמנים כאלה אני הכי מרגישה את הצורך בבן זוג. בעבר, כשהייתי עם א’, הוא היה עוטה על עצמו את תפקיד היידישא מאמא כשהייתי חולה, על כל המשתמע מכך. מיד הוא היה שם מרק עוף על האש, קונה לי טישיו אלוורה ודואג להוריד לי כמה סרטים וסדרות, שיהיה לי בידור. כשהרגשתי מסכנה במיוחד (וגם כשלא), הוא כמובן גם היה מחבק ומלטף לי את השיער עד שהייתי נרדמת. אני לא מתגעגעת אליו כמו שאני פשוט מתגעגעת למישהו שיטפל בי ויתן לי צומי. מישהו שהוא לא אמא שלי זאת אומרת.

אני שוקלת לאמץ את הצמר גפן באוזניים כהצהרה אופנתית חדשה.

* משום מה הבלוג מסרב להראות לי את הפוסט ההוא, למרות שאני מוצאת אותו בחיפוש, כך שנאלצתי לפרסם אותו מחדש והוא מופיע כעת בבלוג ללא התגובות.

** שזה גם המקרה שמתואר בפוסט המקושר.

יעל כתבה פוסט שבקריאה ראשונה די עצבן והעליב אותי. בקריאה שניה ושלישית הבנתי יותר את כוונתה. הביקורת שלה לא הופנתה כלפי (יעל אגב נמנעה מלפרר אלי ואילו אני חשפתי את עצמי בתגובה שהשארתי אצלה), אלא כלפי אנשים ששופטים אותה לפי ההתנהגות שלי (או של חברים שלה באופן כללי).

אני לא מרגישה צורך להצדיק את ההתנהגות שלי באותו ערב (אני מתייחסת כרגע לסיפור השני בפוסט שלה), גם לא להתנצל עליה. מה שאני בוחרת לעשות והצורה בה אני בוחרת להתמודד ולהתנהג עם אנשים היא ענייני הפרטי. באופן אישי אני חושבת שהתנהגתי בסדר גמור. ואני, אגב, מאוד נהניתי מהערב המדובר, למרות הרעל שנשפך עלי מאחורי גבי. מבחינתי, אנשים ששופטים אותי אחרי דקה וחצי היכרות, אינם שווים את ההתייחסות שלי.

כבר התחלתי בעצמי לכתוב פוסט על אותו ערב. סיפרתי שם איך הערב התחיל, בחפוז נעים אצל התייר לפני היציאה. כתבתי על ההרגשה שהיתה לי כשהגענו לבר השכונתי. הרגשתי טוב, הרגשתי סקסית ואהובה והייתי מלאת ביטחון. כתבתי על זה שהתחילו איתי פי שלושה גברים מבדרך כלל, למרות חוסר הדיסקרטיות שלי ושל התייר (אני באמת צריכה לצאת איתו יותר) וסיפרתי גם על כמה שטויות שעשינו במהלך הלילה.

הפוסט של יעל קצת שינה את הפרספקטיבה שלי על כל הלילה הזה. הרי בסופו של דבר, הסיבה שבגללה נהניתי כל כך לא היתה בגלל כל הדברים שמניתי למעלה, אלה היו רק תופעות לוואי, אלא פשוט מאוד כי ביליתי עם שלושה אנשים שאני אוהבת. אולי שלושת האנשים שאני הכי אוהבת והם אלה שגרמו לי להרגיש כל כך טוב ולכל מה שנלווה להרגשה הזאת.

כתבתי פעם פוסט על הקושי שלי ביצירת חברויות. באופן אישי, זהו אחד הפוסטים שלי שאני יותר אוהבת. מעטים הם האנשים שעושים את המאמצים להכיר אותי לעומק. אני מודעת לכך שאני יוצרת רושם של מישהי בלתי נגישה וסגורה וההתנהגות שלי מתפרשת לעיתים לכל מיני כיוונים שונים. יהיו את אלה שיקראו לי זונה/ שרמוטה, אלה שיגידו שאני סנובית ואלה שסתם לא מבינים מה הקטע שלי. ויש את אלו, המעטים, שחופרים קצת יותר לעומק ומגלים מי אני באמת. אלה בדרך כלל גם נשארים.

ביום שישי ביליתי עם שלושה אנשים כאלה. שלושה אנשים שאוהבים אותי, לא למרות, אלא בגלל מי שאני.
שלושה אנשים שאני אוהבת בגלל מי שהם.

“אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה“. ובכן, החברים שלי הם ערב רב של גוונים וצורות ותכונות אופי ויופי שונות:
התייר: מבריק, בעל אבחנה חדה כתער ואינו שופט.
הקטנה: התגלמות האקסיומה שאומרת שדברים טובים באים בחבילות קטנות. אישה דעתנית, עצמאית ועוצמתית ועם זאת יש בה פתיחות וקבלה למגוון רחב כל כך של דעות ורעיונות שונים משלה.
והיעל: טוב לב ונאמנות חוצת גבולות. אידאולוגית ורומנטיקנית חסרת תקנה ותמיד מצליחה לראות את הצד האופטימי שבכל צרה.
וכולם התברכו בחוש הומור ורוח שטות שאני מתחברת אליה ואוהבת. אלו אנשים שבחרתי כחברים והם בחרו בי כחברה.

יעל מתרעמת על כך שאנשים שופטים אותה לפי ההתנהגות של חברים שלה. ואני אומרת, שאם אנשים, לא כל שכן זרים מוחלטים, שופטים אותי לפי החברים שלי, הבעיה היא לא אצלי, גם לא אצל החברים שלי, הבעיה היא אצלם. ועם כל הכבוד לבעיות שלהם, לא אכפת לי מהם כהוא זה.