מאת: Lizibee | 
20 בMay, 2010| 
- “אוקי, יש לי וידוי”, אמרתי בטון דרמטי לבחור שאני יוצאת איתו, ברגע של אינטימיות נדירה (למעשה פשוט שוטטנו ברחבי תל אביב וחיפשנו מקום לשתות, אבל אהבתי את הקטש פרייז “אינטימיות נדירה”). ואז התוודיתי בפניו על אחת הפוביות היותר כמוסות שלי (וכידוע, אני סובלת מהרבה). “אני… אני מפחדת מדגים!”, הפלתי את הפצצה.
אני די בטוחה שהזכרתי איפשהו בבלוג שאני לא אוכלת דברים שבאים מהים (אגב, טונה לא מגיעה מהים, אלא מהסופרמרקט, ואני אתעקש על זה עד יום מותי), אך האמת היא שהשנאה שלי למאכלים מהים, מקורה, ככל הנראה, במשהו עמוק וטעון הרבה יותר, וההסבר לכך מונח כאן לפניכם.
“רגע, את מה…?!”, הוא שאל בפליאה, בעודנו ממתינים שהרמזור יתחלף לירוק. “אני מפחדת מדגים, נו… בגלל זה קשה לי להכנס לים גם כשאין גלים (עוד פוביה שלי), כי אני מפחדת מדגים”. “אוקי… אני מנסה להבין מה בדיוק החלק המפחיד פה”, הוא עדיין התקשה להאמין למידע שחלקתי, כנראה, בשלב הרבה יותר מדי מוקדם בקשר שלנו. “כי אם אני נכנסת למים אז.. אז .. אז הם עלולים לגעת בי!”, התחלתי להתפתל, ובשלב הזה הוא כבר צחק הרבה יותר מדי חזק בשביל שנשים לב אם חולפות מכוניות או לא ופשוט חצינו את הכביש, תוך כדי שאנחנו כמעט יוצרים מיני תאונת שרשרת קטלנית על הטיילת של תל אביב, ובכך מקיימים בצורה מילולית את הביטוי למות מצחוק. “רגע, רגע, רגע, ואם הם יגעו בך אז…?”, והמבט שלו עדיין היה מבולבל. “מה זאת אומרת ‘אז…’?! ואז זה יהיה מגעייייייל!!!” - מכרתי את נשמתי לשטן: במסגרת החודשים שחייתי בבטלה וחיפושי העבודה הקדחתניים, הגעתי למסקנה ביני לבין עצמי, שעל מנת לשרוד בעיר יהיה עלי, ככל הנראה, לוותר על כל העקרונות וכללי המוסר שסיגלתי לעצמי במשך השנים. וכך, אחרי קצת יותר מחצי יובל, בהם הרחקתי את עצמי מכל דבר שמדיף ריח של בראנז’ה, סלבס בשקל, תוכניות ריאליטי, רכילות ופרסום, לקחתי עבודה כתקציבאית במשרד יחסי ציבור. אז בין תקיעת הלשון שלי בתחת של עיתונאים וטלפונים מתחנפים לסלבס (או לפחות אמרו לי שהם מפורסמים. בעולמי המנותק מן המציאות, אין לי שמץ של מושג את מי עם ישראל מעריץ השבוע), בהם אני מספרת להם על אירוע שקר כלשהו שיהיה נוצץ יותר מזהב, תוך שימוש ציני בילדים חולי סרטן (זה מצטלם טוב), אני סוף סוף גם מנצלת את כשרון הכתיבה שלי כדי לכתוב דברים כמו: “המטקות עשויות עץ איכותי, מיובא מיפן וידית האחיזה מצופה חומר מיוחד שמגן עליה מפני זיעה, מים ובלאי וגם מכינה לכם קפה וחביתה בבוקר. המטקות מגיעות בצירוף שני כדורי משחק מושי מושלמים, שהותאמו במיוחד למשחקי ים בריכה וחוץ! והכל עם הדפסים מרהיבים בצבעוניות אופטימית שמתאימה לקיץ!” כן קוראים יקרים שלי, הפכתי ליחצ”נית, שזה רק מעט פחות נמוך מ”מומחית למדיה חברתית”.
- אני לא באמת טובה במולטיטאסקינג: אני יודעת שהמון אנשים אוהבים להגיד על עצמם שהם יכולים לעשות המון דברים בבת אחת, וגם אני רשמתי בקורות חיים שלי “מולטיטאסקינג” פשוט כי זה ביטוי שנראה טוב, אבל האמת המרה היא שאין לי שום יכולת להתרכז בשני דברים בבת אחת. זה נכון שאני לא מסוגלת לראות טלויזיה בלי שהמחשב יהיה זמין לי – עד כדי כך שהפסקתי לחבר את המחשב לטלויזיה בשביל לראות סדרות, כי אז המחשב תפוס על ידי הוידאו. ונכון שאני לא יכולה להיות במחשב בלי טלויזיה דלוקה, אבל אשכרה להתרכז באחד ועדיין להבין מה הולך בשני? נו ויי חוזה. למעשה, רמת המולטיטאסקינג שלי כל כך גרועה עד כדי כך שזה הבסיס לכך שלא הצלחתי עד היום להוציא רשיון נהיגה. אתם מבינים, יכולתי להסתדר עם החלפת ההילוכים ולחיצה על הקלאץ’, זה קל. הקושי התחיל כאשר במקביל להחלפת ההילוכים הייתי צריכה גם להסתכל מה קורה בכביש, לשים לב לשילוט ותמרורי “עצור” למיניהם ולעבור נתיב מבלי לדרוס שלושה רוכבי אופניים. בסופו של דבר, החלטתי, למען האנושות, שעדיף שאני לא אהיה על הכביש.
עוד דבר שבו אני נדרשת לריכוז מוחלט הוא בזמן שליחת סמס; שלא כמו בני אדם רגילים, שיכולים להתהלך בשלווה ברחוב, לנהל שיחה עם מי שהולך לצידם, ובמקביל לסמס “ערה?” ליזיזה התורנית, אני נאלצת לקטוע את כל עיסוקי בכדי לשלוח סמס פשוט של “כן”. כך שכל פעם שאני נמצאת בסיטואציה עם אנשים והפלאפון לפתע מצפצף, אני עוצרת את שטף הדיבור/ הליכה/ ריקוד/ כל הנ”ל ו”רגע!” אני עונה בתגובה למבטים השואלים, “אני צריכה שניה להתרכז. אני צריכה לשלוח סמס”.
