The blog remains the same

ולי נמאס שכל הגברים שאני פוגשת חושבים שאני טובה רק לדבר אחד.

אני מנסה לחשוב מה אני מספרת לאנשים לאחרונה כשהם שואלים מה אני עושה עם עצמי. וואלה, אני באמת לא עושה הרבה. נכנסתי לאיזו רוטינה שקשה לי לצאת ממנה, של התעוררות ב 2 בצהריים ואי עשיית כלום עד חמש לפנות בוקר. מדי פעם אני גם ממלצרת, בפאב מלא בערסים צעצוע, עושה קצת טיפים, אפילו די טובים, וחוזרת הביתה, יושבת קצת מול המחשב ושואלת את עצמי מה לעזאזל.

קשה לי ככה. לא בא לי לעשות כלום. אני יודעת שאני חייבת למצוא עבודה אמיתית. בבנק, ברוך השם, כבר הבהירו לי את זה היטב. גם אמא שלי הבהירה לי וכל שיחה איתה רק הופכת למריבה. היא דואגת לי. לא רוצה שאכנס לחובות ואני נמנעת מלספר לה בכמה חובות אני באמת. רק שכל פעם שהיא מתחילה להעביר עלי ביקורת ומנסה לשכנע אותי שאחזור לתחום האדמיניסטרציה, אני עוד יותר מאבדת מוטיבציה וככה אני ממשיכה לא לעשות כלום. היא החליטה שאולי לא כדאי שנדבר בזמן הקרוב. בימים האחרונים בכיתי לא מעט בגלל העניין הזה איתה.

חוץ מזה נהייתי אדישה לחלוטין לכל מה שקורה סביבי. החוזה על הדירה שלי מסתיים חודש הבא וטרם טרחתי לחתום על אחד חדש, או אפילו לומר להם שאני מתעתדת לעשות את זה. לא שאני יודעת מאיפה אשלם את שכר הדירה, אבל מילא, אני צריכה לגור איפשהו וזה הכי טוב שיש כרגע ואני באמת מאוד אוהבת את הדירה הזאת. התחלתי לחסוך בכל מה שאני יכולה. אין יותר לאכול בחוץ, רק בישול ביתי שמסתכם בחזה עוף, אורז, בולונז ושקשוקות. אני מרשה לעצמי לצאת פעם אחת בשבוע לדרינק אחד בלבד, רק כדי שלא אאבד את השפיות לחלוטין ושלא אחטוף התקף קלסטרופוביה מהסתגרות בבית. כבר למדתי בעל פה את לוח השידורים של יס.

היחידה שמרוצה מכל המצב זו החתולה, שנהנית שיש מי שילטף אותה במשך רוב שעות היום ושיש לה יותר זמן להיות בחוץ, כי אני פותחת לה את הדלת כל זמן שאני בבית ויש אור.

קמתי מוקדם ביום שבת, לאירוע משפחתי. כשלקחתי את משקפי השמש שלי מהמדף ראיתי שהן מכוסות אבק. פתאום קלטתי כמה זמן עבר מאז יצאתי החוצה באור יום. לא בריא במיוחד, אני מרגישה קצת כמו זומבי. כשהגעתי אמא חיבקה אותי והחלטנו לא לדבר על דברים שיגרמו לנו לריב. אחרי האירוע חזרתי עם ההורים אליהם ונרדמתי לכמה שעות. כשהתעוררתי אני ואמא עברנו על כמה תמונות משפחתיות ישנות ופריטים שנשמרו מתקופות אחרות. אחד הפריטים היה ההזמנה לבר המצווה של סבא שלי. 23 באוקטובר 1922. לפי החישוב, הוא היה צריך להיות היום בן 101. אני אוהבת לנבור בהיסטוריה המשפחתית שלי. גם בבית אני מחזיקה כמה פריטים שהיו שייכים לסבא השני, מצד אמא. תמונה שאמא סיפרה לי שהוא מאוד אהב, של נערה קוריאנית ויש לי גם שידה ומראה גדולה על ציר שהוא בנה. הוא היה איש מוכשר, שעסק בכל מיני מלאכות יד כמו נגרות וקרושה וגם דיג. חוץ מאלה הוא גם היה אמרגן של הלהקה בה היו חברים שני האחים של אמא שלי. מסתבר שהם די התפרסמו ברחבי דרום אפריקה ורודזיה. מצחיק אותי תמיד לחשוב על דוד שלי בתור המתופף הצעיר והחתיך שראיתי בתמונות. זה שבנות היו צורחות כשהוא עלה לבמה וזורקות עליו את הלבוש התחתון שלהן. היום הוא איש כל כך משעמם. את סבא שלי מעולם לא הכרתי, הוא נפטר בגיל צעיר מסרטן והכיר רק נכדה אחת מתוך שמונה שעוד יוולדו. לפי הסיפורים של אמא שלי, הוא נשמע כמו בנאדם שמאוד הייתי רוצה להכיר. היא העריצה אותו והבנתי שכך גם סבתא שלי. הם נישאו בחתונה צבאית, בזמן שסבא שלי שירת בצבא הבריטי, ב 1942. מכתב השחרור לחופשה שלו, למטרת נישואים, תלוי על קיר הבית של הורי ויש תמונה שלהם מיום הנישואים – סבתא שלי עם שמלת כלה וסבא שלי לבוש מדי טקס צבאיים. כמה יפים הם היו. ממש כאילו הוציאו אותם מסרט הוליוודי.
גם בתמונות שלהם מיום הנישואים ה 25 שלהם, הם עדיין יפים. סבתא שלי, אישה מטופחת בסוף שנות הארבעים לחייה וסבא שלי, העתק מושלם של קלארק גייבל. הם נראים מאושרים ביחד. אני חושבת שהיו להם חיים טובים. ואמא שלי נשבעת שזה נכון.

בחיטוט מגירות מצאתי דף משובץ מצהיב ועליו השיר הזה, ללא כותרת, שכתבה חברה טובה שלי מהצבא, שמאז איבדנו קשר. השיר עצמו כתוב בכתב היד שלי, כך שככל הנראה העתקתי אותו ממנה כדי שיהיה לי.

הנה הוא לפניכם:

כשהלילה צובע שחור/ שמים להם מסמרי כוכבים
אהובתי יוצאת למכור/ אשליות לאוהבים
והיא רוקדת כמו פיה/ פיה בבית זונות
אהובתי כולה סטיה/ סוטה מהשונות

היא לא מדברת על חלומות/ היא תמיד בשליטה
יש מסביבה קילומטרים חומות/ צלקת מחלתה
אם תראו את אהובתי/ דברו איתה בשמי
על הזמן שהיה/ על הזמן שחלף
על ליבי השבור/ על ראשה המטונף

כשהיא מתמסטלת/ סמים קשים
מחבקת את כולם/ את עצמה
כשהיא מזדיינת, טועמת נשים/ היא כמעט ערומה

אהובתי קוראת ספרים/ בת זונה חכמה
אהובתי חיוכיה קרים/ עיניה צורחות לו דממה
אני עוד בוכה בלילות/ והיא רוקדת בגשם
דוקרת אותה בקללות/ היא כולה כישוף וקסם

אם תראו את אהובתי/ נשקו אותה בשמי
לטפו את שיערה/ כמו שפעם אהבה
אמרו שהיתה גיבורה/ חבקו אותה לנחמה
אהובתי יפה כל כך/ בשנתה שלווה

והיא צוחקת כמו מלאך/ שונאת את הצבא
אהובתי עולם אחר/ ופעם היא היתה לי
ונשמתה ענן קודר/ חולה על מין אוראלי
אהובתי כולה מלכות/ גומרת כמו כלבה

אם תראו את אהובתי/ רצחו אותה בשמי
והביאו לי את ליבה
היא רודפת אותי/ בשתיקה מעונה
אם תראו את אהובתי הזונה

בשעה טובה ומוצלחת, רכשתי דומיין והשתמשתי בשירות אחסון האתרים שכבר נרשמתי אליו ואחרי הסאגה הארוכה שכבר היתה אפילו לא הייתי צריכה עזרה של אף אחד, ועברתי לבלוג עצמאי.

הבלוג עדיין תחת קונסטרוקציה, ויהיו כנראה עוד שינויים ועדכונים, אבל מעכשיו והלאה תוכלו למצוא אותי בכתובתי החדשה כאן.

So Long בלוגלי. אירחתם אותי יפה בשנה ומשהו האחרונה. אני פורשת כנפיים ויוצאת לחופשי. תודה לכם.

ושוב תסביך החשיפה עולה על הפרק והפעם קצת יותר ברצינות, שכן הכתיבה היא מה שבתקווה תוביל אותי לעבודה הבאה שלי.

אני אובדת עצות. מצד אחד, רוצה לקבל קרדיט (גם על דברים שהתפרסמו במקומות אחרים) ומצד שני, מפחדת מהשם שעלול לצאת לי בעקבות פוסטים מסויימים שהם איך נאמר… פרובוקטיביים. ולא, אני לא מוכנה להוריד אותם, הרי חלק מאותם פוסטים בדיוק מייצגים את הכתיבה הכי טובה שלי, לדעתי.

דילמה. דילמה קשה מאוד.

• גנבו לי את הארנק. היה מתסכל ומעצבן ועדיין אין לי ארנק חדש.
• אחותי התחתנה. היה מהמם!
• ביליתי עם המון קרובי משפחה מחו”ל. היה כיף.
• צילמו אותי מיליון פעמים, מכל כיוון אפשרי. אם אראה עוד מצלמה בחודשים הקרובים, אני אשבור אותה.
• אחרי יותר מחודש, חזרתי סוף סוף לקיקבוקסינג. היה קשה, אבל מספק.
• ירדתי 9 ק”ג (לא תוך שבועיים, אלא בארבעה חודשים, אבל זה עדיין נכנס לאירועים) וחזרתי למידות טרום-הייטק. היה משמח, אני נראית מעולה.
• השווה חזר מתאילנד. היה שווה.
• הוא גם סיפר שהוא הכיר שם מישהי. היה קצת מאכזב.
• התייר שוב בחו”ל. מפתיע.
• הכרתי חבר חדש. אני מרוצה.
• אכלנו ארוחת שישי אצלי בהרכב מוזר של חברים לא קשורים. היה מגניב.
• גיליתי פאב חדש, ממש קרוב לבית. היה ערב משעשע.
• אני ממשיכה לא לאהוב את העבודה. יום אחד אני אעזוב פה. נשבעת.
• לראשונה מזה כמעט שנתיים, הרשיתי לעצמי לפרוק את תסכולי מהעבודה לאחד הקולגות שאני סומכת עליו.
  היה משחרר.
• נגמר תורכיה, הסתיים הטירוף של החתונה ונחגגו כל החגים. החיים חוזרים למסלולם הרגיל. עדכונים עוד יגיעו.
• אני צריכה חופשה.
  

1. 171 זהו מספר הפוסטים שיש כרגע בבלוג (כולל הנוכחי) וזה מספר יפה כמעט כמו 101. וחוץ מזה לא יצא לי לחגוג את הפוסט ה 100 אז ראבק, אני חוגגת עכשיו.
2. תוך כדי שיחה מסנג’רית עם חברה, הגעתי למסקנה שהייתי עם יותר מדי אנשים ששמם מתחיל באותיות א’ ו-י’. אם נתעלם לרגע מרמת השיעמום והגועל שדרושים ליצירת קובץ אקסל עם כל השמות של כל הגברים עמם שכבתי וסידור השמות לפי האלפבית, נגיע להחלטה המתבקשת; חסל סדר מתכנתים ב-א’ ו-י’ וברינג איט און אנשי שיווק/ מכירות/ פיתוח עסקי או שקר כלשהו/ רופאים ושאר ירקות באותיות ב’, ו’, ט’, כ’, ל’, נ’, ס’, פ’, צ’, ק’ ו-ש’. רגע, בעצם איזה שמות בכלל יש ב-ו’, ס’, פ’, צ’ ו-ש’? עזבו, לא אמרתי כלום.
3. ובערך באותו עניין, הדבר הכי קרוב שהיה לי לסקס בחודש האחרון זה התחככות אקראית עם המון אדם בדרך לשירותים באפטאון. אירוע שהסתיים בהתקף חרדה קלסטרופובי.
4. ושוב באותו עניין, בעקבות דייט השבוע, שהיה אמנם מהנה אך לא התפתח לשומדבר, עלו בי תובנות חדשות בנוגע לנשיקות. בעוד שהטכניקה יכולה להיות מצויינת, זה פשוט לא כיף כשהגוף לא משתף פעולה. לא, זה לא יוצא ברור במיוחד בכתב, אבל העיקר שאני הבנתי.
5. הוא עדיין לא החזיר לי את המפתח, למרות שביקשתי. אני לא מבינה מה הקטע שלו.
6. הבחור החמוד שנוסע איתי באוטובוס כל בוקר, סוף סוף התחיל איתי. לא הופתעתי לרגע כשהוא סיפר שהוא נשוי.
7. האגו שלי בקרשים בזמן האחרון. אני צריכה משהו/ מישהו שינפח לי אותו בחזרה.
8. הגיע הזמן למצוא עבודה חדשה ובשביל זה אני צריכה לעדכן את קורות החיים שלי. הבעיה היא שהעבודה הנוכחית שלי כל כך משעממת שקשה לי מדי לכתוב עליה. אני מפחדת שארדם באמצע…
9. יס לא יותר מעניין מהוט. הוט גם לא יותר טוב מיס. מתי כבר תקום חברת כבלים נוספת עם תכנים מגניבים באמת?
10. אני אוהבת שרונה מקשרת לפוסטים שלי, זה תמיד גורם לקפיצה משמעותית בכניסות לבלוג באותו היום.
11. בהמשך לזה, לאן לעזאזל נעלמו כל המגיבים שלי? נהייתי קצת רצינית, אז קשה לכם עם זה? יאללה יאללה, מי צריך אתכם בכלל.
12. חשבתי שפסיכולוגים אמורים להוציא אותי מהסרטים ולכן ממש לא ברור לי למה הפסיכולוג שלי רק עושה לי יותר מהם.
13. שמתי לב שפוסטים שמתפרסמים בשישי בערב תמיד זוכים למיעוט של תגובות. לאחרונה שישי בערב זה הזמן היחיד שיש לי לכתוב. אני צריכה לעשות יותר פוסטים מתוזמנים, הבעיה היא שאין לי סבלנות לחכות בין הזמן שאני כותבת ועד שזה יתפרסם. אני תמיד חייבת שהכל יהיה כאן ועכשיו. הא לכם! עוד פוסט בשישי בערב.

מדי פעם מסתנן למוחי רעיון גאוני לכתיבה. במצב כזה אני נורא מתרגשת ומתחילה לפתח את הרעיון בראש וההתלהבות רק עולה (ואז הוא חושב שהוא עושה משהו נכון וממשיך לזיין עוד יותר גרוע. זה פרדוקס נוראי). הבעיה מתחילה בעצם כשאין לי איפה לרשום את הכל. כלומר, אם לא כתבתי את הרעיון באופן מיידי, אני שוכחת חצי ממנו ואז מוצאת עצמי מול המחשב עם נושא שיכול להפוך עולמות ושורת פתיחה נהדרת, אבל בלי השראה להמשיך ולפתח את הטקסט. כך קורה שכל אותם פוסטים גאוניים נקטעים באיבה בדמי ימיהם, נשמרים ונשאבים הישר אל החור השחור של בלוגלי, בית הקברות הגדול לפוסטים שלא הושלמו, הלא הוא תיקיית הטיוטות.

אני בחורה אימפולסיבית, חסרת סבלנות ובעלת כושר ריכוז ששואף לאפס מוחלט ולכן אם אני מתחילה משהו, אני חייבת גם לסיים אותו באותו הרגע. אם פוסט מגיע אלי לתיקיית הטיוטות זה אומר שאיבדתי בו עניין ומכאן הוא פריטי מאץ’ משול למת. עשרות הגיגים, תובנות והברקות עברו בצורה כזו לעולם שכולו טוב ולא זכו לראות אור יום ולקבל את התהילה הראויה להם. מהקוראים שלי נשללה הזכות להחכים וללמוד ובאופן כללי נוצרת בעולם תחושה של מחסור.

כל זה נאמר כמובן בהסתייגות מסויימת כי גם הפוסט הזה (כן כן, זה שעיניכם רואות ממש עכשיו ומוחכם מנסה עוד להבין) עמד לסיים את חייו בתור ערימת אותיות על סרבר, אך במאמצים עילאיים ותוך כדי יום עבודה עמוס במיוחד, עשיתי את הבלתי יאומן והוצאתי את הכתוב מן החושך אל האור.

מה לא עושים בשביל הקוראים, הא…?

אוקי, אז עשיתי איחוד כוחות וייבאתי את כל הפוסטים ממוסר(ת את) השכל לכאן וגם שילבתי בין הטגליינס.

יש כאן עכשיו 102 פוסטים עם 689 תגובות שקשורות ל-49 נושאים (כך לפי סטטיסטיקות הבלוג) .

שיניתי גם את העיצוב (נגמר עידן הירוק, ג’ים) למשהו שיתאים יותר לאוירה של שני הבלוגים המאוחדים.

יכול להיות שהבלוג קצת יקרטע בימים הקרובים, יש לי המון (המווווןןןןן) לינקים לערוך, אנא גלו סבלנות.

עד כאן ההברקות שלי להיום.

לילה טוב ושבוע טוב לכל (שלושת) הקוראים שלי.

אחרי שאתמול קמתי עם סוג של קלקול קיבה, והתפללתי למוות שיגאל אותי מיסורי, ומשזה סירב להגיע ובסוף הלכתי לעבודה, היום (או יותר נכון אתמול בערב) תקפה אותי השפעת. כאילו ישות קוסמית מסויימת מנסה להגיד לי שעבודה זה כנראה לא בשבילי השבוע, שאני צריכה לנוח ורצוי לפני הסילבסטר (אגב, אין לי עדיין עם מי להתנשק, יש מתנדבים בקהל?), שכל מה שיש לי לעשות במשרד (כמו לשלם מליוני דולרים לכל מיני ספקים) אינו חשוב כלל. לא, הגיע הזמן לשקוע ברחמים עצמיים כי מאלה באמת שלא היו לי מספיק עדיין.
אז היום החלטתי לרחם על עצמי ונשארתי בבית ובעצם כל שנותר לי לעשות זה להוציא את תסכולי על גבי המקלדת – אני חולה, אני לבד, אין מי שיטפל בי או יכין לי אוכל וגם צריך לנקות את הבית כי האבק מתחיל כבר לגרום לי לאלרגיות. אלוהים כמה שהחיים שלי קשים!

חשבתי להתקשר לאמא שלי, שאולי היא תרחם עלי קצת ואז נזכרתי במה זה יהיה כרוך. אתם מבינים, אמא שלי משתייכת לכת משונה אשר סוגדת לאלוהי האקמול. בכל פעם שאני מתקשרת לספר לה שאני חולה, ולא משנה אם זו שפעת, ברונכיטיס או אם אני צריכה לעבור השתלת כליה, התשובה האוטומטית שלה היא “פשוט קחי אקמול”, מבחינתה אקמול הוא הפתרון לכל הבעיות והחולי שבעולם, מכאב ראש קל ועד איידס או סרטן – “קחו אקמול” היא תאמר לכם, “אם זה לא יעזור זה בטח שלא יזיק”. עכשיו, אני אישית הרבה יותר טיפוס של אדוויל, לא כדי לטפל בשפעת שתקפה אותי - בה אני דווקא נלחמת בעוז בעזרת קולדקס וערימות בלתי הגיוניות של טישיו, אבל בהחלט כשזה מגיע לכאבי ראש מהם אני סובלת, פעם המון והיום קצת פחות מאז שהפסקתי עם הגלולות נגד הריון. גם על זה, אגב, היה לאמי מה להגיד כשסיפרתי לה לפני שנה על החלטתי להפסיק לקחת גלולות אחרי שימוש של כמעט 10 שנים. ”אבל אמא” ניסיתי להסביר, “אין לי בנזוג וכל התופעות הנוראיות שהיו לי נפסקו”, אבל היא בשלה “את לא רוצה להכנס להריון” וכל ניסיונותי לטעון שיש ההמצאה חדשה כזאת שנקראת קונדום שלא רק מונעת הריון אלא גם מגינה מפני מחלות מין עלו בתוהו, “קונדום לא מגן עליך ב 100%” היא ענתה בזלזול “ועדיף שתשתמשי בשניהם בכל מקרה” היא טרחה להוסיף (“ובכלל עדיף שלא תעשי סקס לפני החתונה” זה מה שהיא באמת רצתה להגיד) (ואני אומרת שלהשתמש בקונדום כשגם ככה אני יבשה בגלל הגלולות זה סבל שפשוט לא מגיע לי). כמובן שהשמטתי את טענתי העיקרית והחשובה ביותר והיא שאם אני לוקחת גלולות, אני יכולה גם ככה באותה מידה להתנזר מסקס לחלוטין כי החשק שלי פשוט הולך לעזאזל (או שמא אלוהי האקמול והאמהות הוא זה שמעלים אותו).

בחזרה לשפעת, וכאן ראוי לציין שאבחנתי את עצמי לפי כאבי הגרון, כמויות הנזלת והחולשה הכללית שאני מרגישה מאז אתמול בערב, פשוט כי אני שונאת ללכת לרופא שלי (או לרופאים בכלל). לא שאני לא אוהבת את הרופא שלי, הוא איש נפלא ואני הולכת אליו כבר כמעט 5 שנים, מאז אותה פעם שאני והחבר שלי דאז נהיינו חולים ביחד וחיפשנו רופא שקרוב לביתו כדי שלא נצטרך לגרור עצמנו רחוק מדי תחת מתקפת השיעולים והכאבים שבאו עלינו לטובה. אובחנו שנינו כחולי ברונכיטיס קלה וקיבלנו אנטיביוטיקה ושכבנו יחד במיטתו חולים ומסכנים והיה בזה משהו נורא רומנטי, במשמעות הקצת המגעילה של המילה כי בעצם שנינו היינו עסוקים בעיקר בלהשתעל, להתעטש, לקנח לעצמנו את האף ולהרגיש אומללים באופן כללי. אבל היינו ביחד וניחמנו זה את זו, כלומר עד שאמא באה לקחת אותי הביתה והכינה לי מרק עוף וכן, גם התעקשה שאקח אקמול והחבר שלי נשאר לבדו עם המחלה ושותפה לדירה שהביטוי ‘מגיע לה למות ביסורים מרוב שהיא מעצבנת’ הוא בערך האנדרסטייטמנט של העשור. שוב איבדתי את כל מה שרציתי להגיד על השפעת והרופא. אה כן, אז אני אוהבת את הרופא הזה והולכת אליו כבר המון זמן, זה פשוט שאני כבר לא גרה כל כך קרוב למרפאה שלו וביקור אצלו ידרוש ממני לצאת מהטרנינג, לשים עלי ג’ינס ולעלות על מונית במקרה הטוב ואוטובוס במקרה הרע ולעשות את דרכי אל מרפאתו רק כדי שהוא יגיד לי שיש לי שפעת קלה ושאני צריכה לשכב ולנוח (ואת זה כפי שאתם רואים כבר הצלחתי לאבחן בעצמי) ואם אני רוצה אז הוא גם ירשום לי אנטיביוטיקה (הוא לא כל כך מאמין בנתינת תרופות אם יש אפשרות להבריא בצורה טבעית) ואישור מחלה. אה כן! אישור מחלה, זה בעצם הדבר היחיד שאני צריכה ממנו, לעזאזל כנראה שאאלץ בכל זאת לעשות את המסע המפרך. נו טוב, אולי יותר מאוחר.
בינתיים אני חייבת לציין שלהיות חולה בבית גם מספק שלל הזדמנויות לצפיה בטבע העירוני המתפתח, כמו למשל שלפני דקות אחדות שמתי לב לקיטי בעמדה דרוכה על אדן החלון וכשהסתכלתי לראות מה משך ככה את תשומת לבה, ראיתי שמדובר בלא פחות מעכברוש קטן וחצוף שמטייל לו בחצר הבניין. לפחות הפעם הוא הספיק לברוח לפני שקיטי שעטה לעברו בפה פעור וציפורניים שלופות במטרה להביא לי קורבן נוסף שיוכיח את עליונותה וכישורי הציד שלה (ולצערי גם לפני שהספקתי לצלם אותו). עם הציפור עוד הצלחתי איכשהו להתמודד, אבל עכברושים זה פשוט מגעיל, אני לא יודעת מה הייתי עושה הפעם אם היא באמת היתה מצליחה לתפוס אותו… ברררר…

אויש טוב, נראה לי שזיינתי בשכל מספיק לעכשיו, נדמה כי המחלה מוציאה ממני את כל הציניות העצורה ומחשבות פילוסופיות על משמעות החיים שנשגב מבינתי איך לא חשבתי עליהן קודם, או שמא חשבתי עליהן ופשוט לא הייתי חולה מספיק כדי לשפוך אותן החוצה בהינף המקלדת. די, אני הולכת לראות עכשיו טלוויזיה, יש משהו מעניין לראות? בטח לא, הא…