The blog remains the same

יעל כתבה פוסט שבקריאה ראשונה די עצבן והעליב אותי. בקריאה שניה ושלישית הבנתי יותר את כוונתה. הביקורת שלה לא הופנתה כלפי (יעל אגב נמנעה מלפרר אלי ואילו אני חשפתי את עצמי בתגובה שהשארתי אצלה), אלא כלפי אנשים ששופטים אותה לפי ההתנהגות שלי (או של חברים שלה באופן כללי).

אני לא מרגישה צורך להצדיק את ההתנהגות שלי באותו ערב (אני מתייחסת כרגע לסיפור השני בפוסט שלה), גם לא להתנצל עליה. מה שאני בוחרת לעשות והצורה בה אני בוחרת להתמודד ולהתנהג עם אנשים היא ענייני הפרטי. באופן אישי אני חושבת שהתנהגתי בסדר גמור. ואני, אגב, מאוד נהניתי מהערב המדובר, למרות הרעל שנשפך עלי מאחורי גבי. מבחינתי, אנשים ששופטים אותי אחרי דקה וחצי היכרות, אינם שווים את ההתייחסות שלי.

כבר התחלתי בעצמי לכתוב פוסט על אותו ערב. סיפרתי שם איך הערב התחיל, בחפוז נעים אצל התייר לפני היציאה. כתבתי על ההרגשה שהיתה לי כשהגענו לבר השכונתי. הרגשתי טוב, הרגשתי סקסית ואהובה והייתי מלאת ביטחון. כתבתי על זה שהתחילו איתי פי שלושה גברים מבדרך כלל, למרות חוסר הדיסקרטיות שלי ושל התייר (אני באמת צריכה לצאת איתו יותר) וסיפרתי גם על כמה שטויות שעשינו במהלך הלילה.

הפוסט של יעל קצת שינה את הפרספקטיבה שלי על כל הלילה הזה. הרי בסופו של דבר, הסיבה שבגללה נהניתי כל כך לא היתה בגלל כל הדברים שמניתי למעלה, אלה היו רק תופעות לוואי, אלא פשוט מאוד כי ביליתי עם שלושה אנשים שאני אוהבת. אולי שלושת האנשים שאני הכי אוהבת והם אלה שגרמו לי להרגיש כל כך טוב ולכל מה שנלווה להרגשה הזאת.

כתבתי פעם פוסט על הקושי שלי ביצירת חברויות. באופן אישי, זהו אחד הפוסטים שלי שאני יותר אוהבת. מעטים הם האנשים שעושים את המאמצים להכיר אותי לעומק. אני מודעת לכך שאני יוצרת רושם של מישהי בלתי נגישה וסגורה וההתנהגות שלי מתפרשת לעיתים לכל מיני כיוונים שונים. יהיו את אלה שיקראו לי זונה/ שרמוטה, אלה שיגידו שאני סנובית ואלה שסתם לא מבינים מה הקטע שלי. ויש את אלו, המעטים, שחופרים קצת יותר לעומק ומגלים מי אני באמת. אלה בדרך כלל גם נשארים.

ביום שישי ביליתי עם שלושה אנשים כאלה. שלושה אנשים שאוהבים אותי, לא למרות, אלא בגלל מי שאני.
שלושה אנשים שאני אוהבת בגלל מי שהם.

“אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה“. ובכן, החברים שלי הם ערב רב של גוונים וצורות ותכונות אופי ויופי שונות:
התייר: מבריק, בעל אבחנה חדה כתער ואינו שופט.
הקטנה: התגלמות האקסיומה שאומרת שדברים טובים באים בחבילות קטנות. אישה דעתנית, עצמאית ועוצמתית ועם זאת יש בה פתיחות וקבלה למגוון רחב כל כך של דעות ורעיונות שונים משלה.
והיעל: טוב לב ונאמנות חוצת גבולות. אידאולוגית ורומנטיקנית חסרת תקנה ותמיד מצליחה לראות את הצד האופטימי שבכל צרה.
וכולם התברכו בחוש הומור ורוח שטות שאני מתחברת אליה ואוהבת. אלו אנשים שבחרתי כחברים והם בחרו בי כחברה.

יעל מתרעמת על כך שאנשים שופטים אותה לפי ההתנהגות של חברים שלה. ואני אומרת, שאם אנשים, לא כל שכן זרים מוחלטים, שופטים אותי לפי החברים שלי, הבעיה היא לא אצלי, גם לא אצל החברים שלי, הבעיה היא אצלם. ועם כל הכבוד לבעיות שלהם, לא אכפת לי מהם כהוא זה.

לאחרונה הזדמן לי לנסות אתר היכרויות חדש (חדש בשבילי, כי סה”כ הוא די ותיק) ו-וואלה, מה אני אגיד לכם, לראשונה אני יכולה להגיד שאני די מרוצה מהאתר. רוב האנשים בו אינטיליגנטים למדי, המבחנים משעשעים ואני נמצאת כנראה בדירוג גבוה שם שכן אני מקבלת לא מעט פניות. למרות שעד עכשיו עוד לא ממש יצא לי דייט מהאתר, כן היו לי כמה שיחות מעניינות.

אחת הראשונות שבהן, עם בחור שהיתה בינינו התעניינות הדדית, התפתחה לשיחת סקס מחרמנת ביותר. למרות שסה”כ מאוד קל לגלוש איתי לנושא הזה, היה שם משהו שונה. יותר אפל מהרגיל והרבה יותר מסתורי, מעניין, ועד כמה שניתן להגיד את זה על שיחות סקס, מתוחכם מאוד.

אבל לא עליו רציתי לדבר. אחד האחרונים שיצא לי לצ’וטט איתם הוא בחור אמריקאי שמתגורר בארץ. זה התחיל בהתכתבות משעשעת למדי בתוך האתר ועבר לגוגלטוק. השיחה זרמה יפה, מאוד אינטיליגנטית, שנונה, צינית ועוקצנית מעט, שזורה היטב בהומור שחור ובעיקר מאוד מהנה. עד כדי כך שנסחפתי בשיחה מעל לשעה וחצי, למרות הרעב הנורא שניקר בי. כל זה היה נורא טוב ויפה עד שתחושת הבטן שלי אמרה לי שמשהו פה לא ממש בסדר (ולא היה לזה קשר לרעב). הבחור סיפר לי על קטע שהיה לו בלימודים. ליתר דיוק, הוא סיפר על מישהי שלומדת איתו ועל הערה מאוד פוגעת שהוא העיר לה. היה משהו באיך שהוא כתב את זה שגרם לכל הנורות האדומות אצלי להדלק. כי בעוד שאין לי בעיה עם ציניות, סרקזם, הומור שחור ואפילו הומור שובניסטי (ואני אף מברכת על כל אלה), נראה לי ברור שלא כדאי לצאת עם אנשים שמקבלים את הקיק שלהם מהשפלה של אדם אחר ובפרט של נשים.

נפסל על פאסיב אגרסיב.

בשישי האחרון יצאתי עם חברה ועם בחור אנגלי עימו היא מפתחת איזשהו סוג של קשר לא ברור. הייתי שם כשהם הכירו, למעשה הייתי הראשונה שדיברה איתו בעוד הוא מזמין את כולנו למשקאות ואני חייבת לציין שהוא היה לגמרי מקסים. מאוחר יותר אני המשכתי עם מישהו אחר והחברה המשיכה למיטה עם האנגלי שהחליט אחר כך שהיא האישה של חייו. בינתיים הוא הספיק לחזור לאנגליה ולחזור שוב לארץ לביקור עסקי נוסף, בו כאמור יצאנו כולנו יחדיו. הפעם לא יצא לי לדבר איתו יותר מדי, גם כי הייתי עסוקה בדיבורים עם אנשים אחרים, אבל גם כי משהו בחושים שלי לא לגמרי הסתדר לי לגביו. לקראת סוף הערב, יצאתי לעשן ג’וינט בחוץ. אחרי לא מעט משקאות החברה והאנגלי החליטו לפרוש ובאו להגיד לי להתראות. עמדנו כולנו בחוץ ודיברנו על אפשרות של הליכה לים או לבריכה למחרת ותוך כדי חברתי זרקה הערה על כך שיש לי את הגוף הנכון לביקיני (מסמיקה). לפתע ידו של האנגלי נשלחה אל חולצתי והרימה אותה כדי לבדוק שחברתי אכן דוברת אמת. הייתי סוטרת לו, לולא ההלם ששיתק כל חלק קטן בגופי. הרגע הזה, שיכול מאוד להיות שקרה אך ורק כתוצאה משתיה מרובה, שיקף לי פריטי מאץ’ הכל על הבנאדם.

נפסל על נהנתנות.

טרם הספקתי להגיד לאותה חברה את דעתי וזה לא כאילו שאני לא עושה טעויות שיפוטיות בעצמי, אבל כשכבר יש לי תחושת בטן חזקה לגבי מישהו או משהו, אני בדרך כלל לוקחת אותה כאמת מוחלטת. ברוב הפעמים התחושות הללו התבררו כנכונות.

הסאגה עם הפסיכולוג הסתיימה בצורה מאכזבת ועם זאת כלל לא מפתיעה. יש כמה דברים שהפסיכולוג בהחלט אשף בהם. בין היתר, הוא האדם היחיד שמצליח לגרום לי להסמיק מסמסים, הוא אלוף ביצירת ציפיות ולא פחות ממאסטר בהתחלת דברים שהוא אינו יכול לסיים. בדיוק כמו שהוא עשה עכשיו. חשבתי שאולי הפעם, בגלל האינטנסיביות שהיתה בינינו, שממש לא אפיינה אותנו בשנה וחצי מאז שאנחנו בקשר, זה יהיה שונה. חשבתי, אבל לא הרגשתי. בתוך תוכי, ידעתי שאני הולכת להתאכזב ולא הקשבתי לאינסטינקטים שלי.

והלקח לעתיד: אם את מעידה על עצמך שתחושות הבטן שלך אינן מטעות אותך, עשי לעצמך טובה והתחילי לפעול על פיהן. זה עלול לחסוך לך המון אכזבות מיותרות.

אני פשוט לא מבינה למה צריך לסבך כל דבר.

אגב, אני יודעת שזה לא חדש, אבל אני עדיין תמיד מופתעת מכמות הפרימיטיביות והחושך שמתבטאות בתגובות לדברים מסוג זה.

הפוסט הזה נכתב במקור ב ב 7 לאוגוסט 2008 והתפרסם ב NOTES בפייסבוק, בערך חודש לפני שפתחתי את הבלוג. היום ראיתי אצל לימור (שבשעה טובה חזרה לכתוב) פוסט שהזכיר לי מאוד את המקרה הזה אז החלטתי לפרסם אותו.

אתמול כשחזרתי מהעבודה ירדתי בסנטר ועצרתי באיזה חנות בגדים ליד בוגרשוב (וקניתי מכנסיים מ-א-מ-מ-ו-ת), המוכרת שם היתה קצת פרחה בת 30 בערך, היינו לבד בחנות והיא שמה לב לשרשרת שלי ושאלה מאיפה היא, אז אמרתי לה שקיבלתי מתנה והיא שאלה אם זה מבן זוג אז אמרתי שכן אבל הוא כבר לא בן זוג… מפה לשם התחלנו לדבר והיא שאלה אותי המון על האקס אם אני לא מתגעגעת אליו ואם השרשרת לא גורמת לי להזכר בו והסברתי שאני לא מתגעגעת לזוגיות שלנו כי היא היתה צריכה כבר להגמר ואני לא מתגעגעת אליו כי אנחנו עדיין חברים טובים.

בקיצור היא סיפרה לי שהיא והחבר שלה נפרדו לפני שבוע אחרי 6 שנים ביחד והם היו אמורים להתחתן ושהיא משתגעת מגעגוגים אליו וכו’ וכו’.

הנקודה שלי היא שהבחורה היתה בטוחה שנפלתי עליה מאלוהים או משהו, כנראה שהקרנתי המון שלווה וחוזק כשדיברתי איתה והיא אמרה לי את זה ונזכרתי פתאום שככה באמת הרגשתי לתקופה מאוד ארוכה אחרי הפרידה מהאקס – מאוד שלווה וחזקה, כאילו התגברתי על כל כך הרבה מכשולים ושאני מסוגלת להתמודד עם כל מה שיפילו עלי ואלוהים יודע שבשנה האחרונה עברתי המון דברים טובים אבל גם הרבה יותר חרא מאי פעם שכולל פרידה קשה שממנה יצאתי לבד לגמרי – כי כל החברים שלי היו בעצם החברים של האקס (לי לא היו חברה משלי..), מעבר דירה לא מתוכנן, שותף פסיכי, פיטורים מהעבודה וחודשיים של אבטלה בלי שקל על התחת בנוסף למוות של בן דוד שלי ושל עוד כמה אנשים קרובים יותר ופחות. התמודדתי עם הרבה ונדמה לי שבחודש האחרון קצת שכחתי מזה ושקעתי במאין מלנכוליה כזאת. אתמול אותה פרחה בחנות גרמה לי להיזכר בהרגשה הזאת של החוזק, השלווה והחוכמה שהרגשתי עד לפני כמה זמן. היא אמרה שעזרתי לה ושהיא כל כך שמחה שהיא פגשה אותי כי הרגעתי אותה ונתתי לה תקווה וחוזק אבל בעצם היא זאת שעזרה לי. אחרי שיצאתי משם הרגשתי שאני מקרינה משהו, שכולם מגיבים אלי בצורה חיובית, כל מי שעברתי לידו כאילו שם לב שאני שם והגיב לזה בצורה כלשהי.

חוץ מזה קיבלתי מלא תגובות על התמונת פרופיל ששמתי שהיא תמונה ממש ישנה והוירוס הזה שתקף את הפייסבוק שלי גם כן עשה משהו טוב כי פתאום מצאתי את עצמי מצ’וטטת עם מלא אנשים שלא שמעתי מהם ים זמן.

אז בכל מקרה, אני שמחה להכריז שאני חוזרת לעצמי, לאותו האדם שהפכתי להיות בשנה האחרונה ושמאוד אהבתי. אין לי כח להתבכיין יותר ואני רוצה פשוט להנות ממי שאני וממה שיש לי בחיים.

אין לי מילות סיום… אולי כי התהליך עוד לא נגמר..

1. סטטיסטיקה בבלוגוספירה

ברור וידוע לכולנו שרוב הבלוגרים הם תל אביבים. עוד דבר ידוע מקריאה מרובה של בלוגים הוא שרובם מגדלים חתול ואף מזכירים את החתול בבלוג לעיתים קרובות. רוב התל אביבים הם בעלי חתולים. מכאן נובעת המסקנה המתבקשת שאם אתה תל אביבי ובעל חתול, אתה כנראה בלוגר.
מה שמוביל אותי לנקודה הבאה;

2. חציית גבולות הבלוגוספירה

כבר אמרנו שרוב הבלוגרים הם תל אביבים, ואלה שלא הם ירושלמים, ואלה שלא תל אביבים או ירושלמים הם תל אביבים/ירושלמים שעשו רילוקיישן וממשיכים להתהדר בעברם כתל אביבים/ירושלמים, למרות שהם כבר 10 שנים גרים במקום-כלשהו-שלאף-אחד-לא-אכפת-איך-קוראים-לו. בקיצור, אני רוצה למצוא עכשיו בלוגר/ית (איכותי/ת) שהוא או היא לא מת”א/ירושליים או עיר קטנה וחמודה בשרון. האם אין בלוגרים בטבריה, אילת, ישוב-נידח-בכושעלהאמאשלי, בת ים? האם לנצח תישאר הבלוגוספירה בבועה של עצמה…?

היום הוא שוב שולח לי סמס ‘מה שלומך?’.

הפעם פשוט התעלמתי.

בדרום כל הזמן מתלוננים על התל אביבים שחיים בבועה. בעוד שהם יושבים במקלטים ובורחים מטילים, אנחנו יושבים ברוטשילד ושותים קפה.

אז שיקפצו לי כולם, כי בחיי שאני לא זוכרת את הפעם האחרונה שישבתי ברוטשילד ואני בכלל לא שותה קפה.

וכדאי לקרוא גם את זה

הודות לשכן שלי מהבניין ליד הצלחתי להבין שמתרחשת מלחמה בעזה.

מה שאני לא מבינה זה למה הוא מרגיש צורך לחלוק את עוצמת הסאונד של הטלויזיה שלו עם שאר דיירי הרחוב.
כאילו, אם לא בא לי לשמוע חדשות עכשיו?

(תל אביבית, סנובית, חיה בבועה מנותקת, אגואיסטית שכמותי)

צריך לשרוף אותם!

אבל זה יום שישי ואני בבית.

לא עושה כלום.

לבד.

בחושך.

הופכת לפולניה.

איך הולך לי…?