כואבות לי הרגליים. לא יודעת למה חשבתי שזו תהיה פתיחה טובה לפוסט, אבל הנקודה היא שכואבות לי הרגליים. כפות הרגליים, ליתר דיוק, באיזור העקבים. והפעם דווקא בגלל שהלכתי עם נעליים שטוחות, כפכפים למעשה. הדברים האלה שאמורים להיות ממש נוחים, אבל איכשהו, אחרי יום שלם שהלכתי איתם, דווקא הם אלה שגרמו לי לכאבים.
שנים שאני הולכת על עקבים. כבר התרגלתי לזה. עד כדי כך התרגלתי שכשאני כבר הולכת עם נעליים שטוחות, ההליכה שלי נראית קצת משונה. כמו שמישהי שלא רגילה לנעול עקבים היתה הולכת על סטילטו. מהצד זה נראה קצת מצחיק.

ביום חמישי הוא לקח חופש מהעבודה ונסענו לרמת גן, לספארי. היה חם. שנינו לא אנשים של קיץ ובכל זאת התעקשנו לצאת מהבית בשיאו של החום המתיש. ראינו אריות ונמרים (אוקי, רק נמר אחד) ודובים וקופי למור, שהם בעצם חתולים עם אגודלים ומגניבים לאללה. באמצע עשינו הפסקה והתיישבנו על ספסל לאכול גלידה ולעשן סיגריה. תוך כדי קיבלתי טלפון מהבחור שראיין אותי ביום שלישי האחרון. הקול שלו היה מדכא למדי והיו גם כל מיני רעשים מסביב, כך שלקח לי קצת זמן להבין שהוא בעצם אומר לי שהתקבלתי לעבודה ושהחוזה בדרך אלי במייל. שמחה וששון! בראשון לאוגוסט אתחיל לעבוד במה שאני מקווה שיהפוך לקרש הקפיצה שלי לכיוון קריירה אמיתית – מנהלת קשרי לקוחות וקהילות בחברת גיימינג. יש לי עכשיו שבוע להתרגל לרעיון שאני הולכת שוב לעבוד במשרה מלאה. משהו שלא עשיתי כבר מעל לחצי שנה. אבל היי, תהיה לי שוב הכנסה והפעם ממשהו שאני אשכרה אוהבת לעשות. בערב, עייפים ורצוצים, יצאנו לדרינק כדי לחגוג את המאורע.

אני משועממת מעצמי ואני מקבלת את ההרגשה שכך גם האנשים שמסביבי – משועממים ממני ומשועממים מהחיים שלהם עצמם. גם כשכבר קורה משהו, כמו להתקבל לעבודה חדשה ומגניבה, התגובות היו צוננות במקרה הטוב. אפילו התגובה שלי. כלומר, שמחתי והתרגשתי, אבל זהו, עבר לי. אולי זה עוד יחזור לי ביום שאתחיל לעבוד. אולי זה ישנה כמה דברים, יכניס לי עניין חדש לחיים. אני צריכה את זה.

כתיבה לשם הכתיבה. כתיבה לשם השחרור. כתיבה חסרת פואנטה.

נדמה שבשבועיים האחרונים הפכתי לגוש אחד ענק של קיטש וחיוכים דביליים.

אני מרגישה כאילו כל מה שעברתי בשנתיים האחרונות בחיי היו הכנה לזה.

כשאני נכנסת לכרם התימנים אני תמיד מרגישה כאילו נכנסתי למערבולת זמן וחזרתי 60-70 שנה אחורה. אני אוהבת את השכונה הזאת, על החומוסיות והשיפודיות הקטנות שאף אחד לא מכיר, חוץ מאלו שמגיעים לשם לאכול – בדרך כלל אין להם אפילו שם, אלא הם רק ידועים בתור המקום של… הצמחים המטפסים על הקירות הצבעוניים והבתים הציוריים. כמות חתולים שלא תבייש אף עמותת צער בעלי חיים/ תנו לחיות לחיות/ גרגורים, ותמיד יהיו כמה זקנים שיושבים מחוץ לפתח הבית ועוסקים במלאכה כלשהי, או סתם לועסים גת.

הדרך שלי לים עוברת בכרם וכל פעם שאני מתהלכת שם אני מתעטפת בתחושה מיוחדת, סוג של קדושה או קסם שאני לא יכולה כל כך להסביר.

לפעמים נראה לי שאני לא כל כך אוהבת את הים כמו שאני פשוט אוהבת את הדרך לשם.

27!!!

יש המון עדכונים. אכתוב כשאחזור.

ולבינתיים…

אני מתפשטת ונכנסת למיטה ומתכסה כך שהידיים מחוץ לשמיכה. קיטי מכריזה על עצמה ביללה קטנה, קופצת על המיטה ונשכבת כך שחצי גוף שלה על החזה שלי. אני מלטפת אותה והיא פותחת בגירגור שמעביר ויברציות בגופי.
וכך אני נרדמת.

שני בגדי ים חדשים ויפים, משקפי שמש, כפכפים. זה בעצם כל מה שחשוב לקחת לטיול הזה (חוץ מכל ערימות השטויות שאני צריכה להביא בשביל העבודה). מחר, ב 9:30 לפנות בוקר, אני והיעל נעלה לנו על טיסה קצרצרה לאנטליה. שם נבלה ארבעה ימים מלאים בשתיית קמפארי תפוזים, התבטלות על שפת הבריכה, התפנקות בחמאם ובסאונה, התרפקות בג’קוזי, אכילה ושינה (ובאמצע יש טיול ראפטינג שארגנתי, אבל שטויות). זהו.

בשבועות האחרונים אני עובדת כל כך קשה על ארגון הטיול הטיול הזה והשבוע האחרון היה בכלל מטורף, כאשר לא היה יום אחד שהגעתי הביתה לפני 21:00. פאק, קרעתי את התחת בשביל החופשה הזאת, אני כל כך צריכה חופש עכשיו.

 ולעניין אחר:

ב -3 בספטמבר הבלוג חגג שנה להולדתו ואני חגגתי חצי שנה להיותי בת 26, אז בלוגולדת שמח!

כשהג’ינס האהוב עליך, שלפני חודשיים נאבקת על מנת לסגור את הכפתור שלו, רק כדי שלא תצטרכי להפטר ממנו, עכשיו יורד ממך מבלי לפתוח אותו כלל.

ועוד משהו, מה הפאקינג קטע הזה שכולם פתאום קוראים לילדים שלהם יהלי? די עם זה!

למה לעבור את כל כאב הראש של אולם, קייטרינג, הזמנות, דיג’יי וכו’ וכו’ וכו’ (ועוד קצת וכו’ ), אם אפשר לעשות את בפאב השכונתי?

איזה כיף היה לרוץ למטה יחפה כדי לבדוק מה פשר כל המהומה, לראות שזה מה שקורה, לרוץ למעלה להביא את הפלאפון ולחזור שוב למטה (עדיין יחפה) כדי לצלם את זה.

ואנא, סלחו לי על האיכות המחורבנת.