Aug 16

מישהו מחברי הפייסבוק שלי פרסם את הסטטוס הבא:

חבר שלי אמר כאן בפייס נא לא להתייפייף לגבי ילדי הזרים, אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לגור איתם, ללמוד איתם או לבלות איתם – ואני מסכים.

והתגובה שלי לזה היתה:

יכול להיות שזה נכון לאנשים בשכבת הגיל שלנו, וואלה, אני מודה, אין לי חברים שהם עובדים זרים ואין לי עניין מיוחד להתחבר עם עובדים זרים בני גילי – בעיקר מהסיבה הפשוטה שאין לי שומדבר במשותף איתם.
ולמה אני בכל זאת מתייפייפת בנושא? הילדים האלה גדלו כישראלים. הולכים לבתי ספר ישראלים, לומדים על התרבות הישראלית ורוצים להתגייס בעתיד לצבא (גם אם המדינה ככל הנראה לא תגייס אותם), מדברים עברית, וכן, להם דווקא יש חברים בני גילם שהם, הפתעה הפתעה, ילדים ישראלים לכל דבר.
התרבות של הדור הצעיר יותר שונה משלנו: אותם ילדים ישראלים אינם מכירים בילדי העובדים הזרים כזרים, אלא רואים בהם חלק אינטגרלי ורגיל לחלוטין מהחברה שהם גדלים לתוכה. הם כן רואים בילדים הזרים חברים שלהם והם אינם מבינים את הפוליטיקה שמסביב ולא מכירים בחשיבות או בחוסר החשיבות שלה.
וכל זה עוד מבלי להכנס לחוסר התפקוד של הממשלה בנושא מדיניות הגירה, הפקרה של אותם עובדים זרים והתנערות מוחלטת מחלקם באשמה במצבם.

Jun 28

סיפור אהבה סוחף וסוחט דמעות על אהבה בלתי אפשרית, בכיכובה של השחקנית הנפלאה ועטורת הפרסים, סנדי בר.

אז ככה, סנדי בר, שבילתה הרבה יותר מדי זמן במכון השיזוף, היא גרסיה – הנערה הכי יפה באי. עד סוף הסרט לא ברור היכן נמצא האי הזה, שכן לכל אחד מאנשי האי יש מבטא גרוע אחר וגם השמות שלהם לא בדיוק מעידים על שייכות לאנשהו. המבטא של סנדי בר, למשל, נע במשך כל הסרט בין ישראלי, אנגלי, אמריקאי ונסיון נואש למבטא אוריינטלי כלשהו. בכל מקרה ההימורים שלי היו בין ספרד, יוון ואיטליה, או משהו בסגנון – סתם בגלל המראה הים תיכוני של כל הנוכחים. בחזרה לעלילה המרגשת – אמרנו שסנדי היא הנערה הכי יפה באי, אבל לגרסיה יש סוד (סתם, זה לא באמת סוד. כל האי יודע את זה), על גרסיה מוטלת קללה, שכל מי שמתאהב בה מוצא את מותו בידי הים. אה כן, לגרסיה יש איזשהו קשר מיסטי ולא מוסבר לים. כמו כן, יש לה גם מאגר אינסופי של שמלות לבנות. באמת. במשך כל הסרט היא לובשת אך ורק שמלות לבנות, וכל פעם שמלה אחרת.

לגרסיה גם יש חבר, קוראים לו סבסטיאן, ופעם, לפני המון שנים, גם אח של סבסטיאן היה מאוהב בה. הוא מת מטביעה, רגע לפני שהספיק לנשק אותה, כך שסבסטיאן אמנם מאוד אוהב אותה, אבל גם מפחד ממנה פחד מוות (קלטתם את משחק המילים? הא? הא?). יום אחד מגיע לאי איש זר בשם מרסלו שהוא גם צלם. תוך כדי הליכה בשוק, מרסלו קולט את גרסיה ו(ותודו שלא ציפיתם לזה בכ-לל) מצלם אותה, כי אתם יודעים, היא ממש יפה וזה. רק שמרסלו לא יודע על הקללה שמוטלת על גרסיה והוא מנסה להתקרב אליה, והיא, לפחות בהתחלה, מנסה להרחיק אותו – גם בגלל הקללה וכו’, אבל גם כי יש לה את סבסטיאן, ואז מה אם הוא לא מעז להכנס איתה למים, למרות שהיא תמיד נכנסת למים עם שמלה לבנה שקופה ובלי חזיה. אבל מרסלו אמיץ והוא נכנס איתה למים.

יום אחד, בזמן איזשהו פסטיבל מתים של האי אפוף המיסתורין, סבסטיאן מחליט שזהו והוא עולה על סירה קטנה ומפליג לכיוונה של גרסיה (לא ברור למה הוא צריך להפליג אליה כשהיא נמצאת על אותו אי, אבל מילא), כדי להציע לה סוף סוף נישואים, ונעלם עם סירתו ולא חוזר יותר. בטוויסט עלילתי מפתיע ביותר, כל אנשי האי מאשימים את גרסיה, שטרם הסירה את הקונכיות המפגרות מהשיער שלה, במותו של סבסטיאן, והם צועקים עליה שהיא רוצחת וזורקים עליה פירות. גרסיה צורחת עליהם חזרה, אז הם זורקים עליה עוד דברים ומשהו פוגע לה בראש והיא מתעלפת וסבתא שלה תופסת אותה. אה, ושכחתי לציין שלפני זה שרפו את הבית שלה ושל סבתא שלה (כן, גם ההורים של גרסיה טבעו בים, כשהיא היתה ילדה, והיא גרה עם סבתא שלה). לפתע פתאום מגיע מרסלו ומרים את גרסיה המסכנה מהרצפה של השוק, ובזרועותיו החסונות סוחב אותה לכנסיה, שם היא מתעוררת ורואה אותו והוא מציע לה נישואים. גרסיה המבולבלת לא יודעת מה נפל עליה, ובשטף של התלהבות מרסלו ממשיך ואומר שהם יעברו לאי אחר, שם יש אנשים ומכוניות ופסטיבלים ואפילו רכבת חשמלית. גרסיה לבסוף נעתרת לבקשתו להנשא, אך מציבה תנאי אחד – שהם ישוטו לאי האחר הזה בסירות נפרדות ומרסלו מסכים. ואז גרסיה שוב לובשת שמלה לבנה ושטה לה לאופק להתחתן עם אהוב לבה החדש, והאי נענש על כך שלא קיבל את גרסיה ולעג לה וכו’ וטובע בים.

הסוף.

ויש לזה גם עמוד ב IMDB

Jun 5

אוכל

  • כשאני מכינה סנדוויץ’, אני תמיד בודקת ששתי פרוסות הלחם תואמות זו לזו. זוהי בדיקה חיונית ביותר. אם הפרוסות לא שוות, הסנדוויץ’ פשוט לא טעים.
  • אני ממליחה כמעט כל מאכל עוד לפני שאני טועמת.
  • אני מאוד אוהבת ביצת עין, אבל רק כשאני מכינה בבית. כשמכינים את זה בבית קפה/ מסעדה הלבן כמעט תמיד יוצא נוזלי ואז אני לא מסוגלת לגעת בזה.
  • אני משתייכת לזרם שמעדיף את בורגר ראנץ’ על פני מקדונלדס ויש לי טקס מדויק של ערבוב הרטבים ופריסת הארוחה על המגש בטרם אני מתחילה לאכול.

שתייה

  • המשקה של הוא בדרך כלל קאווה ואני שותה ממש לאט. אני יכולה למשוך כוס קאווה אחת על פני שעה וחצי ו 5-6 סיגריות בכיף.
  • הפעם הראשונה שהשתכרתי היתה בחתונה של בת דודה שלי, בגיל 15.5. זה היה היום השני ללימודים בכיתה י’, ולמחרת עשיתי את הדרך לבית הספר בזיגזגים.
  • ההאנגאובר הראשון שלי היה רק בגיל 24.
  • הפעם הראשונה שהקאתי בגלל שתייה מרובה מדי היתה לפני שנה בערך, זו היתה וודקה ומאז יש לי קצת טראומה.
  • באופן אישי, בגזרת החריפים, אני מעדיפה טקילה ויש לי אפילו אוסף קטן שהתחלתי.
  • בכלל, נכון לעכשיו יש לי בבית אוסף לא רע בכלל של אלכוהול, שכולל שלושה סוגי טקילה, דאבל אספרסו, פידג’, רום, וודקה, לימונצ’לו (שהקטנה הביאה לי מאיטליה), Y וכמה בקבוקי למברוסקו שאני מחזיקה במקרר.

גבר

  • לחבר הראשון שלי קראו נאור. זה היה בכיתה ד’ והיינו ביחד 11 חודשים, עד אמצע כיתה ה’. פעם אחת הוא קנה לי שוקולד ואמרתי לו תודה ופעם אחרת הוא שאל אם אני רוצה לבוא אליו, אבל אמרתי לו שאני לא יכולה כי יש לי חוג. אלו היו שני המשפטים היחידים בערך שהחלפנו בינינו במשך כל תקופת היחסים. מתישהו נמאס לי וביקשתי מהחברה הכי טובה שלי, דנה, שתפרד ממנו בשמי.
  • הנשיקה הראשונה שלי היתה ביומולדת 15, עם חבר של חבה שלי, תוך כדי משחק אמת או חובה. אני לא רציתי להתנשק איתו, אבל הוא די שכנע אותי. אחר כך הוא התחיל להתקשר אלי וכל הזמן רצה שאצא איתו ולא הסכמתי. כשסיפרתי לחברה שלי על כך היא סירבה להאמין. סופה של הסאגה בתרגיל עוקץ מתוחכם, שאורגן על ידי החברות, בו היא תפסה את החבר שלה ואותי על חם.
  • הלקח החשוב ביותר שלמדתי לאחרונה: לעולם אל תצאי עם גבר שיפה יותר ממך. אם הוא נראה כאילו יצא מפרסומת למשחת שיניים, או שמפו נגד קשקשים, נוסי על נפשך.
  • גבר עם חליפה לעולם יהיה סקסי יותר מגבר שלא בחליפה.
  • סעיף הפסילה הכי שכיח אצלי הוא גובה.

אישה

  • רוברט פלאנט יודע מה זו אישה אמיתית.

טיפוח, קוסמטיקה, אופנה

  • במשך שנים התרגלתי ללכת על נעלי עקב. אם נתעלם לרגע מהנזקים שאני גורמת לעצמי לגב ולברכיים, נוצר מצב שבו, למעשה, קשה לי ללכת עם נעליים שטוחות. כשאני הולכת על שטוח, אני נראית כמו הבנות האלה שהולכות בפעם הראשונה על עקבי סטילטו.
  • אני מאוד אוהבת להתאפר. כמעט ולא יתפסו אותי יוצאת מהבית כשאני לא מאופרת למשעי. בעקבות זאת גם בחרתי להוציא את כספי הפיקדון הצבאי על קורס איפור, שגם יעניק לי מקצוע. אחרי הקורס הבנתי שאני אולי מאוד אוהבת לאפר את עצמי, אבל שונאת שונאת שונאת לאפר אחרים, ובעיקר אחרות.
  • למרות זאת, לפני מספר חודשים, ובשביל סכום לא רע, הסכמתי להקדיש חצי יום שבת, ולאפר בצילומים של סרט פורנו.
  • יותר מכל שמלת מיני, או חולצה עם מחשוף, אני מרגישה הכי סקסית כשאני לובשת ג’ינס שיושב טוב וגופיית סבא לבנה.

משחקים, אסטרטגיה, ספורט

  • אני לא יודעת לשחק שש-בש. כמה שלא ניסו ללמד אותי, אני פשוט לא מצליה לקלוט את זה.
  • קואורדינציית היד-עין שלי פשוט נוראית. משחק פלייסטיישן אצלי מתבטא בלחיצה אקראית-היסטרית על כל הכפתורים שניתן ללחוץ, וכמובן שאני בסוף מפסידה.
  • גם ב Wii ילד בן 8 כיסח לי את הצורה.
  • מצד שני, אני שחקנית ביליארד לא רעה בכלל.

חלומות ושאיפות לעתיד

  • עדיין לא החלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. להיות גדולה כבר נראה לי ממש קרוב.
  • תמיד האמנתי שהייעוד שלי בחיים הוא פשוט להיות עשירה.
  • אין לי, ומעולם לא היו לי פנטזיות חתונה.

May 9

וכוסעמק! למה הוא חייב להיות כזה יפה?

Apr 5

ולי נמאס שכל הגברים שאני פוגשת חושבים שאני טובה רק לדבר אחד.

Feb 12

אם יש משהו יותר כיף מלחטוף שפעת למשך שבוע וחצי, הרי שזה יהיה שבדיוק בתהליך ההחלמה (המאוד ממושכת שלך) תחטפי גם דלקת אזניים. ואם כבר לחטוף דלקת אוזניים, רצוי שהיא תתחיל להתפתח בדיוק באמצע העבודה בבר רועש, עם מוזיקה על פול ווליום, אחרי שלא עבדת כבר שבוע. ואם אפשר, גם תוספת של הטרדות מיניות, זה תמיד מאוד נחמד. כדי להפוך את העסק למושלם, צריך גם לדאוג כמובן שמרפאת החירום הקרובה אליך תהיה סגורה (ולגלות זאת רק כשאת מגיעה לשם), לגלות שאין אף מרפאת חירום פתוחה באיזור המרכז, לחזור הביתה במונית (53 ש”ח לנסיעות הלוך חזור) ולהזמין רופאה לביקור בית (66 ש”ח). והדובדבן שבקצפת זה שסוף סוף הרופאה מגיעה ואת מוצאת את עצמך מטפלת בה במקום שהיא תטפל בך. לסיים את הלילה הנורא הזה ב 6:00 לפנות בוקר, להתעורר מהטלפון ב 14:00 בצהריים ולצאת לקניות של תרופות (250 ש”ח על אנטיביוטיקה, טיפות אוזניים ואדוויל. כל הזין להיות אלרגית לפניצילין) ומצרכים לבית, כי אני צריכה גם לאכול. לפעמים.

ומילא היה איתי מישהו שירגיע אותי קצת ויטפל בי, אבל את כל הסאגה הזאת נאלצתי לעבור לבד, שכן כל האנשים שהיה להם פוטנציאל לעזור לי באמצע הלילה, היו באופן מפתיע עסוקים בדברים חשובים יותר (מחוץ לעיר/ בלי רכב/ בדרך לנתב”ג).

טוב, זה לא מדויק לגמרי שעברתי הכל לבד. הצינון התחיל ביום רביעי שעבר, כשהייתי אצל התייר וזה התפתח לשפעת ביום שבת, כשהייתי אצל בחור חדש ואני חייבת להגיד שזה ממש לא כיף להיות חולה במיטה לא מוכרת. ואני מתכוונת ל 39 מעלות חום, כאבים בכל הגוף והרגשה כללית שנדרסתי על ידי סמי-טריילר. בהחלט לא הרושם הראשוני האידיאלי. בראשון בבוקר חזרתי הביתה, התקשרתי לאמא (שאמרה לי לקחת אקמול*) ובלילה, כשהתחלתי להרגיש בדידות נוראית מהולה ברחמים עצמיים כבדים, הקטנה הגיעה לבקר, עם עוגיות שוקולד צ’יפס. בשני בצהריים החלטתי שקשה לי מדי ככה, ולראשונה מאז אוקטובר 2004**, חזרתי לבית הורי לקבל טיפול מסור של אמא שכלל מרק עוף, חמאת בוטנים (שזה ה-גילטי פלז’ר שלי. סקיפי כחול עם שברי בוטנים, כמובן), המון תה וערימה גדולה של חתולים (ארבעה למעשה) שלא משו מצידי אפילו לדקה. אחרי יומיים התחלתי להרגיש לחץ בית וגעגועים לחתולה הפרטית שלי וגם החום ירד והתחלתי קצת להתחזק, אז חזרתי לי תל אביבה ונרגעתי בבית. בחמישי בבוקר אכלתי ארוחת בוקר עם הבחור החדש ואז הלכתי לחתום על חוזה לשנה נוספת בדירה שלי (לראשונה בתולדות חיי בתל אביב אני ממשיכה חוזה על דירה לשנה נוספת), ממש רגע לפני שהחוזה הנוכחי מסתיים (ביום ראשון).  שמחה ומאושרת נחתי לי בבית עד שאצטרך ללכת לעבודה בערב ואז, כאמור, הסאגה התחילה מחדש.

אז עכשיו אני בבית, עם כאב ראש, כאבי אוזניים, שיעול ונזלת. בזמנים כאלה אני הכי מרגישה את הצורך בבן זוג. בעבר, כשהייתי עם א’, הוא היה עוטה על עצמו את תפקיד היידישא מאמא כשהייתי חולה, על כל המשתמע מכך. מיד הוא היה שם מרק עוף על האש, קונה לי טישיו אלוורה ודואג להוריד לי כמה סרטים וסדרות, שיהיה לי בידור. כשהרגשתי מסכנה במיוחד (וגם כשלא), הוא כמובן גם היה מחבק ומלטף לי את השיער עד שהייתי נרדמת. אני לא מתגעגעת אליו כמו שאני פשוט מתגעגעת למישהו שיטפל בי ויתן לי צומי. מישהו שהוא לא אמא שלי זאת אומרת.

אני שוקלת לאמץ את הצמר גפן באוזניים כהצהרה אופנתית חדשה.

* משום מה הבלוג מסרב להראות לי את הפוסט ההוא, למרות שאני מוצאת אותו בחיפוש, כך שנאלצתי לפרסם אותו מחדש והוא מופיע כעת בבלוג ללא התגובות.

** שזה גם המקרה שמתואר בפוסט המקושר.

Jan 25

יעל כתבה פוסט שבקריאה ראשונה די עצבן והעליב אותי. בקריאה שניה ושלישית הבנתי יותר את כוונתה. הביקורת שלה לא הופנתה כלפי (יעל אגב נמנעה מלפרר אלי ואילו אני חשפתי את עצמי בתגובה שהשארתי אצלה), אלא כלפי אנשים ששופטים אותה לפי ההתנהגות שלי (או של חברים שלה באופן כללי).

אני לא מרגישה צורך להצדיק את ההתנהגות שלי באותו ערב (אני מתייחסת כרגע לסיפור השני בפוסט שלה), גם לא להתנצל עליה. מה שאני בוחרת לעשות והצורה בה אני בוחרת להתמודד ולהתנהג עם אנשים היא ענייני הפרטי. באופן אישי אני חושבת שהתנהגתי בסדר גמור. ואני, אגב, מאוד נהניתי מהערב המדובר, למרות הרעל שנשפך עלי מאחורי גבי. מבחינתי, אנשים ששופטים אותי אחרי דקה וחצי היכרות, אינם שווים את ההתייחסות שלי.

כבר התחלתי בעצמי לכתוב פוסט על אותו ערב. סיפרתי שם איך הערב התחיל, בחפוז נעים אצל התייר לפני היציאה. כתבתי על ההרגשה שהיתה לי כשהגענו לבר השכונתי. הרגשתי טוב, הרגשתי סקסית ואהובה והייתי מלאת ביטחון. כתבתי על זה שהתחילו איתי פי שלושה גברים מבדרך כלל, למרות חוסר הדיסקרטיות שלי ושל התייר (אני באמת צריכה לצאת איתו יותר) וסיפרתי גם על כמה שטויות שעשינו במהלך הלילה.

הפוסט של יעל קצת שינה את הפרספקטיבה שלי על כל הלילה הזה. הרי בסופו של דבר, הסיבה שבגללה נהניתי כל כך לא היתה בגלל כל הדברים שמניתי למעלה, אלה היו רק תופעות לוואי, אלא פשוט מאוד כי ביליתי עם שלושה אנשים שאני אוהבת. אולי שלושת האנשים שאני הכי אוהבת והם אלה שגרמו לי להרגיש כל כך טוב ולכל מה שנלווה להרגשה הזאת.

כתבתי פעם פוסט על הקושי שלי ביצירת חברויות. באופן אישי, זהו אחד הפוסטים שלי שאני יותר אוהבת. מעטים הם האנשים שעושים את המאמצים להכיר אותי לעומק. אני מודעת לכך שאני יוצרת רושם של מישהי בלתי נגישה וסגורה וההתנהגות שלי מתפרשת לעיתים לכל מיני כיוונים שונים. יהיו את אלה שיקראו לי זונה/ שרמוטה, אלה שיגידו שאני סנובית ואלה שסתם לא מבינים מה הקטע שלי. ויש את אלו, המעטים, שחופרים קצת יותר לעומק ומגלים מי אני באמת. אלה בדרך כלל גם נשארים.

ביום שישי ביליתי עם שלושה אנשים כאלה. שלושה אנשים שאוהבים אותי, לא למרות, אלא בגלל מי שאני.
שלושה אנשים שאני אוהבת בגלל מי שהם.

“אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה“. ובכן, החברים שלי הם ערב רב של גוונים וצורות ותכונות אופי ויופי שונות:
התייר: מבריק, בעל אבחנה חדה כתער ואינו שופט.
הקטנה: התגלמות האקסיומה שאומרת שדברים טובים באים בחבילות קטנות. אישה דעתנית, עצמאית ועוצמתית ועם זאת יש בה פתיחות וקבלה למגוון רחב כל כך של דעות ורעיונות שונים משלה.
והיעל: טוב לב ונאמנות חוצת גבולות. אידאולוגית ורומנטיקנית חסרת תקנה ותמיד מצליחה לראות את הצד האופטימי שבכל צרה.
וכולם התברכו בחוש הומור ורוח שטות שאני מתחברת אליה ואוהבת. אלו אנשים שבחרתי כחברים והם בחרו בי כחברה.

יעל מתרעמת על כך שאנשים שופטים אותה לפי ההתנהגות של חברים שלה. ואני אומרת, שאם אנשים, לא כל שכן זרים מוחלטים, שופטים אותי לפי החברים שלי, הבעיה היא לא אצלי, גם לא אצל החברים שלי, הבעיה היא אצלם. ועם כל הכבוד לבעיות שלהם, לא אכפת לי מהם כהוא זה.

Dec 22

בימים האחרונים אני מבלה את עיקר זמני מול המחשב. נכון, זה לא ממש שונה מבדרך כלל, אך בניגוד לימי חול, בהם ניתן לתמצת את עיקר הפעילות הממוחשבת שלי לריפרוש חוזר ונשנה של הפייסבוק והרידר והאוקיישינל צ’ט, וכל זאת במקביל לבהייה במסך הטלויזיה (טוק אבאוט מולטיטאסקינג), בימי קודש אלו גם הייתי פרודקטיבית. זה התחיל בשיטוט אקראי בנבכי הרידר שלי, שם נתקלתי בפוסט שנגע לליבי ודגדג את אותם תאי מוח מעטים שנותרו לי שאחראים להשראה (כל השאר נשרפו על ידי אלכוהול, סיגריות וצפייה ממושכת מדי בשידורים חוזרים של סדרות שכבר בוטלו. אכן, מרגשים ובלתי צפויים הם חייה של המובטלת) והופ, נולד רעיון. מייד גייסתי לשורותיי מובטלת נוספת ותכף ומייד התחלנו לעבוד על יישום הפרוייקט.

תחילה היינו צריכות לחשוב על שם ובשלב הבא לקנות דומיין. זה היה החלק הקל, הרי מה הבעיה להקליד רצף אותיות, לקבל אישור על כך שאינן בשימוש ולהכניס פרטי כרטיס אשראי לתיבות אינטרנטיות. סבבה, עברנו את זה, אבל אז הגיע השלב של מציאת שירות אחסון והתקנה של וורדפרס. את החלק הטכני הזה של הפרוייקט קיבלתי על עצמי, כי אני אולי לא מבינה שיט, אבל מכירה אנשים שכן (קרדיט יגיע בקרוב). ואחרי המון בלאגן, שיחות טלפון, קללות נמרצות, מיילים לתמיכה, טוויטים עם בקשות עזרה נואשות, צ’טים שהדריכו אותי צעד צעד ועוד קללות נמרצות שלי, נתתי את הסיסמאות שלי למישהו אחר, שפתר לי את כל הבעיות וגם התקין בשבילי וורדפרס.

אז עכשיו יש דומיין ויש אכסון, ואפילו הצלחתי לעשות רידיירקט מ URL אחד לאחר (את זה עשיתי לגמרי לבד!) ותכלס כבר יש אתר מוכן. כל מה שחסר לו כרגע כדי להיות מושלם זה תוכן, ועל זה אנחנו כרגע עובדות. יותר נכון, התחלנו לעבוד.

רק שאז הוא מת. המחשב זאת אומרת, ושוב חזרתי לקלל ואף לדפוק את הראש בקיר. אך אלוהים כנראה היה לצידי באותו יום (בערך, כי הוא בכל זאת הרג לי את המחשב), כי שעתיים אחר כך התקשר אלי בחור מהעבר, הזמין אותי לארוחת ערב בדיקסי (על חשבונו, כי אני עכשיו ענייה), ניסה לתקן את המחשב ללא הצלחה ואז התנדב (התנדב/ נידבתי. סמנטיקה) להסיע אותי למחרת לחור השחור שבראשון לציון, שם נמצאת מעבדת המחשבים ובנוסף לכל זה, גם השאיל לי לפטופ שיהיה לי עד ששלי יחזור מתיקון. את הלילה שלפני הטיול הגדול ביליתי אצלו והגעתי הביתה רק בשעות הצהריים המאוחרות שלמחרת. פחות משעתיים אחר כך כבר שמתי פעמיי לכיוון צפון העיר, כדי להוציא את התייר מהבית, שיראה אנשים, אחרי שהיה ספון בביתו, בתוך לופ של חוסר שינה ועבודה. בארבע לפנות בוקר פרשתי לישון. בעשר בבוקר גם התייר הצטרף. שעה אחר כך קמתי כדי להגיע בזמן ללשכת התעסוקה, משם הביתה לחצי שעה של התארגנות וישר לראיון עבודה (שבדרך אליו הספקתי ללכת לאיבוד, להתקע בגשם ובעיקר לבזבז זמן) ומשם הביתה לחצי שעה נוספת. אחר כך יצאתי שוב כדי להשתתף בישיבת צוות של הפאב החדש שאני הולכת לעבוד בו (כן כן, אני פותחת בקריירה חדשה בתור מלצרית). הגעתי הביתה מותשת ואני בעיקר מרגישה כאילו היומיים האחרונים היו סוג של הזייה, אבל לפחות החתולה מרוצה מזה שאני פה.

בקרוב חשיפת האתר ובינתיים יש לי כמה עניינים לא סגורים עם הבנק.
אכן, קשים, מרגשים ובלתי צפויים הם חייה של המובטלת.

* הקרדיט לכותרת שייך למובטלת השנייה.

Dec 13

תייר: נו, אז למה את לא נענית לאף אחד אם יש כל כך הרבה פניות?
ליז: איכס. סוטים.

זה התחיל לגמרי בצחוק, אחרי כמה שיחות דווקא רציניות בעניין, שפתחתי כרטיס באתר המממ… מפוקפק. התייר רצה להראות לי משהו וכדי לראות את זה הייתי חייבת להרשם, אז נרשמתי נו, כמובן תחת שם בדוי וללא תמונה, אבל הנתונים שלי היו אמינים. תוך זמן קצר התחילו להגיע פניות. הרבה. הגיוני, אני פרש מיט. מתוך ים התמונות של איברים מוצנעים והצעות פורנוגרפיות כאלו ואחרות, פניה אחת דווקא הצליחה לעניין אותי והחלטתי להיענות. שיתפתי את התייר בעניין והסכמנו שאת הטלפון לבחור נעשה יחדיו. כעבור שיחה של 25 דקות התייר ניסה לדלות ממני על מה דיברנו כל כך הרבה “מממ… וואלה…” התחלתי לגרד בפדחתי, “אני לא ממש זוכרת…” “דיברתם 25 דקות ואת לא זוכרת מזה כלום?!” הוא התפלא. “סורי. לא ממש…”… “אה, אבל הוילה שבה הם נפגשים היא משהו פירסט” (וידוע לכל שאסור אף פעם להאמין לאנשים שמשתמשים במושג פירסט).

ביום שישי הוא שוב התקשר והזמין אותי ואת התייר למפגש אינטימי. אחרי 749 שיחות טלפון, החלטנו ללכת על זה וגם התבקשנו להביא איתנו בקבוק וודקה. “אז אנחנו באמת עושים את זה?” שאלתי את התייר כשעלינו על איילון. “מסתמן שכן” הוא ענה לי. “אנחנו אשכרה יוצאים מתל אביב…” עאלק שני בני טובים מאזור השרון, פיתחנו אגרופוביה עירונית לתל אביב.

לאחרונה אימצנו לנו שעשוע חדש לנסיעות וחיפושי חניה, להתקשר ללאב מי ולהתחזות לאנשים שונים. פעם קודמת הייתי ג’ני, בת 23, פרחה-צפונית מאשקלון. השיחה, עם מי שזה לא היה, נקטעה באכזריות כש”אבא שלי” עלה “בטעות” על הקו.  הפעם בחרנו לי את הכינוי “מגניבונת” (יש לבטא באינטונציה צפונית, טון עולה וקול מתקתק-מתלהב-מתגלגל) מתוך מאגר כינויים ופתחתי בשיחה מרנינה עם “כריש”, בן 27, מ’כל הארץ’.

כריש: אז איך קוראים לך?
מגניבונת: אמממ… מגניבונת.
אז ספר לי, כריש, מה עשית היום?
כריש: בלה בלה בלה, שקר כלשהו, בלה בלה בלה. ומה את עשית היום?
מגניבונת: המממ… בוא נראה… התעוררתי עם סקס אנאלי מטורף, אחרי זה ניקיתי את הבית ועכשיו אני עם בן זוגי, בדרך למפגש חילופי זוגות.
כריש: מנתק את השיחה…

“מממ… נראה לי שהפחדתי אותו” אמרתי לתייר במבט מיתמם. “והקטע המצחיק הוא שאפילו לא הסתלבטת עליו” הוא המשיך. “בטח שכן!” מחיתי בביטחון, “נראה לך שבאמת ניקיתי את הבית היום?”

“אז על מה דיברתם באמת?” החלטתי לתחקר. “את יודעת? אני עכשיו לגמרי מבין אותך. דיברנו 10 דקות ואני לא זוכר מזה כלום. הוא דיבר מלא, אבל לא היה שם שום תוכן”. הו, הוא מבין. “וגם… מרגע לרגע יותר ויותר התחשק לי להעיף לו סטירה”. “המממ… יש בזה משהו”, הנהנתי בהסכמה. ובכל זאת, אנחנו עושים את זה.

המשכנו בנסיעה ובכניסה להרצליה עצרנו בחנות “צהוב” כדי לקנות את הוודקה שהתבקשנו להביא. נכנסתי פנימה וביקשתי מהמוכר שיואיל להושיט לי בקבוק פינלנדיה. “מצטער אני לא יכול למכור לך”, התנצל המוכר. “שמע” דפקתי את חיוך ה’די-תמשיך’ שלי, “זה נורא מחמיא והכל, אבל כבר עברתי את גיל 18 מזמן”. “אה, לא” הוא הנחית את המכה, “תקנות הרשת אוסרות מכירת אלכוהול אחרי עשר בלילה”. סעמק. “אתה רציני?” שאלתי מאוכזבת ואז מישהי גילתה לי שבתוך הרצליה מוכרים אלכוהול עד חצות. חזרתי לרכב בידיים ריקות ונסענו לקיוסק הבא. “יאללה בייב, רבע לחצות. רוצי לפני שעת העוצר”, אבל גם שם נחלתי אכזבה והשלב הבא היה נסיעה חזרה לכיוון צפון תל אביב. שוב עצרנו, שוב נכנסתי לחנות, שוב יצאתי בידיים ריקות. “מה עכשיו?” הוא שואל אותי. “אוקי, החדשות הטובות הן שנכנסנו חזרה לשטח השיפוט של תל אביב”. הוא נתן לי את מבט ה’נו ו..’ שלו. “החדשות הרעות הן שהיה שם רק קגלביץ’ ועוד איזה סוג שאפילו הילדים שם אמרו שלא כדאי לשתות”. המשכנו הלאה. הו! אמפם! הגאולה הגיעה! פינלנדיה לסוטים, מגנום בשבילי ומים מינרלים לתייר – הוא הרגיש נועז.

ליז: ותגיד לי, מה זה השטויות האלה לא למכור לי אלכוהול אחרי עשר בלילה?! הא?!
תייר: פחחח… תכתבי על זה פוסט.
ליז: או-הו איזה פוסט אני הולכת לכתוב על זה!

חזרנו להרצליה, החנינו את הרכב והתחלנו לצעוד לכיוון מקום המפגש. קיבלתי סמס מהמזגזג שבו נכתב “חדר 293 “. שיואו, זה כל כך אנדרגראונד. מעניין אם גם צריך סיסמה כדי להכנס, ‘פאטה מורגנה 69 ‘ או משהו בסגנון.

“בייב”, עצרתי אותו לפני שנכנסנו, “לא כדאי שנקבע בינינו איזה משהו? הרי זה מה שעושים במצבים כאלה, לא?”
“המממ… אוקי, מה את רוצה לקבוע?” הוא הביט בי במבט מבולבל. “לודעת… אבל נראה לי שככה זה אמור לעבוד…”  הבטתי בו במבט מבולבל עוד יותר. “טוב, אם אחד מאיתנו רוצה לעוף משם, נעשה ‘החוצה’ עם הראש. “טוב”. “טוב”. “ואם אני לא מבין את הרמז”, הוא הוסיף, “אז מרפק לצלעות”.

“אתה נכנס קודם” הצהרתי ודחפתי אותו שיהיה מלפני. “למה אני?” הוא ניסה להתנגד. “כי ככה החלטתי” וסגרתי את הדיון. הדלת נפתחת ולפנינו התגלה מחזה שנשלף הישר מקומדיית טעויות. אם טרנטינו היה מביים כאלה. מר זיגזוג מברך את פנינו לשלום ומימין לשמאל אנחנו פוגשים את הערס, הגרושה הפרה ועל המיטה אשתו הפרחה של הערס. מישהו צריך לספר לה שעבדו עליה בחנות כשמכרו לה סרט לשיער בתור חצאית עור. שפתיים א-לה פנינה רוזנבלום ומסתמן שבעלה הערס הניח סכום יפה על שולחנו של המנתח הפלסטי, שיתקן לה את החזה. החדר קטן, מעוצב בסגנון אקלקטי-וינטג’-וואלה-אין-לנו-מושג-מה-ניסינו-לעשות-פה. בין החדר לשירותים-מקלחת-ג’קוזי מפריד רק וילון א-לה ספא יוקרתי. ‘המממ… מזמן לא השתנתי מאחורי וילון’, חשבתי לעצמי. נכנסנו, הורדתי מעיל, הדלקתי סיגריה ומהכיוון השני המזגזג הושיט לי ג’וינט והתיישבנו בקצה השני של המיטה, שזה הכי רחוק שהצלחנו לשבת מהשאר.

התייר הביט בי במבט מלא משמעות “מרפקים?” הוא שאל. “מרפקים. בהחלט.” נרשמה הסכמה. ומשם והלאה השתררה שתיקה. המזגזג משחק אותה בדרן מקצועי. תגובות אוהדות לא היו. “בואו נמלא את הג’קוזי” מישהו מציע והם כולם מסכימים בהתלהבות. מיי גוד! הסתכלתי על התייר באימה. הם מצפים שאכנס לג’קוזי עם הלוויתן הזה? היא תמעך את כולנו. שלא לדבר על לראות אותה מזדיינת. חס וחלילה, היא עוד תרצה לגעת בתייר שלי ועוד יותר גרוע, אני עלולה לראות איך הערס תוקע אותה מאחור. ויי זמיר ויי זמיר וייז מיר, יהיו לי סיוטים לשנה הקרובה! איך פאקינג יוצאים מפה?!
אני קוברת את ראשי בחזהו של התייר והוא והפרחה פותחים בשיחה מרתקת על הוילונות בחדר. הו! כן! וילונות! בואו נדבר על וילונות עכשיו, כי הפיל הורוד, שתקוע כאן באמצע החדר והורס כל חלקה טובה, בכלל לא מורגש!

“אז איך עושים את זה?” אני לוחשת לתייר באוזן. “לודע… אני נכנסתי ראשון. עכשיו תורך.” גררררר… שיט. ידעתי שזה יתנקם בי.

“אז אתם חברים?” שואלת הפרחה. “המממ….” ענינו שנינו בתיאום מושלם ובזה סגרנו את הדיון.

הגרושה הולכת למצוא מים ונעלמת בדרך ומר זיגזוג סוף סוף שם את הקלפים השולחן, “אז מה… מתפרקים..?”. “כן!”, ענינו אני והתייר יחדיו. הו, ת’אנק גוד! אפשר לעוף משם. לפני שאנחנו יוצאים המזגזג שואל אם אנחנו רוצים את הוודקה. “אה.. לא צריך”, עניתי בריחוף קל, כל כולי ממוקדת במטרה, שהיא לצאת משם ויפה שעה קודם. “כן, למה לא”, אמר התייר ושניה אחרי זה שיניתי את דעתי. מפגרת, עומד שם בקבוק מלא של וודקה שעברת מסע כומתה ושילמת מחיר מופקע כדי להשיג, בטח שאת רוצה אותו. לקחתי את הבקבוק וברחנו לאוטו כל עוד נפשנו בנו.

“כן, נראה לי שאנחנו צריכים לדבר על זה”, קבע התייר. “אין לי מה להגיד. זה היה הזוי ו…” “כן. הזוי. לא נראה לי שצריך תוספות”, הוא הסכים “ובכל זאת… אנחנו צריכים לדבר על זה. כאילו, זה היה הזוי מדי בשביל לא לדבר על זה”. ניסינו, באמת, אבל פשוט לא ידענו מה להגיד. בדרך עוד המשכנו למלמל כל מיני דברים כמו Oh my God ו We so didn’t belong there. כן, המלמולים שלנו נעשים באנגלית. כל סיפור הוודקה לגמרי התגמד לעומת מה שקרה שם.

“אז בייב..” אמרתי בקול מתקתק, “נראה לי שאנחנו צריכים לפצות את עצמנו על הערב הזה”. “What do you have in mind?” הוא שאל. “נראה לי שאנחנו צריכים ללכת למקום שאליו אנחנו כן מתאימים”. “הו, בדיוק על זה רציתי לדבר איתך” סטייל Are you thinking what I’m thinking?

את הלילה סיימנו בבר הקבוע שלנו, איפה שמכירים אותנו, מקום אשר מנציח את הבינוניות. המוזיקה רגילה, האנשים לא יפים ולא מכוערים. ליידנו רוקדות חבורה של בנות, אחת מהן מנסה להיות מאוד סקסית ולא ממש מצליחה, אחרת שנכנסת, לבושה בשמלה שמזכירה באופן מטריד את הוילונות מקודם. אני מתחילה קצת להתנוענע עם המשקה ביד והתייר, כהרגלו, עומד ומסתכל עלי ואצבע אחת נכנסת לתוך הג’ינס שלי ואוחזת שם.

כמה טוב להיות בבית.

Dec 10

בטור של לילך סיגן בגלובס, כלבלבי iPhone, מדחיק ביומטרי, התפרסמה גם התגובה הבאה, שהצליחה להצחיק אותי קשות:

“אפשר גם לשלב בין השניים
כאשר המאגר ידלוף, והוא ידלוף, יהיה אפשר לעשות אפליקצת IPHONE שתודיע לך מי נגע לך באייפון לפי טביעות האצבע שהוא ישאיר על המסך.”

תגובה מספר 4, של דב – ציניות במיטבה

ובאשר לתוכן הטור, מדובר לדעתי באוקסימורון מושלם, שכן לילך עושה בדיוק את מה שעליו היא מעבירה ביקורת.

« הקודם