May 16

ואולי במערכות יחסים, כמו גם בחיים המקצועיים, עדיף ללכת בשיטת הראיון עבודה. נקבע למשל להפגש באיזה בית קפה, או משרד, או על בירה של צהריים – לא משנה ממש, אבל שיהיה שקט ונוח. אני אמתין שם מראש והוא יגיע, לבוש יפה, עם שיער מסודר ואפטר שייב, ילחץ לי את היד במבוכה קלה וימתין למחוות היד שלי שאומרת “שב בבקשה”.

טוב, אז X, ספר לי על עצמך בקצרה
והוא יפתח במונולוג שכבר התאמן עליו בבית; נעים מאוד, אני X, במקור משקר כלשהו, אבל היום גר בתל אביב. בשנים האחרונות התנסיתי במספר סוגים של מערכות יחסים, אבל היום אני מחפש משהו אמיתי, קבוע ולטווח ארוך.
ובכן X, אני מאוד שמחה לשמוע אותך אומר את זה, כי זה בדיוק מה שאנחנו כאן בליז.קום מחפשים,
אני אומר בטון מתנשא.

ואחרי משפט חולין או שניים, אני אתקדם הלאה לשאלות המעניינות.

ספר לי בבקשה שלוש תכונות שיכולות לתרום לך במערכת היחסים הזאת, ושלוש תכונות שעלולות להגביל או להכשיל אותך.
המממ… וואו, זאת שאלה קשה… אוקי… אז בתכונות הטובות, אני מאוד מסור, אינטיליגנטי וגם מצחיק.
אוקי, זה טוב, אני אענה בעודי משחקת עם העט בפה. ושלושת התכונות הפחות טובות?
תשמעי, אני לא יודע, זה ממש קשה, אבל אם אני חייב אז… לפעמים אני משקיע קצת יותר מדי. אמממ… אני נורא רגיש. אה ו… אני גם אוהד מושבע של כדורגל,
הוא יספר בטון מבוייש וישלח מבט לכיוון הרצפה.

X, אם אני אדבר עם האקסית שלך, מה אתה חושב שהיא תספר לי?
אהמ!
הוא יכחכח רגע בגרונו, רק דברים טובים (אני מקווה). תשמעי, אנחנו נשארנו חברים מאוד טובים אחרי הפרידה וסה”כ הפרידה היתה הדדית. את מבינה… זה פשוט כנראה לא נועד להיות בינינו, אבל יש בינינו המון אהבה (אפלטונית. ברור שאפלטונית) ופירגון.
ואז הוא יסתכל עלי במבט שואל, וינסה להבין מה התגובה שלי לדבריו, אך אני רק אסתכל חזרה במבט נונשלנטי, עם מעין חיוך קטן שאומר אני כל כך יודעת שאתה משקר ועם זאת אני אתן לך להנות מהספק. בינתיים.

ספר לי על שני הישגים מרשימים שהיו לך בתחום מערכות היחסים. אתה יודע, כאלה שייצגו אותך הכי טוב.
אה, כמובן,
הוא לפתע יחייך בגאווה, כאן זה הרי המקום שלו להרשים. טוב, היתה את הפעם ההיא שהפתעתי את חברה שלי עם סופ”ש בצימר בצפון, לכבוד היומולדת שלה. בדקתי הכל באינטרנט לבד ואז גם ביקשתי המלצות מחברים שהיו שם. דיברתי עם בעלי הצימר שיפזרו עלי כותרת של ורדים על המיטה ועשינו סקס נהדר בג’קוזי.
מקסים! יש עוד משהו?
אני אתעניין ובינתיים אדליק סיגריה, אלגום עוד לגימה מהיין ואלקק את שפתי בצורה מפתה.
כן כן! יש עוד הרבה (אבל ליקוק השפתיים יגרום לו לאבד ריכוז והוא יתחיל קצת להסתבך). תראי, אני לא יודע כמה זה נחשב, מבחינתי כן, אני מצויין עם הורים. ההורים של כל החברות שלי פשוט מתו עלי.
המממ.. אוקי, אני מניחה שזה יכול להחשב כהישג. בטח לא יכול להזיק,
אני אומר בספק זילזול-ספק התרצות.

אוקי, X, עכשיו יש לי שאלה קצת קשה, ואני מבקשת שתענה עליה בכנות מוחלטת. קרה לך אי פעם שיצאת עם מישהי, ובאמת התעניינת בה, אבל אחרי שזיינת אותה פשוט נעלמת מהראדר?
תראי… תשמעי… את יודעת, יש שני צדדים לכל סיפור. זה לא שנעלמתי לגמרי וזה גם לא שלא הייתי מעוניין. פשוט היו כל מיני נסיבות שמנעו ממני ליצור קשר אחר כך.
כמו מה למשל?
אני אמשיך להקשות.
את יודעת… הכלב שלי בדיוק נפטר, ואז גם איבדתי את הפלאפון. ולא הצלחתי למצוא אותה בפייסבוק (למרות שיש להם 26 חברים משותפים. אבל את הפרט הזה הוא כמובן ישמיט). אז כן, אני מניח שזה קרה, אבל בטח שלא בכוונה, ובטח שלא התכוונתי לפגוע. דווקא חבל, היתה חמודה.

לסיום, יש לך דברים נוספים, שאולי לא עלו בשיחה, שתרצה שאני אדע, או שאלות שאתה רוצה לשאול?
כן. אני רוצה לציין שאני ממש נהנה לפנק. מה אני אגיד לך, כשאני מפנק מישהי זה פשוט עושה לי טוב על הנשמה.
ואני אניד בראשי ואעשה את עצמי מקשקשת משהו בפנקס שלי. אהא, אני מבינה. עוד משהו?
אמממ.. אני רק רוצה להוסיף שאני חושב שאני מועמד מצוין לתפקיד ואני מאוד נרגש להיות כאן.
יופי, אנחנו באמת מחפשים אנשים עם המון מוטיבציה. הרי כאן בליז.קום אנחנו מעודדים לשאוף למצויינות.

טוב, X, כפי שאתה בוודאי יודע, יש גם מועמדים נוספים לתפקיד, ולצערי רק מקום אחד לאיוש. אני אסביר לך קצת על המשך התהליך; בימים הקרובים אני מקיימת עוד מספר ראיונות, שימשכו כנראה עד יום רביעי, כך שתשובה תהיה לי רק לקראת יום חמישי או ראשון. במידה ויהיה רלוונטי, אני כמובן אתקשר ואז נוכל גם לדבר על טובות הנאה מיניות ותנאים. בכל מקרה, שיהיה המון בהצלחה.


Apr 5

ולי נמאס שכל הגברים שאני פוגשת חושבים שאני טובה רק לדבר אחד.

Jan 27

בפלאפון שלי יש המון אפליקציות.

רובן הגדול חסרות תועלת.

Jan 25

יעל כתבה פוסט שבקריאה ראשונה די עצבן והעליב אותי. בקריאה שניה ושלישית הבנתי יותר את כוונתה. הביקורת שלה לא הופנתה כלפי (יעל אגב נמנעה מלפרר אלי ואילו אני חשפתי את עצמי בתגובה שהשארתי אצלה), אלא כלפי אנשים ששופטים אותה לפי ההתנהגות שלי (או של חברים שלה באופן כללי).

אני לא מרגישה צורך להצדיק את ההתנהגות שלי באותו ערב (אני מתייחסת כרגע לסיפור השני בפוסט שלה), גם לא להתנצל עליה. מה שאני בוחרת לעשות והצורה בה אני בוחרת להתמודד ולהתנהג עם אנשים היא ענייני הפרטי. באופן אישי אני חושבת שהתנהגתי בסדר גמור. ואני, אגב, מאוד נהניתי מהערב המדובר, למרות הרעל שנשפך עלי מאחורי גבי. מבחינתי, אנשים ששופטים אותי אחרי דקה וחצי היכרות, אינם שווים את ההתייחסות שלי.

כבר התחלתי בעצמי לכתוב פוסט על אותו ערב. סיפרתי שם איך הערב התחיל, בחפוז נעים אצל התייר לפני היציאה. כתבתי על ההרגשה שהיתה לי כשהגענו לבר השכונתי. הרגשתי טוב, הרגשתי סקסית ואהובה והייתי מלאת ביטחון. כתבתי על זה שהתחילו איתי פי שלושה גברים מבדרך כלל, למרות חוסר הדיסקרטיות שלי ושל התייר (אני באמת צריכה לצאת איתו יותר) וסיפרתי גם על כמה שטויות שעשינו במהלך הלילה.

הפוסט של יעל קצת שינה את הפרספקטיבה שלי על כל הלילה הזה. הרי בסופו של דבר, הסיבה שבגללה נהניתי כל כך לא היתה בגלל כל הדברים שמניתי למעלה, אלה היו רק תופעות לוואי, אלא פשוט מאוד כי ביליתי עם שלושה אנשים שאני אוהבת. אולי שלושת האנשים שאני הכי אוהבת והם אלה שגרמו לי להרגיש כל כך טוב ולכל מה שנלווה להרגשה הזאת.

כתבתי פעם פוסט על הקושי שלי ביצירת חברויות. באופן אישי, זהו אחד הפוסטים שלי שאני יותר אוהבת. מעטים הם האנשים שעושים את המאמצים להכיר אותי לעומק. אני מודעת לכך שאני יוצרת רושם של מישהי בלתי נגישה וסגורה וההתנהגות שלי מתפרשת לעיתים לכל מיני כיוונים שונים. יהיו את אלה שיקראו לי זונה/ שרמוטה, אלה שיגידו שאני סנובית ואלה שסתם לא מבינים מה הקטע שלי. ויש את אלו, המעטים, שחופרים קצת יותר לעומק ומגלים מי אני באמת. אלה בדרך כלל גם נשארים.

ביום שישי ביליתי עם שלושה אנשים כאלה. שלושה אנשים שאוהבים אותי, לא למרות, אלא בגלל מי שאני.
שלושה אנשים שאני אוהבת בגלל מי שהם.

“אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה“. ובכן, החברים שלי הם ערב רב של גוונים וצורות ותכונות אופי ויופי שונות:
התייר: מבריק, בעל אבחנה חדה כתער ואינו שופט.
הקטנה: התגלמות האקסיומה שאומרת שדברים טובים באים בחבילות קטנות. אישה דעתנית, עצמאית ועוצמתית ועם זאת יש בה פתיחות וקבלה למגוון רחב כל כך של דעות ורעיונות שונים משלה.
והיעל: טוב לב ונאמנות חוצת גבולות. אידאולוגית ורומנטיקנית חסרת תקנה ותמיד מצליחה לראות את הצד האופטימי שבכל צרה.
וכולם התברכו בחוש הומור ורוח שטות שאני מתחברת אליה ואוהבת. אלו אנשים שבחרתי כחברים והם בחרו בי כחברה.

יעל מתרעמת על כך שאנשים שופטים אותה לפי ההתנהגות של חברים שלה. ואני אומרת, שאם אנשים, לא כל שכן זרים מוחלטים, שופטים אותי לפי החברים שלי, הבעיה היא לא אצלי, גם לא אצל החברים שלי, הבעיה היא אצלם. ועם כל הכבוד לבעיות שלהם, לא אכפת לי מהם כהוא זה.

Jan 11

בדרך הביתה מהלימודים, עת צעדתי במרץ על שדרות רוטשילד, תפסו אותי שני נערים לשיחה קלילה. “מה מאפיין נשים?” הם שאלו אותי. “וואלה לא יודעת”, עניתי להם. “ומה מאפיין גברים?” הם המשיכו וגם על זה נתתי את אותה התשובה. “נו חייב להיות משהו”, הם המשיכו ללחוץ, אז הסברתי להם שפגשתי כבר יותר מדי טיפוסים בחיים שלי ובאמת שאני לא יכולה לקבוע משהו ספציפי. הם שאלו אם אני חושבת שרגישות יתר היא תכונה שמאפיינת נשים, אז אמרתי שכן, אבל שאני גם מכירה מספיק גברים שחטאו בזה, ודווקא כאלה שהיו די גבריים.

“איזה תכונות את מחפשת בגבר?” הם הקשו עוד קצת, שניה לפני שפניתי לאלנבי ונפרדתי מהם. “תכונות חיצוניות או פנימיות?” שאלתי. “פנימיות. נו, זרקי משהו. מהר”.

אז זרקתי: אינטילגנציה.

Jan 2

אי אפשר לקחת ברצינות שום דבר שקורה בחמש לפנות בוקר.

[ליז לבוס החדש שלה (כן, יש לי עבודה חדשה בתור מלצרית), אחרי ערב סילבסטר מבאס למדי, תוך כדי דיון על, איך לא, גברים]

Nov 11

לפני שנתיים, כשמצאתי עצמי מובטלת בפעם השניה, אחרי שפוטרתי מחברת הסטארט-אפ בה עבדתי, סירבתי בכל תוקף לחתום על דמי אבטלה. לא עניין אותי שכבר אזלו כל חסכונותי, שאני במינוס עצבני ושעוד שניה גוזרים לי את כרטיס האשראי. מבחינתי לחתום בלשכה היה מתחת לכבודי. גם לא הייתי מוכנה להתפשר על אף עבודה שתשלם פחות מהדרישות שלי, או שלא עונה ב-ד-י-ו-ק על הקריטריונים שהגדרתי לעצמי. הייתי עקשנית ובררנית ובסופו של דבר, אחרי חודשיים בעבודה זמנית (בחברה הקודמת שבה עבדתי, אליה חזרתי לבקשתם), ששילמה לי הרבה פחות ממה שהתרגלתי להרוויח (וגם קיבלתי תשלום ע”פ שעה וזה היה בתקופת החגים) ועוד חודשיים בהם לא עבדתי כלל, באמת מצאתי מקום עבודה שאני אוהבת ושהסכימו לשלם לי את מה שביקשתי, כולל כל התנאים הסוציאלים הנלווים ואף יותר. לכאורה העקשנות השתלמה לי.

מספר חודשים אחר כך גם החלטתי לקחת צעד נוסף בעצמאות והתחלתי לחפש דירה לבד. המצב הכספי שלי לא השתפר מי יודע מה ובנוסף גם הגדלתי לעצמי את ההוצאות, אבל מבחינתי כל זה היה שווה בשביל החופש ושלוות הנפש שלי. היתה לי עבודה טובה ודירה משלי והחיים התנהלו כמסלולם לשנה וחצי ~ שבאו אחר כך. כמובן שהיו אי אלו משברים ומצוקות, אבל סך הכל, לא משהו יוצא מגדר החיים התל אביביים הרגילים.

מתישהו בתקופת העבודה שלי, התחלתי לשנוא את מה שאני עושה. זה לא שלפני כן ממש אהבתי את התחום, הרי גם בפעם הקודמת ניסיתי לצאת מנישת האדמיניסטרציה ובסופו של דבר הבנתי שרק שם אני אמצא את המשכורות שאני דורשת (מאחר ואין לי הכשרה לשום דבר אחר), אבל הצלחתי לחיות עם זה ולהפיק את המיטב. בשלב מסוים גם הגעתי למסקנה המתבקשת שהגיע הזמן, בגיל 26, שאחליט על כיוון מסוים בחיים שלי ועל בניית קריירה ונרשמתי ללימודים. בנוסף גם התחלתי להשקיע יותר בכתיבה, קריאה ויצירת קשרים. כל אלו צעדים שנועדו לקדם אותי למקצוע שאוכל באמת להפיק ממנו הנאה וסיפוק. במקביל לכל זה, גם זלזלתי בעבודה שלי יותר ויותר. לא שלא רציתי להיות עובדת טובה, ואפילו הגעתי להישגים כאלו ואחרים שם, אבל ככל שתפסתי כיוון חדש בחיים, כך גם איבדתי עניין לחלוטין במקצועי הנוכחי, וכשאני מאבדת עניין אני גם מאבדת כל שמץ של מוטיבציה. בסופו של דבר גם המנהלים שלי הבינו את שמתרחש ועשו לי את הטובה הגדולה, שכנראה הייתי צריכה שיעשו בשבילי, ופיטרו אותי.

ועכשיו, כמובטלת טריה, עדיין חסרת הכשרה, אני מתחילה לבחון מחדש את העקרונות שליוו אותי בעבר ואני מבינה כמה גאוותנית הייתי. בסוף החודש אקבל את המשכורת האחרונה שלי ולאחר מכן אצטרך להתפרנס ממשהו. לחזור לאדמיניסטרציה זו לא אופציה מבחינתי ולכן אני לוקחת בחשבון שיעבור עוד זמן עד שאמצא עבודה שמתאימה לי.

תמיד היתה לי בעיה עם כספים. אני מרגישה לא נעים לקחת כסף שכביכול לא מגיע לי. כסף שלא עשיתי שום דבר בשביל לקבל אותו. אפילו אחרי שעברתי תאונת דרכים, בדרכי לעבודה, ביום שישי (יום בו לא הייתי אמורה לעבוד), לפני כשלוש שנים, הרגשתי לא נעים להגיש תביעה לביטוח. החבר שלי דאז ניסה לשכנע אותי שנפגעתי ומגיע לי על כך תשלום. מבחינתי היומיים שביליתי עם צוואר וגב תפוסים לא נחשבו לפגיעה משמעותית (למרות כאבי הגב שמלווים אותי עד היום) ולכן, בסופו של דבר, תבעתי רק על המינימום, למרות הפצרותיהם של החבר וגם של עורך הדין שטיפל לי במקרה שאני יכולה לקבל הרבה יותר. היום ההתעקשות הזאת שלי נראית לי טפשית. היום אני גם מבינה שלחתום על דמי אבטלה זו בכלל לא בושה. הרי אני משלמת כספים לביטוח לאומי מאז שהשתחררתי, לפני 6 שנים, בדיוק בשביל מצבים כאלה. שירתתי בצה”ל, תרמתי למדינה ושילמתי עשרות אלפי שקלים בכל סוגי המיסים – אז כן, מגיע לי שהמדינה תדאג לי בחזרה.

הבנתי גם עוד משהו. יתכן מאוד שאיף פוש קומס טו שאב, אצטרך לעבוד במשהו זמני שיאפשר לי לשמור על רמת החיים שהתרגלתי אליה ולתחזק את יוקר המחיה שלי, קרי לברמן או למלצר. ועד כמה שהמחשבה על לחזור למלצרות מחרידה אותי, המחשבה על לחזור לגור עם ההורים מפחידה אותי אפילו יותר. לפעמים צריך קודם ליפול כדי לטפס יותר גבוה. ואם הנפילה הזאת, עכשיו,  היא מה שאמורה להרים אותי למעלה בעתיד, אז אני פשוט אבלע את הצפרדע ואגיש את הרביולי בטטה, בלי כוסברה ועם הרבה שמנת, לזוג שיושב בשולחן 2.

כל עבודה מכבדת את בעליה.

Sep 22

אני צריכה עבודה חדשה.

בדחיפות!

Aug 26

הקטע במצלמה דיגיטלית זה שאפשר לצלם כל דבר מיליון פעם ואחרי זה לבחור את התמונות המוצלחות ביותר מתוך הסדרה. זה בשום אופן לא אומר שצריך להציג בפני העולם את כ-ל התמונות שמילאו את כרטיס הזיכרון, ויש בהחלט מקום לצנזורה עצמית.

בחיאת ראבק! להעלות 183 תמונות מירח דבש של שלושה ימים במלון בתורכיה, זה באמת, אבל באמת מיותר.

Aug 14

מישהו שקרא את הפוסט הזה שלי, יצר איתי קשר במחשבה שאני, מה שנקרא (מסתבר) בפי הז’אנר, סאבית, או במילים פשוטות, שפחה. הבחור, נקרא לו ג’ק, כי ככה מתחשק לי, שלח לי מייל והזמין אותי להתחבר אליו למסנג’ר ואילו אני, בתור יצור סקרן למדי, נעניתי להזמנתו. במקביל גם קפצתי לבלוגו שלו, לבדוק במי ובמה מדובר. הבלוג שלו עוסק רובו ככולו בבדס”מ ובפרט בחיפושו אחר סאבית שתמלא את צרכיו.

עכשיו, נתחיל מכך שאותו פוסט מדובר היה שונה מאוד משאר הפוסטים שלי ובא לתאר, בגוף ראשון, חוויה מינית ייחודית שעברתי וגם, באותה הזדמנות, להציג בפני הקוראים בחור חדש שנכנס לחיי, שטרם מצאתי לו כינוי הולם. כבר כתבתי בעבר על חוויות מיניות שלי, אך לא בצורה כזאת מפורטת ואף פעם לא פוסט שהוקדש אך ורק לתיאורים אירוטיים של המקרה. הדבר הכי קרוב לזה היה הפוסט הזה, וגם הוא הסתיים בסופו של דבר עם מוסר השכל.

בחזרה לג’ק, אם כן, שאת תמליל השיחה הראשונה שלנו אביא לפניכם:

ג’ק: שלום
ליז: היי
ג’ק: מה נשמע? *סמיילי*
ליז: טוב. ושלומך?
ג’ק: בינוני
ליז: ומדוע?
ג’ק: אני לא יודע אם קפצת לבלוגי לאחר שקראת את תגובתי בבלוגך*… אבל… משום שלא קל להכיר מישהי מהתחום. זה יכול לבאס לעיתים.
ליז: קפצתי.
ואני יכולה להגיד לך מראש שלא נראה לי שאני מה שאתה מחפש.
ג’ק: מדוע? את לא מנהלת את יומנה של שפחה? *סמיילי*
ליז: זה בסה”כ תג. לא יודעת כמה קראת אצלי.
ג’ק: למה לבחור בתג שהוא לא מה שהוא. את לא שפחה ולא סאבית?
ליז: לא. זה תג מטאפורי.
ג’ק: אהמ. אוקי. מכירה כזו?
ליז: לא יכולה לעזור לך בזה, לא.
ג’ק: אוקי, תודה
ליז: בבקשה. זה הכל?
ג’ק: רציתי להכיר. את אומרת שאת לא בכיוון בכלל. כנראה שכן. *סמיילי*
ליז: אוקי. בהצלחה.

* התגובה נמחקה על מנת לא לחשוף את זהותו

טוב, אז כפי שניתן להבין, ג’ק מאוד ממוקד מטרה, ובכל זאת ניסיתי להבין איך מתוך הפוסט המדובר, הוא הסיק שאני מחפשת מאסטר, אז מאוחר יותר חזרתי אליו (שגיאות במקור הפעם):

ליז: אני רק סקרנית לדעת, פנית אלי אך ורק על סמך התג הזה?
ג’ק: הגעתי אליך דרך התג. זו קטגוריה אגב, לא תג, לא? קראתי את הרשומה, כתוב שם שאת נהנית מלא מעט “סטיות”. סקרנת אז פניתי.
ליז: ולא קראת רשומות אחרות
ג’ק: בטח מה עוד אקרא את כל הבלוג *סמיילי* גם ככה קראתי יותר מידי. אתה קורא מלא על מישהי. פונה ובסוף רואה תמונה ומתאכזב. או משוחח קצת ומתאכזב. יש כאלו שבכלל לא קוראים ופונים לגבר בלשון נקבה… קראתי קצת ופניתי.
ליז: קראת יותר מדי?
ג’ק: דה
ליז: למה אתה חושב? אין לי מושג כמה קראת, דרך אגב.
ג’ק: אני ברשת לא לשם קריאה אלא לשם היכרות מישהי בעלת אותה נטיה.

ליז: אני עדיין בקשר עם אותו בחור
ג’ק: קשר זה לצאת ביחד? חברים, יזיזים?
ליז: אין לי מושג. הוא כרגע בחו”ל לתקופה די ארוכה.

ג’ק: חח אה שכחתי את אוהבת “סטיות”
ליז: כמובן. זה גם מה שאני עוברת כרגע עם אותו בחור.
ג’ק: מה?
ליז: המממ… חשיפה
ג’ק: מה הכוונה? שאת לא רוצה לספר?
ליז: בגדול שחשפתי בפניו המון דברים שלא חשפתי לאף אחד בעבר.

ג’ק: הבנתי. טוב לפחות הכרת מישהו ששותף ופתוח ל”סטיות” הרבות שלך. זה יכול למלא מצברים.
ליז: בהחלט
ג’ק: כמובן שבלי רגש זה שווה קצת פחות (ליז: ותזכרו את המשפט הזה, כי הוא עוד יהווה בסיס חשוב למה שיש לי להגיד)
ליז: המממ.. למה את חושב שאין רגש?
ג’ק: לא אמרתי שאין. אולי יש. ציינתי עובדה
ליז: לא נראה לי שאפשר להגיע לרמות כאלו עם מישהו בלי שיהיה רגש כלשהו. אז אולי זו לא אהבה כרגע, אבל בלי ספק יש לי רגשות אליו.
ג’ק: לפעמים זה גם טוב. אני בעד קשר רציני. אבל זה לא קל למצוא. לא הייתי מתנגד לאיזה קשר קבוע עם מישהי חביבה וסוטה. אבל קבוע לא אוהב סטוצים.

השיחה עוד המשיכה, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון הכללי. עוד אציין שבשום שלב ג’ק לא חשף את שמו או את תמונתו ואני מצידי גם לא ניסיתי לכוון לזה.

עבר עוד זמן מה ואתמול (או יותר נכון כבר היום לפנות בוקר), ג’ק פתח איתי בשיחה נוספת שבה, די מהר, עלה שוב נושא הסטיות. אתחיל בכך שאני מראש לא מגדירה את עצמי כסוטה. יתכן שיש לי פנטזיות שחורגות (אולי אפילו חורגות מאוד) מהמיינסטרים, אך בשום שלב אינני מקטלגת את עצמי לתוך איזושהי קבוצה. יתכן מאוד גם שהיתה זו החזרה המוגזמת (שלו) על המילה סטיות תוך כדי השיחות שגרמו לי להסתייג מכל הרעיון. אמשיך בהצגת החלקים החשובים מאותה שיחה:

ג’ק: אוקי, אז מה למשל היית רוצה ולא יצא? חח
ליז: קשה לי להכנס לזה עכשיו. מאוד תלוי מה בנאדם מוציא ממני.
ג’ק: אוקי, נניח שאתם מרגישים בנוח, מסקרן מה נראה לך כזה חריג ולא מימשת.
ליז: עם הבחור בחו”ל עלו המון דברים, אבל הם עלו בהקשר של שיחה. זאת אומרת, קשה לי עכשיו לחזור על זה.
ג’ק: אז את לא כזאת סוטה כמו שתיארנו *סמיילי* (ליז: ומתחיל גם ממש להמאס לי מהסמיילים שלו אחרי כל משפט)
ליז: יתכן
או שאני פשוט לא מרגישה מספיק בנוח איתך.

וכאן בעצם טמון ההבדל. כיצד יתכן שאדם אחד מצליח להביא אותי למצב שבו אני שופכת בפניו את הפנטזיות הכי כמוסות שלי, ללא צנזורה וללא ביקורת עצמית ואילו אחר, ככל שהוא מנסה, רק גורם לי להסתגר עוד יותר בתוך עצמי? את התשובה לכך היה קשה לי להסביר לג’ק, אבל זה נעוץ בסיבה שבגללה הוא מלכתחילה יצר איתי קשר. אם להכנס בקצרה לקשר שנוצר לי עם הבחור בחו”ל (שבזמנו עוד היה בארץ), הרי שהקשר התחיל כמשהו סתמי למדי, ללא מטרות מוגדרות ובצורה טבעית ונינוחה גלש לאן שזה גלש. החשיפה שלי אליו הגיעה מתוך הרגשה הדדית של פתיחות ונוחות והיא בהחלט לא עניין של מה בכך. מה שאני באה להגיד זה, שאי אפשר פשוט להנחית עלי שאלות אישיות וחודרניות ולצפות שאענה עליהן מבלי לבנות קודם בסיס כלשהו שבו אני מרגישה בטוחה. לחץ, נסיונות מזוייפים להזדהות, לא כל שכן פסיכולוגיה הפוכה, לא יעבדו עלי, שכן אין לי שום רצון או צורך להוכיח את עצמי בפני מישהו שאני לא מכירה ושאין לי רגשות כלפיו.

ג’ק: אני האחרון שיכנס לסרטים מסטיות חריגות.
ליז: זה לא קשור כל כך. יש הרבה כמוך, וניסו כבר להוציא ממני בעבר. זו ההרגשה שאני מקבלת מבנאדם.
ג’ק: יש גם הרבה כמוך שמדברות הרבה *ועוד סמיילי*
ליז: ר”ל, לא מספיק שתגיד לי שאתה האחרון להכנס מזה לסרטים. זה עניין של הרגשה.
ג’ק: אני מבין, אבל אני לא מבין מה החשש לשתף עם מישהו שאת לא מכירה *עוד פאקינג סמיילי* זה לא כאילו את חושפת כלפי אדם מוכר וצריכה לפחד מהתגובה.
ליז: אתה לוחץ. זה צריך לבוא באופן טבעי.
ג’ק: לא לוחץ. זה מסקרן. ככה נשמע אדם סקרן את יודעת.
ליז: כן. ועדיין, אתה לוחץ.

משלא צלח עם כל נסיונותיו, עבר ג’ק לטקטיקה אחרת. אם אני לא הולכת להחשף בפניו, אולי אני מכירה מישהי שכן:

ג’ק: את מכירה סוטות במקרה? *סמיילי*
ליז: שאלת אותי כבר. אתה יודע שזו לא הדרך הנכונה.
ג’ק: מדוע?
ליז: אתה לוחץ. זו הבעיה שלך. אתה לא נותן לדברים להתפתח באופן טבעי.
ג’ק: חח מה הקשר? אם מחכים פתאום את מכירה סוטות? *סמיילי נוסף*
ליז: לא הבנת. גם אם הייתי מכירה, לא הייתי מכירה לך אותן. לא ככה.
ג’ק: לא מבין למה.. את הרי גם עוזרת להן כך. את לא אמורה לשפוט עבורן תני להן להחליט.
ליז: לא סומכת עליך.
ג’ק: חח מה יש לסמוך? לא את מכירה, הן יכירו. לא ביקשתי המלצה.

קשה לי להסביר איפה היו הטעויות של ג’ק. אני מניחה שכל ציטוטי השיחות הם די self explanatory. כמו בכל קשר, אי אפשר לגרום לתהליכים לקרות בכוח. כמו שאני לא יכולה להכריח מישהו לאהוב אותי, או להמשך אלי, כך אני לא יכולה להכריח אותו שיפתח אלי. כך אף אחד לא יוכל להכריח אותי להפתח אליו. יש המון דברים על עצמי שאני משתפת מאוד בקלות. ישנם דברים אחרים שלא יצליחו להוציא ממני גם בעינויים. האנונימיות מהווה כר פורה לחשיפה רק עד גבול מסויים, אולם כשמדובר בחשיפה של הסודות הכי כמוסים שלי, אני חייבת להרגיש שמי ששומע אותם הוא אדם שאני בוטחת בו לחלוטין. זה תהליך שקורה בקצב משלו ולא ניתן להאיץ אותו.

« הקודם