הוא חי!

אוקי, אוקי, פאקין היי, תודה לאל, הוא חי!

אז הבויפריינד טס לברלין אתמול בבוקר, בענייני עבודה, והשאיר אותי עם אחריות כבדה מוטלת על כתפי – להאכיל את הדג. אני מפחדת מדגים, אני מפחדת להאכיל דגים ויותר מהכל, אני מפחדת להרוג דגים, כך שאתם יכולים לתאר לעצמכם כמה המשימה הזאת הלחיצה אותי.

ישבנו אצלי  בלילה לפני הטיסה והוא הדגים לי עם רוזמרין את הכמות שצריך לתת לדג לאכול – לקחת קמצוץ בין שתי אצבעות ולפורר את זה לתוך האקווריום. וכמובן להזהר, כי דגים הם חיות מטומטמות ואם נותנים להם יותר מדי אוכל, הם פשוט אוכלים הכל ואז מתים. פאק, יותר ממה שאני מפחדת להרוג דגים, אני הכי מפחדת להרוג את הדג של החבר שלי.

החלטתי שאני הולכת לעמוד במשימה בגבורה. הוא אמור לאכול פעם ביומיים ולא הייתי בטוחה מתי הפעם הבאה שהוא צריך לאכול. הבויפריינד עזב את ביתי לכיוון נתב”ג ברבע לארבע לפנות בוקר, וכששאלתי אותו, מתוך שינה, מתי להאכיל את הדג, הוא ענה לי שמחר – ביום שלישי. ‘רגע, אבל עכשיו יום שלישי’, מלמלתי. ‘כן’ ויצא. נותרתי מבולבלת וחזרתי לישון. מאחר והוא לא ענה גם לסמס שלי (כן, אני לחוצה), החלטתי שכנראה שהוא בכל זאת התכוון ליום שלישי, ובערב קפצתי לביתו, נחושה בדעתי לצלוח את המבצע המורכב.

אוקי, הנה הדג. טופפתי על האקווריום – יופי, הוא בחיים. אהא! הנה הקופסה הצהובה עם האוכל. אוקי, עכשיו רק לקחת קמצוץ בין האצבעות ולפורר את זה לתוך האקווריום. סעמק! החרא הזה לא מתפורר ועכשיו האצבעות שלי מריחות כמו אוכל של דגים. אוה, הנה, זה מתפרק בסופו של דבר. יופי.
המממ… נראה כאילו רוב המים של גורנישט* התאדו וחצי מהצמחיה שלו כבר מחוץ למים. אה! אני יודעת! זה בסדר, ראיתי אותו עושה את זה כבר פעם – פשוט לוקחים מים מהברז ושופכים פנימה. ‘אל תדאג גורנישט, תכף יהיו לך מלא מים לשחות בהם’ (לעזאזל, אני לא מאמינה שאני מנהלת שיחה עם דג). אז לקחתי איזה כד שראיתי שם ומילאתי בו מים ושפכתי פנימה לאקווריום, וגורנישט נראה מרוצה (עד כמה שדג יכול להיראות מרוצה), ויצאתי לדרכי שמחה וטובת לבב. פיו, ניגבתי את הזיעה מהמצח (לא בגלל הלחץ – סתם כי היה ממש חם), עברתי את זה בשלום.

ואז בצהריים הצלחתי לתפוס את הבויפריינד בצ’ט וסיפרתי לו על ההאכלה ומילוי המים. “מההה???” נפל לי הלב לתחתונים… “צריך שהמים יהיו בטמפרטורה שיש לו שם בפנים, ולא קרים יותר. ‫הם נורא רגישים לענייני טמפרטורה‬.”
אבל.. אבל.. אבל.. התחלתי להצטדק. “אני מקווה שזה לא יהרוג אותו.. הם באמת רגישים לדברים כאלה‬”
אוי שיט.

כל היום בעבודה הייתי בהרגשה נוראית. מה אם הרגתי את הדג? אני לא רגילה לטפל בבעלי חיים קטנים יותר מחתולים. אף פעם לא עשיתי את זה. שלא לדבר על זה שהדג בצבע כחול ואני ממש לא רגילה לטפל בבעלי חיים כחולים. בדרך הביתה מהעבודה עצרתי שם שוב. נכנסתי וראיתי אותו שוחה במרץ. גורנישט, אתה חי! (שוב אני מדברת איתו).
“הוא חי!” שלחתי מיד לבויפריינד בג’יטוק, אבל לא היתה תגובה. בבית גיליתי שחוץ מלטפל בדג, אני גם עושה בייביסיטר לזוג נעליים שהוא השאיר אצלי. לפחות אותם אני בטוח לא יכולה להרוג.

* גורנישט – שמו בישראל של הדג. לקחו לי כמעט ארבעה חודשים לזכור איך קוראים לו, עד שלפני מספר ימים הבויפריינד הסביר לי איך הוא זוכר את השם שלו – “אני פשוט מסתכל עליו ושואל את עצמי מה לעזאזל הוא עושה, וזו התשובה”.

כואבות לי הרגליים. לא יודעת למה חשבתי שזו תהיה פתיחה טובה לפוסט, אבל הנקודה היא שכואבות לי הרגליים. כפות הרגליים, ליתר דיוק, באיזור העקבים. והפעם דווקא בגלל שהלכתי עם נעליים שטוחות, כפכפים למעשה. הדברים האלה שאמורים להיות ממש נוחים, אבל איכשהו, אחרי יום שלם שהלכתי איתם, דווקא הם אלה שגרמו לי לכאבים.
שנים שאני הולכת על עקבים. כבר התרגלתי לזה. עד כדי כך התרגלתי שכשאני כבר הולכת עם נעליים שטוחות, ההליכה שלי נראית קצת משונה. כמו שמישהי שלא רגילה לנעול עקבים היתה הולכת על סטילטו. מהצד זה נראה קצת מצחיק.

ביום חמישי הוא לקח חופש מהעבודה ונסענו לרמת גן, לספארי. היה חם. שנינו לא אנשים של קיץ ובכל זאת התעקשנו לצאת מהבית בשיאו של החום המתיש. ראינו אריות ונמרים (אוקי, רק נמר אחד) ודובים וקופי למור, שהם בעצם חתולים עם אגודלים ומגניבים לאללה. באמצע עשינו הפסקה והתיישבנו על ספסל לאכול גלידה ולעשן סיגריה. תוך כדי קיבלתי טלפון מהבחור שראיין אותי ביום שלישי האחרון. הקול שלו היה מדכא למדי והיו גם כל מיני רעשים מסביב, כך שלקח לי קצת זמן להבין שהוא בעצם אומר לי שהתקבלתי לעבודה ושהחוזה בדרך אלי במייל. שמחה וששון! בראשון לאוגוסט אתחיל לעבוד במה שאני מקווה שיהפוך לקרש הקפיצה שלי לכיוון קריירה אמיתית – מנהלת קשרי לקוחות וקהילות בחברת גיימינג. יש לי עכשיו שבוע להתרגל לרעיון שאני הולכת שוב לעבוד במשרה מלאה. משהו שלא עשיתי כבר מעל לחצי שנה. אבל היי, תהיה לי שוב הכנסה והפעם ממשהו שאני אשכרה אוהבת לעשות. בערב, עייפים ורצוצים, יצאנו לדרינק כדי לחגוג את המאורע.

אני משועממת מעצמי ואני מקבלת את ההרגשה שכך גם האנשים שמסביבי – משועממים ממני ומשועממים מהחיים שלהם עצמם. גם כשכבר קורה משהו, כמו להתקבל לעבודה חדשה ומגניבה, התגובות היו צוננות במקרה הטוב. אפילו התגובה שלי. כלומר, שמחתי והתרגשתי, אבל זהו, עבר לי. אולי זה עוד יחזור לי ביום שאתחיל לעבוד. אולי זה ישנה כמה דברים, יכניס לי עניין חדש לחיים. אני צריכה את זה.

כתיבה לשם הכתיבה. כתיבה לשם השחרור. כתיבה חסרת פואנטה.

אוכל

• כשאני מכינה סנדוויץ’, אני תמיד בודקת ששתי פרוסות הלחם תואמות זו לזו. זוהי בדיקה חיונית ביותר. אם הפרוסות לא שוות, הסנדוויץ’ פשוט לא טעים.
• אני ממליחה כמעט כל מאכל עוד לפני שאני טועמת.
• אני מאוד אוהבת ביצת עין, אבל רק כשאני מכינה בבית. כשמכינים את זה בבית קפה/ מסעדה הלבן כמעט תמיד יוצא נוזלי ואז אני לא מסוגלת לגעת בזה.
• אני משתייכת לזרם שמעדיף את בורגר ראנץ’ על פני מקדונלדס ויש לי טקס מדויק של ערבוב הרטבים ופריסת הארוחה על המגש בטרם אני מתחילה לאכול.

שתייה

• המשקה של הוא בדרך כלל קאווה ואני שותה ממש לאט. אני יכולה למשוך כוס קאווה אחת על פני שעה וחצי ו 5-6 סיגריות בכיף.
• הפעם הראשונה שהשתכרתי היתה בחתונה של בת דודה שלי, בגיל 15.5. זה היה היום השני ללימודים בכיתה י’, ולמחרת עשיתי את הדרך לבית הספר בזיגזגים.
• ההאנגאובר הראשון שלי היה רק בגיל 24.
• הפעם הראשונה שהקאתי בגלל שתייה מרובה מדי היתה לפני שנה בערך, זו היתה וודקה ומאז יש לי קצת טראומה.
• באופן אישי, בגזרת החריפים, אני מעדיפה טקילה ויש לי אפילו אוסף קטן שהתחלתי.
• בכלל, נכון לעכשיו יש לי בבית אוסף לא רע בכלל של אלכוהול, שכולל שלושה סוגי טקילה, דאבל אספרסו, פידג’, רום, וודקה, לימונצ’לו (שהקטנה הביאה לי מאיטליה), Y וכמה בקבוקי למברוסקו שאני מחזיקה במקרר.

גבר

• לחבר הראשון שלי קראו נאור. זה היה בכיתה ד’ והיינו ביחד 11 חודשים, עד אמצע כיתה ה’. פעם אחת הוא קנה לי שוקולד ואמרתי לו תודה ופעם אחרת הוא שאל אם אני רוצה לבוא אליו, אבל אמרתי לו שאני לא יכולה כי יש לי חוג. אלו היו שני המשפטים היחידים בערך שהחלפנו בינינו במשך כל תקופת היחסים. מתישהו נמאס לי וביקשתי מהחברה הכי טובה שלי, דנה, שתפרד ממנו בשמי.
• הנשיקה הראשונה שלי היתה ביומולדת 15, עם חבר של חבה שלי, תוך כדי משחק אמת או חובה. אני לא רציתי להתנשק איתו, אבל הוא די שכנע אותי. אחר כך הוא התחיל להתקשר אלי וכל הזמן רצה שאצא איתו ולא הסכמתי. כשסיפרתי לחברה שלי על כך היא סירבה להאמין. סופה של הסאגה בתרגיל עוקץ מתוחכם, שאורגן על ידי החברות, בו היא תפסה את החבר שלה ואותי על חם.
• הלקח החשוב ביותר שלמדתי לאחרונה: לעולם אל תצאי עם גבר שיפה יותר ממך. אם הוא נראה כאילו יצא מפרסומת למשחת שיניים, או שמפו נגד קשקשים, נוסי על נפשך.
• גבר עם חליפה לעולם יהיה סקסי יותר מגבר שלא בחליפה.
• סעיף הפסילה הכי שכיח אצלי הוא גובה.

אישה

• רוברט פלאנט יודע מה זו אישה אמיתית.

טיפוח, קוסמטיקה, אופנה

• במשך שנים התרגלתי ללכת על נעלי עקב. אם נתעלם לרגע מהנזקים שאני גורמת לעצמי לגב ולברכיים, נוצר מצב שבו, למעשה, קשה לי ללכת עם נעליים שטוחות. כשאני הולכת על שטוח, אני נראית כמו הבנות האלה שהולכות בפעם הראשונה על עקבי סטילטו.
• אני מאוד אוהבת להתאפר. כמעט ולא יתפסו אותי יוצאת מהבית כשאני לא מאופרת למשעי. בעקבות זאת גם בחרתי להוציא את כספי הפיקדון הצבאי על קורס איפור, שגם יעניק לי מקצוע. אחרי הקורס הבנתי שאני אולי מאוד אוהבת לאפר את עצמי, אבל שונאת שונאת שונאת לאפר אחרים, ובעיקר אחרות.
• למרות זאת, לפני מספר חודשים, ובשביל סכום לא רע, הסכמתי להקדיש חצי יום שבת, ולאפר בצילומים של סרט פורנו.
• יותר מכל שמלת מיני, או חולצה עם מחשוף, אני מרגישה הכי סקסית כשאני לובשת ג’ינס שיושב טוב וגופיית סבא לבנה.

משחקים, אסטרטגיה, ספורט

• אני לא יודעת לשחק שש-בש. כמה שלא ניסו ללמד אותי, אני פשוט לא מצליה לקלוט את זה.
• קואורדינציית היד-עין שלי פשוט נוראית. משחק פלייסטיישן אצלי מתבטא בלחיצה אקראית-היסטרית על כל הכפתורים שניתן ללחוץ, וכמובן שאני בסוף מפסידה.
• גם ב Wii ילד בן 8 כיסח לי את הצורה.
• מצד שני, אני שחקנית ביליארד לא רעה בכלל.

חלומות ושאיפות לעתיד

• עדיין לא החלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. להיות גדולה כבר נראה לי ממש קרוב.
• תמיד האמנתי שהייעוד שלי בחיים הוא פשוט להיות עשירה.
• אין לי, ומעולם לא היו לי פנטזיות חתונה.

1. “אוקי, יש לי וידוי”, אמרתי בטון דרמטי לבחור שאני יוצאת איתו, ברגע של אינטימיות נדירה (למעשה פשוט שוטטנו ברחבי תל אביב וחיפשנו מקום לשתות, אבל אהבתי את הקטש פרייז “אינטימיות נדירה”). ואז התוודיתי בפניו על אחת הפוביות היותר כמוסות שלי (וכידוע, אני סובלת מהרבה). “אני… אני מפחדת מדגים!”, הפלתי את הפצצה.
   אני די בטוחה שהזכרתי איפשהו בבלוג שאני לא אוכלת דברים שבאים מהים (אגב, טונה לא מגיעה מהים, אלא מהסופרמרקט, ואני אתעקש על זה עד יום מותי), אך האמת היא שהשנאה שלי למאכלים מהים, מקורה, ככל הנראה, במשהו עמוק וטעון הרבה יותר, וההסבר לכך מונח כאן לפניכם.
   “רגע, את מה…?!”, הוא שאל בפליאה, בעודנו ממתינים שהרמזור יתחלף לירוק. “אני מפחדת מדגים, נו… בגלל זה קשה לי להכנס לים גם כשאין גלים (עוד פוביה שלי), כי אני מפחדת מדגים”. “אוקי… אני מנסה להבין מה בדיוק החלק המפחיד פה”, הוא עדיין התקשה להאמין למידע שחלקתי, כנראה, בשלב הרבה יותר מדי מוקדם בקשר שלנו. “כי אם אני נכנסת למים אז.. אז .. אז הם עלולים לגעת בי!”, התחלתי להתפתל, ובשלב הזה הוא כבר צחק הרבה יותר מדי חזק בשביל שנשים לב אם חולפות מכוניות או לא ופשוט חצינו את הכביש, תוך כדי שאנחנו כמעט יוצרים מיני תאונת שרשרת קטלנית על הטיילת של תל אביב, ובכך מקיימים בצורה מילולית את הביטוי למות מצחוק. “רגע, רגע, רגע, ואם הם יגעו בך אז…?”, והמבט שלו עדיין היה מבולבל. “מה זאת אומרת ‘אז…’?! ואז זה יהיה מגעייייייל!!!”
2. מכרתי את נשמתי לשטן: במסגרת החודשים שחייתי בבטלה וחיפושי העבודה הקדחתניים, הגעתי למסקנה ביני לבין עצמי, שעל מנת לשרוד בעיר יהיה עלי, ככל הנראה, לוותר על כל העקרונות וכללי המוסר שסיגלתי לעצמי במשך השנים. וכך, אחרי קצת יותר מחצי יובל, בהם הרחקתי את עצמי מכל דבר שמדיף ריח של בראנז’ה, סלבס בשקל, תוכניות ריאליטי, רכילות ופרסום, לקחתי עבודה כתקציבאית במשרד יחסי ציבור. אז בין תקיעת הלשון שלי בתחת של עיתונאים וטלפונים מתחנפים לסלבס (או לפחות אמרו לי שהם מפורסמים. בעולמי המנותק מן המציאות, אין לי שמץ של מושג את מי עם ישראל מעריץ השבוע), בהם אני מספרת להם על אירוע שקר כלשהו שיהיה נוצץ יותר מזהב, תוך שימוש ציני בילדים חולי סרטן (זה מצטלם טוב), אני סוף סוף גם מנצלת את כשרון הכתיבה שלי כדי לכתוב דברים כמו: “המטקות עשויות עץ איכותי, מיובא מיפן וידית האחיזה מצופה חומר מיוחד שמגן עליה מפני זיעה, מים ובלאי וגם מכינה לכם קפה וחביתה בבוקר. המטקות מגיעות בצירוף שני כדורי משחק מושי מושלמים, שהותאמו במיוחד למשחקי ים בריכה וחוץ! והכל עם הדפסים מרהיבים בצבעוניות אופטימית שמתאימה לקיץ!” כן קוראים יקרים שלי, הפכתי ליחצ”נית, שזה רק מעט פחות נמוך מ”מומחית למדיה חברתית”.
3. אני לא באמת טובה במולטיטאסקינג: אני יודעת שהמון אנשים אוהבים להגיד על עצמם שהם יכולים לעשות המון דברים בבת אחת, וגם אני רשמתי בקורות חיים שלי “מולטיטאסקינג” פשוט כי זה ביטוי שנראה טוב, אבל האמת המרה היא שאין לי שום יכולת להתרכז בשני דברים בבת אחת. זה נכון שאני לא מסוגלת לראות טלויזיה בלי שהמחשב יהיה זמין לי – עד כדי כך שהפסקתי לחבר את המחשב לטלויזיה בשביל לראות סדרות, כי אז המחשב תפוס על ידי הוידאו. ונכון שאני לא יכולה להיות במחשב בלי טלויזיה דלוקה, אבל אשכרה להתרכז באחד ועדיין להבין מה הולך בשני? נו ויי חוזה. למעשה, רמת המולטיטאסקינג שלי כל כך גרועה עד כדי כך שזה הבסיס לכך שלא הצלחתי עד היום להוציא רשיון נהיגה. אתם מבינים, יכולתי להסתדר עם החלפת ההילוכים ולחיצה על הקלאץ’, זה קל. הקושי התחיל כאשר במקביל להחלפת ההילוכים הייתי צריכה גם להסתכל מה קורה בכביש, לשים לב לשילוט ותמרורי “עצור” למיניהם ולעבור נתיב מבלי לדרוס שלושה רוכבי אופניים. בסופו של דבר, החלטתי, למען האנושות, שעדיף שאני לא אהיה על הכביש.
   עוד דבר שבו אני נדרשת לריכוז מוחלט הוא בזמן שליחת סמס; שלא כמו בני אדם רגילים, שיכולים להתהלך בשלווה ברחוב, לנהל שיחה עם מי שהולך לצידם, ובמקביל לסמס “ערה?” ליזיזה התורנית, אני נאלצת לקטוע את כל עיסוקי בכדי לשלוח סמס פשוט של “כן”. כך שכל פעם שאני נמצאת בסיטואציה עם אנשים והפלאפון לפתע מצפצף, אני עוצרת את שטף הדיבור/ הליכה/ ריקוד/ כל הנ”ל ו”רגע!” אני עונה בתגובה למבטים השואלים, “אני צריכה שניה להתרכז. אני צריכה לשלוח סמס”.

ולי נמאס שכל הגברים שאני פוגשת חושבים שאני טובה רק לדבר אחד.

27!!!

אם יש משהו יותר כיף מלחטוף שפעת למשך שבוע וחצי, הרי שזה יהיה שבדיוק בתהליך ההחלמה (המאוד ממושכת שלך) תחטפי גם דלקת אזניים. ואם כבר לחטוף דלקת אוזניים, רצוי שהיא תתחיל להתפתח בדיוק באמצע העבודה בבר רועש, עם מוזיקה על פול ווליום, אחרי שלא עבדת כבר שבוע. ואם אפשר, גם תוספת של הטרדות מיניות, זה תמיד מאוד נחמד. כדי להפוך את העסק למושלם, צריך גם לדאוג כמובן שמרפאת החירום הקרובה אליך תהיה סגורה (ולגלות זאת רק כשאת מגיעה לשם), לגלות שאין אף מרפאת חירום פתוחה באיזור המרכז, לחזור הביתה במונית (53 ש”ח לנסיעות הלוך חזור) ולהזמין רופאה לביקור בית (66 ש”ח). והדובדבן שבקצפת זה שסוף סוף הרופאה מגיעה ואת מוצאת את עצמך מטפלת בה במקום שהיא תטפל בך. לסיים את הלילה הנורא הזה ב 6:00 לפנות בוקר, להתעורר מהטלפון ב 14:00 בצהריים ולצאת לקניות של תרופות (250 ש”ח על אנטיביוטיקה, טיפות אוזניים ואדוויל. כל הזין להיות אלרגית לפניצילין) ומצרכים לבית, כי אני צריכה גם לאכול. לפעמים.

ומילא היה איתי מישהו שירגיע אותי קצת ויטפל בי, אבל את כל הסאגה הזאת נאלצתי לעבור לבד, שכן כל האנשים שהיה להם פוטנציאל לעזור לי באמצע הלילה, היו באופן מפתיע עסוקים בדברים חשובים יותר (מחוץ לעיר/ בלי רכב/ בדרך לנתב”ג).

טוב, זה לא מדויק לגמרי שעברתי הכל לבד. הצינון התחיל ביום רביעי שעבר, כשהייתי אצל התייר וזה התפתח לשפעת ביום שבת, כשהייתי אצל בחור חדש ואני חייבת להגיד שזה ממש לא כיף להיות חולה במיטה לא מוכרת. ואני מתכוונת ל 39 מעלות חום, כאבים בכל הגוף והרגשה כללית שנדרסתי על ידי סמי-טריילר. בהחלט לא הרושם הראשוני האידיאלי. בראשון בבוקר חזרתי הביתה, התקשרתי לאמא (שאמרה לי לקחת אקמול*) ובלילה, כשהתחלתי להרגיש בדידות נוראית מהולה ברחמים עצמיים כבדים, הקטנה הגיעה לבקר, עם עוגיות שוקולד צ’יפס. בשני בצהריים החלטתי שקשה לי מדי ככה, ולראשונה מאז אוקטובר 2004**, חזרתי לבית הורי לקבל טיפול מסור של אמא שכלל מרק עוף, חמאת בוטנים (שזה ה-גילטי פלז’ר שלי. סקיפי כחול עם שברי בוטנים, כמובן), המון תה וערימה גדולה של חתולים (ארבעה למעשה) שלא משו מצידי אפילו לדקה. אחרי יומיים התחלתי להרגיש לחץ בית וגעגועים לחתולה הפרטית שלי וגם החום ירד והתחלתי קצת להתחזק, אז חזרתי לי תל אביבה ונרגעתי בבית. בחמישי בבוקר אכלתי ארוחת בוקר עם הבחור החדש ואז הלכתי לחתום על חוזה לשנה נוספת בדירה שלי (לראשונה בתולדות חיי בתל אביב אני ממשיכה חוזה על דירה לשנה נוספת), ממש רגע לפני שהחוזה הנוכחי מסתיים (ביום ראשון).  שמחה ומאושרת נחתי לי בבית עד שאצטרך ללכת לעבודה בערב ואז, כאמור, הסאגה התחילה מחדש.

אז עכשיו אני בבית, עם כאב ראש, כאבי אוזניים, שיעול ונזלת. בזמנים כאלה אני הכי מרגישה את הצורך בבן זוג. בעבר, כשהייתי עם א’, הוא היה עוטה על עצמו את תפקיד היידישא מאמא כשהייתי חולה, על כל המשתמע מכך. מיד הוא היה שם מרק עוף על האש, קונה לי טישיו אלוורה ודואג להוריד לי כמה סרטים וסדרות, שיהיה לי בידור. כשהרגשתי מסכנה במיוחד (וגם כשלא), הוא כמובן גם היה מחבק ומלטף לי את השיער עד שהייתי נרדמת. אני לא מתגעגעת אליו כמו שאני פשוט מתגעגעת למישהו שיטפל בי ויתן לי צומי. מישהו שהוא לא אמא שלי זאת אומרת.

אני שוקלת לאמץ את הצמר גפן באוזניים כהצהרה אופנתית חדשה.

* משום מה הבלוג מסרב להראות לי את הפוסט ההוא, למרות שאני מוצאת אותו בחיפוש, כך שנאלצתי לפרסם אותו מחדש והוא מופיע כעת בבלוג ללא התגובות.

** שזה גם המקרה שמתואר בפוסט המקושר.

יעל כתבה פוסט שבקריאה ראשונה די עצבן והעליב אותי. בקריאה שניה ושלישית הבנתי יותר את כוונתה. הביקורת שלה לא הופנתה כלפי (יעל אגב נמנעה מלפרר אלי ואילו אני חשפתי את עצמי בתגובה שהשארתי אצלה), אלא כלפי אנשים ששופטים אותה לפי ההתנהגות שלי (או של חברים שלה באופן כללי).

אני לא מרגישה צורך להצדיק את ההתנהגות שלי באותו ערב (אני מתייחסת כרגע לסיפור השני בפוסט שלה), גם לא להתנצל עליה. מה שאני בוחרת לעשות והצורה בה אני בוחרת להתמודד ולהתנהג עם אנשים היא ענייני הפרטי. באופן אישי אני חושבת שהתנהגתי בסדר גמור. ואני, אגב, מאוד נהניתי מהערב המדובר, למרות הרעל שנשפך עלי מאחורי גבי. מבחינתי, אנשים ששופטים אותי אחרי דקה וחצי היכרות, אינם שווים את ההתייחסות שלי.

כבר התחלתי בעצמי לכתוב פוסט על אותו ערב. סיפרתי שם איך הערב התחיל, בחפוז נעים אצל התייר לפני היציאה. כתבתי על ההרגשה שהיתה לי כשהגענו לבר השכונתי. הרגשתי טוב, הרגשתי סקסית ואהובה והייתי מלאת ביטחון. כתבתי על זה שהתחילו איתי פי שלושה גברים מבדרך כלל, למרות חוסר הדיסקרטיות שלי ושל התייר (אני באמת צריכה לצאת איתו יותר) וסיפרתי גם על כמה שטויות שעשינו במהלך הלילה.

הפוסט של יעל קצת שינה את הפרספקטיבה שלי על כל הלילה הזה. הרי בסופו של דבר, הסיבה שבגללה נהניתי כל כך לא היתה בגלל כל הדברים שמניתי למעלה, אלה היו רק תופעות לוואי, אלא פשוט מאוד כי ביליתי עם שלושה אנשים שאני אוהבת. אולי שלושת האנשים שאני הכי אוהבת והם אלה שגרמו לי להרגיש כל כך טוב ולכל מה שנלווה להרגשה הזאת.

כתבתי פעם פוסט על הקושי שלי ביצירת חברויות. באופן אישי, זהו אחד הפוסטים שלי שאני יותר אוהבת. מעטים הם האנשים שעושים את המאמצים להכיר אותי לעומק. אני מודעת לכך שאני יוצרת רושם של מישהי בלתי נגישה וסגורה וההתנהגות שלי מתפרשת לעיתים לכל מיני כיוונים שונים. יהיו את אלה שיקראו לי זונה/ שרמוטה, אלה שיגידו שאני סנובית ואלה שסתם לא מבינים מה הקטע שלי. ויש את אלו, המעטים, שחופרים קצת יותר לעומק ומגלים מי אני באמת. אלה בדרך כלל גם נשארים.

ביום שישי ביליתי עם שלושה אנשים כאלה. שלושה אנשים שאוהבים אותי, לא למרות, אלא בגלל מי שאני.
שלושה אנשים שאני אוהבת בגלל מי שהם.

“אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה“. ובכן, החברים שלי הם ערב רב של גוונים וצורות ותכונות אופי ויופי שונות:
התייר: מבריק, בעל אבחנה חדה כתער ואינו שופט.
הקטנה: התגלמות האקסיומה שאומרת שדברים טובים באים בחבילות קטנות. אישה דעתנית, עצמאית ועוצמתית ועם זאת יש בה פתיחות וקבלה למגוון רחב כל כך של דעות ורעיונות שונים משלה.
והיעל: טוב לב ונאמנות חוצת גבולות. אידאולוגית ורומנטיקנית חסרת תקנה ותמיד מצליחה לראות את הצד האופטימי שבכל צרה.
וכולם התברכו בחוש הומור ורוח שטות שאני מתחברת אליה ואוהבת. אלו אנשים שבחרתי כחברים והם בחרו בי כחברה.

יעל מתרעמת על כך שאנשים שופטים אותה לפי ההתנהגות של חברים שלה. ואני אומרת, שאם אנשים, לא כל שכן זרים מוחלטים, שופטים אותי לפי החברים שלי, הבעיה היא לא אצלי, גם לא אצל החברים שלי, הבעיה היא אצלם. ועם כל הכבוד לבעיות שלהם, לא אכפת לי מהם כהוא זה.

אני מנסה לחשוב מה אני מספרת לאנשים לאחרונה כשהם שואלים מה אני עושה עם עצמי. וואלה, אני באמת לא עושה הרבה. נכנסתי לאיזו רוטינה שקשה לי לצאת ממנה, של התעוררות ב 2 בצהריים ואי עשיית כלום עד חמש לפנות בוקר. מדי פעם אני גם ממלצרת, בפאב מלא בערסים צעצוע, עושה קצת טיפים, אפילו די טובים, וחוזרת הביתה, יושבת קצת מול המחשב ושואלת את עצמי מה לעזאזל.

קשה לי ככה. לא בא לי לעשות כלום. אני יודעת שאני חייבת למצוא עבודה אמיתית. בבנק, ברוך השם, כבר הבהירו לי את זה היטב. גם אמא שלי הבהירה לי וכל שיחה איתה רק הופכת למריבה. היא דואגת לי. לא רוצה שאכנס לחובות ואני נמנעת מלספר לה בכמה חובות אני באמת. רק שכל פעם שהיא מתחילה להעביר עלי ביקורת ומנסה לשכנע אותי שאחזור לתחום האדמיניסטרציה, אני עוד יותר מאבדת מוטיבציה וככה אני ממשיכה לא לעשות כלום. היא החליטה שאולי לא כדאי שנדבר בזמן הקרוב. בימים האחרונים בכיתי לא מעט בגלל העניין הזה איתה.

חוץ מזה נהייתי אדישה לחלוטין לכל מה שקורה סביבי. החוזה על הדירה שלי מסתיים חודש הבא וטרם טרחתי לחתום על אחד חדש, או אפילו לומר להם שאני מתעתדת לעשות את זה. לא שאני יודעת מאיפה אשלם את שכר הדירה, אבל מילא, אני צריכה לגור איפשהו וזה הכי טוב שיש כרגע ואני באמת מאוד אוהבת את הדירה הזאת. התחלתי לחסוך בכל מה שאני יכולה. אין יותר לאכול בחוץ, רק בישול ביתי שמסתכם בחזה עוף, אורז, בולונז ושקשוקות. אני מרשה לעצמי לצאת פעם אחת בשבוע לדרינק אחד בלבד, רק כדי שלא אאבד את השפיות לחלוטין ושלא אחטוף התקף קלסטרופוביה מהסתגרות בבית. כבר למדתי בעל פה את לוח השידורים של יס.

היחידה שמרוצה מכל המצב זו החתולה, שנהנית שיש מי שילטף אותה במשך רוב שעות היום ושיש לה יותר זמן להיות בחוץ, כי אני פותחת לה את הדלת כל זמן שאני בבית ויש אור.

קמתי מוקדם ביום שבת, לאירוע משפחתי. כשלקחתי את משקפי השמש שלי מהמדף ראיתי שהן מכוסות אבק. פתאום קלטתי כמה זמן עבר מאז יצאתי החוצה באור יום. לא בריא במיוחד, אני מרגישה קצת כמו זומבי. כשהגעתי אמא חיבקה אותי והחלטנו לא לדבר על דברים שיגרמו לנו לריב. אחרי האירוע חזרתי עם ההורים אליהם ונרדמתי לכמה שעות. כשהתעוררתי אני ואמא עברנו על כמה תמונות משפחתיות ישנות ופריטים שנשמרו מתקופות אחרות. אחד הפריטים היה ההזמנה לבר המצווה של סבא שלי. 23 באוקטובר 1922. לפי החישוב, הוא היה צריך להיות היום בן 101. אני אוהבת לנבור בהיסטוריה המשפחתית שלי. גם בבית אני מחזיקה כמה פריטים שהיו שייכים לסבא השני, מצד אמא. תמונה שאמא סיפרה לי שהוא מאוד אהב, של נערה קוריאנית ויש לי גם שידה ומראה גדולה על ציר שהוא בנה. הוא היה איש מוכשר, שעסק בכל מיני מלאכות יד כמו נגרות וקרושה וגם דיג. חוץ מאלה הוא גם היה אמרגן של הלהקה בה היו חברים שני האחים של אמא שלי. מסתבר שהם די התפרסמו ברחבי דרום אפריקה ורודזיה. מצחיק אותי תמיד לחשוב על דוד שלי בתור המתופף הצעיר והחתיך שראיתי בתמונות. זה שבנות היו צורחות כשהוא עלה לבמה וזורקות עליו את הלבוש התחתון שלהן. היום הוא איש כל כך משעמם. את סבא שלי מעולם לא הכרתי, הוא נפטר בגיל צעיר מסרטן והכיר רק נכדה אחת מתוך שמונה שעוד יוולדו. לפי הסיפורים של אמא שלי, הוא נשמע כמו בנאדם שמאוד הייתי רוצה להכיר. היא העריצה אותו והבנתי שכך גם סבתא שלי. הם נישאו בחתונה צבאית, בזמן שסבא שלי שירת בצבא הבריטי, ב 1942. מכתב השחרור לחופשה שלו, למטרת נישואים, תלוי על קיר הבית של הורי ויש תמונה שלהם מיום הנישואים – סבתא שלי עם שמלת כלה וסבא שלי לבוש מדי טקס צבאיים. כמה יפים הם היו. ממש כאילו הוציאו אותם מסרט הוליוודי.
גם בתמונות שלהם מיום הנישואים ה 25 שלהם, הם עדיין יפים. סבתא שלי, אישה מטופחת בסוף שנות הארבעים לחייה וסבא שלי, העתק מושלם של קלארק גייבל. הם נראים מאושרים ביחד. אני חושבת שהיו להם חיים טובים. ואמא שלי נשבעת שזה נכון.

בשעה טובה ומוצלחת, רכשתי דומיין והשתמשתי בשירות אחסון האתרים שכבר נרשמתי אליו ואחרי הסאגה הארוכה שכבר היתה אפילו לא הייתי צריכה עזרה של אף אחד, ועברתי לבלוג עצמאי.

הבלוג עדיין תחת קונסטרוקציה, ויהיו כנראה עוד שינויים ועדכונים, אבל מעכשיו והלאה תוכלו למצוא אותי בכתובתי החדשה כאן.

So Long בלוגלי. אירחתם אותי יפה בשנה ומשהו האחרונה. אני פורשת כנפיים ויוצאת לחופשי. תודה לכם.