The blog remains the same

וכוסעמק! למה הוא חייב להיות כזה יפה?

ולי נמאס שכל הגברים שאני פוגשת חושבים שאני טובה רק לדבר אחד.

אם יש משהו יותר כיף מלחטוף שפעת למשך שבוע וחצי, הרי שזה יהיה שבדיוק בתהליך ההחלמה (המאוד ממושכת שלך) תחטפי גם דלקת אזניים. ואם כבר לחטוף דלקת אוזניים, רצוי שהיא תתחיל להתפתח בדיוק באמצע העבודה בבר רועש, עם מוזיקה על פול ווליום, אחרי שלא עבדת כבר שבוע. ואם אפשר, גם תוספת של הטרדות מיניות, זה תמיד מאוד נחמד. כדי להפוך את העסק למושלם, צריך גם לדאוג כמובן שמרפאת החירום הקרובה אליך תהיה סגורה (ולגלות זאת רק כשאת מגיעה לשם), לגלות שאין אף מרפאת חירום פתוחה באיזור המרכז, לחזור הביתה במונית (53 ש”ח לנסיעות הלוך חזור) ולהזמין רופאה לביקור בית (66 ש”ח). והדובדבן שבקצפת זה שסוף סוף הרופאה מגיעה ואת מוצאת את עצמך מטפלת בה במקום שהיא תטפל בך. לסיים את הלילה הנורא הזה ב 6:00 לפנות בוקר, להתעורר מהטלפון ב 14:00 בצהריים ולצאת לקניות של תרופות (250 ש”ח על אנטיביוטיקה, טיפות אוזניים ואדוויל. כל הזין להיות אלרגית לפניצילין) ומצרכים לבית, כי אני צריכה גם לאכול. לפעמים.

ומילא היה איתי מישהו שירגיע אותי קצת ויטפל בי, אבל את כל הסאגה הזאת נאלצתי לעבור לבד, שכן כל האנשים שהיה להם פוטנציאל לעזור לי באמצע הלילה, היו באופן מפתיע עסוקים בדברים חשובים יותר (מחוץ לעיר/ בלי רכב/ בדרך לנתב”ג).

טוב, זה לא מדויק לגמרי שעברתי הכל לבד. הצינון התחיל ביום רביעי שעבר, כשהייתי אצל התייר וזה התפתח לשפעת ביום שבת, כשהייתי אצל בחור חדש ואני חייבת להגיד שזה ממש לא כיף להיות חולה במיטה לא מוכרת. ואני מתכוונת ל 39 מעלות חום, כאבים בכל הגוף והרגשה כללית שנדרסתי על ידי סמי-טריילר. בהחלט לא הרושם הראשוני האידיאלי. בראשון בבוקר חזרתי הביתה, התקשרתי לאמא (שאמרה לי לקחת אקמול*) ובלילה, כשהתחלתי להרגיש בדידות נוראית מהולה ברחמים עצמיים כבדים, הקטנה הגיעה לבקר, עם עוגיות שוקולד צ’יפס. בשני בצהריים החלטתי שקשה לי מדי ככה, ולראשונה מאז אוקטובר 2004**, חזרתי לבית הורי לקבל טיפול מסור של אמא שכלל מרק עוף, חמאת בוטנים (שזה ה-גילטי פלז’ר שלי. סקיפי כחול עם שברי בוטנים, כמובן), המון תה וערימה גדולה של חתולים (ארבעה למעשה) שלא משו מצידי אפילו לדקה. אחרי יומיים התחלתי להרגיש לחץ בית וגעגועים לחתולה הפרטית שלי וגם החום ירד והתחלתי קצת להתחזק, אז חזרתי לי תל אביבה ונרגעתי בבית. בחמישי בבוקר אכלתי ארוחת בוקר עם הבחור החדש ואז הלכתי לחתום על חוזה לשנה נוספת בדירה שלי (לראשונה בתולדות חיי בתל אביב אני ממשיכה חוזה על דירה לשנה נוספת), ממש רגע לפני שהחוזה הנוכחי מסתיים (ביום ראשון).  שמחה ומאושרת נחתי לי בבית עד שאצטרך ללכת לעבודה בערב ואז, כאמור, הסאגה התחילה מחדש.

אז עכשיו אני בבית, עם כאב ראש, כאבי אוזניים, שיעול ונזלת. בזמנים כאלה אני הכי מרגישה את הצורך בבן זוג. בעבר, כשהייתי עם א’, הוא היה עוטה על עצמו את תפקיד היידישא מאמא כשהייתי חולה, על כל המשתמע מכך. מיד הוא היה שם מרק עוף על האש, קונה לי טישיו אלוורה ודואג להוריד לי כמה סרטים וסדרות, שיהיה לי בידור. כשהרגשתי מסכנה במיוחד (וגם כשלא), הוא כמובן גם היה מחבק ומלטף לי את השיער עד שהייתי נרדמת. אני לא מתגעגעת אליו כמו שאני פשוט מתגעגעת למישהו שיטפל בי ויתן לי צומי. מישהו שהוא לא אמא שלי זאת אומרת.

אני שוקלת לאמץ את הצמר גפן באוזניים כהצהרה אופנתית חדשה.

* משום מה הבלוג מסרב להראות לי את הפוסט ההוא, למרות שאני מוצאת אותו בחיפוש, כך שנאלצתי לפרסם אותו מחדש והוא מופיע כעת בבלוג ללא התגובות.

** שזה גם המקרה שמתואר בפוסט המקושר.

משרד התחבורה הודיע היום על מבצע חסר תקדים ורחב היקף “שלם יותר, קבל פחות!” ובו הועלו מחירי התחבורה הציבורית בכ 6% החל מהראשון בינואר.

בראיון בלעדי לאתר, הסכים מנכ”ל משרד התחבורה, מר שקר כלשהו, לחלוק עימנו מספר מילים:

“רצינו למתג מחדש את התחבורה הציבורית כמשהו בלתי מושג. כמו כל הדוגמניות הרזות האלה שכולן רוצות להיראות כמוהן. ברגע שמשהו נהיה בלתי מושג, אז כולם רוצים אותו ואנחנו מאמינים שזה יעבוד גם בתחבורה ציבורית. בחרנו באסטרטגיה של העלאת המחירים, כי ידוע שמחיר יקר הופך כל מוצר ליוקרתי יותר והציבור הישראלי, כידוע, אוהב דברים יוקרתיים.
המודל העסקי הזה כבר הוכיח את עצמו במדינות וערים רבות ברחבי העולם כגון אזרבייג’ן, פקיסטן, כלכותה שבהודו (בקרוב גם במומבאי), סומליה, רואנדה ובעבר גם בגרמניה המזרחית וברה”מ.”

בתוך כך גם התבשרנו על ביטול עתידי של קווי אוטובוס לא רווחיים וכן צמצום שעות הפעילות של הקווים העמוסים, שוב, על מנת ליצור להם ביקוש גבוה יותר. בנוסף, יבנו עוד כ 67,000 חניונים חדשים שיתפרשו על שטח של כ 100,000 דונם. בפעולה זו, מקווים במשרד התחבורה להוזיל את השימוש ברכבים הפרטיים ולהוציא אותם לחלוטין מהאופנה.

בדיוק המזל שלי, לוותר על המקלחת כדי לצאת מהבית כמה שיותר מוקדם, לרוץ לתפוס מונית כדי לא להתעכב עוד יותר, להגיע ללשכת התעסוקה ב 11:31, רק כדי לגלות שהם יצאו להפסקה של שעה ב 11:30 ובעקבות כך גם לפספס את ביטוח לאומי שנסגר ב 12:30.‏‏ ‏
לצאת החוצה, לעשן סיגריה ולכתוב פוסט מהפלאפון.‏

‏פעמיים כי טוב בתחת שלי‏!‏

4 עכברי צעצוע של החתולה ו-1 כדור ספוג קופצני.
כ-3.5 שקלים.
3 מצתים עובדים.
2 סיכות שיער.
1 בטריה נטענת.
1 קונדום.
1 כאב גב נוראי והמון המון אבק ושיערות.

את השרשרת, שבגללה מלכתחילה חיטטתי מתחת למיטה לעומת זאת, לא מצאתי.

ושוב תסביך החשיפה עולה על הפרק והפעם קצת יותר ברצינות, שכן הכתיבה היא מה שבתקווה תוביל אותי לעבודה הבאה שלי.

אני אובדת עצות. מצד אחד, רוצה לקבל קרדיט (גם על דברים שהתפרסמו במקומות אחרים) ומצד שני, מפחדת מהשם שעלול לצאת לי בעקבות פוסטים מסויימים שהם איך נאמר… פרובוקטיביים. ולא, אני לא מוכנה להוריד אותם, הרי חלק מאותם פוסטים בדיוק מייצגים את הכתיבה הכי טובה שלי, לדעתי.

דילמה. דילמה קשה מאוד.

אתה בטח ממש מבסוט מעצמך. עשית עלי קופה יפה אתמול ואני מעריכה שלא הייתי היחידה. אני? וול, הודות לך, לפחות קיבלתי את המשקאות על חשבון הבית. אבל עזוב את זה, חשבת רגע על כל הבירוקרטיה שאני צריכה לעבור עכשיו בגללך? אתה יודע מה, קח את הכסף, knock yourself out, אבל ראבק, באמת היית צריך לקחת גם את כל שאר הארנק? הרי גם ככה לא היה שם שום דבר אחר שיכל לעניין אותך ולי, לי דווקא היו המון דברים חשובים בפנים.

אתה יודע, למשל, שעדיין לא קניתי נעליים לחתונה של אחותי ביום חמישי ושעכשיו, כשאין לי כרטיס אשראי, אני כנראה גם לא אקנה? יש לך מושג כמה זה חשוב להתאים נעליים לשמלה?! ואתה יודע שקניתי את הארנק הזה בברלין ושאי אפשר להשיג עוד אחד כזה? ויש לך בכלל שמץ של מושג איזו טרחה זו לגשת לתחנת משטרה ולהגיש תלונה? ולהזמין כרטיס אשראי חדש. ועד שהוא מגיע. ולבקש הלוואות מחברים, כי אין לי כסף לקנות לעצמי אוכל. וואלה, אתה יודע מה, זה אפילו לא מעצבן אותי כמו שזה העליב והשפיל אותי.

זין על יום כיפור ועל הסליחות וכל זה, הרסת לי את הערב ואני מקווה שתשרף בגיהנום!

אם יש משהו שאני ממש, אבל ממש, שונאת לעשות, זה לנקות את הבית. אין לי בעיה לשטוף כלים (רוב הזמן*), להוריד את הזבל, אפילו לסדר את החדר וללכת לקניות, אבל בחייאת רבאק, תחסכו ממני את הקטע של הניקיון. כל העניין הזה של להזיז את הרהיטים, להתחיל לטאטא ואז המים והספונג’ה, פשוט אין דבר שמייאש אותי יותר. וזה אפילו לא כמות הזמן שזה תופס לי, כי בינינו, לשטוף דירה של חדר וחצי זה לא בדיוק פרוייקט לכל הסופ”ש. למעשה, אם אני אשקיע ממש, זה לא יקח יותר משעתיים עבודה. וזה כולל ניקוי של חלונות ומראות.

ובכל זאת, כבר שבועיים שאני אומרת לעצמי שאנקה את הבית והבטחתי שאעשה את זה היום, כי באמת שהדירה הגיעה לרמות טינופת שמזמן לא ראיתי, אבל כבר מ 13:00 בצהריים שאני לא מצליחה להקים את עצמי מהספה ואשכרה לעשות את זה. במקום זה, אני משחקת בפייסבוק, מורידה סדרות חדשות, בוהה בחצי עין בטלויזיה, מעשנת וכבר שלוש שעות מתלבטת מה לאכול. אני גם יודעת שאחרי כל הסבל מגיע רגע המנוחה שבו אני יושבת בבית נקי ונעים וממש כיף לי ונחמד, אבל פאק איט, למי יש כוח?

אוף, אני שונאת לנקות!**

* תוספת מאוחרת: כי עד לפני שעה, כ-ל הכלים שברשותי נערמו במשך שבועיים בכיור.
** חיפשתי וידאו של דרדס רגזני שאומר שהוא שונא לנקות, אבל אני לא מוצאת כזה, אז אם מישהו מכיר קטע כזה, אשמח אם יוסיף לינק.

הקטע במצלמה דיגיטלית זה שאפשר לצלם כל דבר מיליון פעם ואחרי זה לבחור את התמונות המוצלחות ביותר מתוך הסדרה. זה בשום אופן לא אומר שצריך להציג בפני העולם את כ-ל התמונות שמילאו את כרטיס הזיכרון, ויש בהחלט מקום לצנזורה עצמית.

בחיאת ראבק! להעלות 183 תמונות מירח דבש של שלושה ימים במלון בתורכיה, זה באמת, אבל באמת מיותר.