סיפור אהבה סוחף וסוחט דמעות על אהבה בלתי אפשרית, בכיכובה של השחקנית הנפלאה ועטורת הפרסים, סנדי בר.

אז ככה, סנדי בר, שבילתה הרבה יותר מדי זמן במכון השיזוף, היא גרסיה – הנערה הכי יפה באי. עד סוף הסרט לא ברור היכן נמצא האי הזה, שכן לכל אחד מאנשי האי יש מבטא גרוע אחר וגם השמות שלהם לא בדיוק מעידים על שייכות לאנשהו. המבטא של סנדי בר, למשל, נע במשך כל הסרט בין ישראלי, אנגלי, אמריקאי ונסיון נואש למבטא אוריינטלי כלשהו. בכל מקרה ההימורים שלי היו בין ספרד, יוון ואיטליה, או משהו בסגנון – סתם בגלל המראה הים תיכוני של כל הנוכחים. בחזרה לעלילה המרגשת – אמרנו שסנדי היא הנערה הכי יפה באי, אבל לגרסיה יש סוד (סתם, זה לא באמת סוד. כל האי יודע את זה), על גרסיה מוטלת קללה, שכל מי שמתאהב בה מוצא את מותו בידי הים. אה כן, לגרסיה יש איזשהו קשר מיסטי ולא מוסבר לים. כמו כן, יש לה גם מאגר אינסופי של שמלות לבנות. באמת. במשך כל הסרט היא לובשת אך ורק שמלות לבנות, וכל פעם שמלה אחרת.

לגרסיה גם יש חבר, קוראים לו סבסטיאן, ופעם, לפני המון שנים, גם אח של סבסטיאן היה מאוהב בה. הוא מת מטביעה, רגע לפני שהספיק לנשק אותה, כך שסבסטיאן אמנם מאוד אוהב אותה, אבל גם מפחד ממנה פחד מוות (קלטתם את משחק המילים? הא? הא?). יום אחד מגיע לאי איש זר בשם מרסלו שהוא גם צלם. תוך כדי הליכה בשוק, מרסלו קולט את גרסיה ו(ותודו שלא ציפיתם לזה בכ-לל) מצלם אותה, כי אתם יודעים, היא ממש יפה וזה. רק שמרסלו לא יודע על הקללה שמוטלת על גרסיה והוא מנסה להתקרב אליה, והיא, לפחות בהתחלה, מנסה להרחיק אותו – גם בגלל הקללה וכו’, אבל גם כי יש לה את סבסטיאן, ואז מה אם הוא לא מעז להכנס איתה למים, למרות שהיא תמיד נכנסת למים עם שמלה לבנה שקופה ובלי חזיה. אבל מרסלו אמיץ והוא נכנס איתה למים.

יום אחד, בזמן איזשהו פסטיבל מתים של האי אפוף המיסתורין, סבסטיאן מחליט שזהו והוא עולה על סירה קטנה ומפליג לכיוונה של גרסיה (לא ברור למה הוא צריך להפליג אליה כשהיא נמצאת על אותו אי, אבל מילא), כדי להציע לה סוף סוף נישואים, ונעלם עם סירתו ולא חוזר יותר. בטוויסט עלילתי מפתיע ביותר, כל אנשי האי מאשימים את גרסיה, שטרם הסירה את הקונכיות המפגרות מהשיער שלה, במותו של סבסטיאן, והם צועקים עליה שהיא רוצחת וזורקים עליה פירות. גרסיה צורחת עליהם חזרה, אז הם זורקים עליה עוד דברים ומשהו פוגע לה בראש והיא מתעלפת וסבתא שלה תופסת אותה. אה, ושכחתי לציין שלפני זה שרפו את הבית שלה ושל סבתא שלה (כן, גם ההורים של גרסיה טבעו בים, כשהיא היתה ילדה, והיא גרה עם סבתא שלה). לפתע פתאום מגיע מרסלו ומרים את גרסיה המסכנה מהרצפה של השוק, ובזרועותיו החסונות סוחב אותה לכנסיה, שם היא מתעוררת ורואה אותו והוא מציע לה נישואים. גרסיה המבולבלת לא יודעת מה נפל עליה, ובשטף של התלהבות מרסלו ממשיך ואומר שהם יעברו לאי אחר, שם יש אנשים ומכוניות ופסטיבלים ואפילו רכבת חשמלית. גרסיה לבסוף נעתרת לבקשתו להנשא, אך מציבה תנאי אחד – שהם ישוטו לאי האחר הזה בסירות נפרדות ומרסלו מסכים. ואז גרסיה שוב לובשת שמלה לבנה ושטה לה לאופק להתחתן עם אהוב לבה החדש, והאי נענש על כך שלא קיבל את גרסיה ולעג לה וכו’ וטובע בים.

הסוף.

ויש לזה גם עמוד ב IMDB

סיפורנו מתחיל בסמס. כן, אני מדברת על אותו סמס אלמותי והו כו מוכר, “ערה?”. רק שהפעם לא היה מדובר בבוטי קול המזדמן, או אקס בודד, אלא דווקא בבויפריינד החדש שבו הצטיידתי לא מזמן. ובכן ידידי, נעניתי בחיוב להצעה והבויפריינד הוזמן אחר כבוד לעלות לביתי. כפי שמוכר לכולנו בקשר טרי, העניינים התחילו להתלהט ומהר מאוד הגענו לחדר השינה, שם פתחנו במרתון ארוך של ספורט מאוזן. שקועים זה בזו וזו בזה, קל מאוד היה להתעלם מהרחשים שהגיעו מבחוץ.

שמחים וטובי לבב, עודנו מתנשפים וטרם נפרדו גופותינו לצדדים שונים של המיטה, אומר לי הבויפריינד, בחיוך קל, שנדמה לו שהוא שמע רעשים ויתכן שהיה לנו קהל. לרגע ניסיתי לשחזר בראשי אם גם אני שמעתי משהו, ותוך כדי הפניתי את מבטי ימינה, לכיוון החלון שמעל המיטה. את מה שראיתי שם אני לא אשכח לעולם – בחיי שמעולם לא צרחתי חזק יותר. אני די בטוחה שכמה זגוגיות ברמת גן התנפצו באופן ספונטני, ציפורים התעופפו ממקום מושבן בעצים ומחוגים של שעון קיר כלשהו נעצרו במקומם. נצמדתי חזק לבויפריינד, אצבעותי ננעצות בגופו, כמעט מנקבות את עורו, “יש שם מישהו” עוד הצלחתי לגמגם, שניה לפני שהוא העיף אותי הצידה וקפץ דרך על החלון כדי לתפוס את הספיידרמן שטיפס לי על התריסים. אני, לעומת זאת, החלטתי לעשות את הדבר היחיד שנראה הגיוני באותו הרגע – להתכרבל לתנוחה עוברית ולבכות בהיסטריה.

רבע שעה אחר כך, הבויפריינד הצליח להרגיע אותי מספיק בשביל שאתחיל לנשום שוב והציע שנתקשר למשטרה. מאחר ואני הייתי עדיין עסוקה בלייבב, נתתי לו את זכות הדיבור עם הטלפנית של 100 והוא סיפר לה את אשר אירע, נתן תיאור של חלקו האחורי של הסוטה שהספיק לברוח, וכן את נתיב הבריחה שלו – לכיוון אלנבי. זו מצידה הבטיחה להמשיך לשייף ציפורניים ולבהות באויר לשלוח במהרה ניידת שתעשה סריקות ושוטר שלא באמת קיים שיגיע אלינו לגבות עדות. התוכנית שלנו היתה לתת את העדות, לארוז בגדים ואת שני הדברים היחידים בביתי ששווים כסף – לפטופ ומצלמה, וללכת לישון בביתו של הבויפריינד.

ואז חיכינו.

וחיכינו.

והתקשרנו שוב למשטרה שהבטיחו לנו שבתוך רבע שעה מגיע אלינו שוטר, ממש ברגע שיסיימו עם ה”סריקות”. והמשכנו לחכות.

וראינו את הזריחה.

ובסופו של דבר, בשמונה בבוקר, החלטנו ללכת לישון. בהיעדר כוחות, החלטנו להשאר אצלי.

שעה אחר כך העיר אותנו טכנאי המז”פ, שפיזר המון אבקה שחורה על התריסים שלי, צילם כמה תמונות, הבטיח לנו שהמשטרה תאבד תחקור את התלונה שלנו, והלך לדרכו, לפענח פשעים נוראים נוספים. בעשר וחצי סוף סוף הלכנו לישון. וככה, ילדים, שורפים יום שבת שלם.

אבל היי, לפחות יצא מזה סיפור.

נדמה שבשבועיים האחרונים הפכתי לגוש אחד ענק של קיטש וחיוכים דביליים.

אני מרגישה כאילו כל מה שעברתי בשנתיים האחרונות בחיי היו הכנה לזה.

1. “אוקי, יש לי וידוי”, אמרתי בטון דרמטי לבחור שאני יוצאת איתו, ברגע של אינטימיות נדירה (למעשה פשוט שוטטנו ברחבי תל אביב וחיפשנו מקום לשתות, אבל אהבתי את הקטש פרייז “אינטימיות נדירה”). ואז התוודיתי בפניו על אחת הפוביות היותר כמוסות שלי (וכידוע, אני סובלת מהרבה). “אני… אני מפחדת מדגים!”, הפלתי את הפצצה.
   אני די בטוחה שהזכרתי איפשהו בבלוג שאני לא אוכלת דברים שבאים מהים (אגב, טונה לא מגיעה מהים, אלא מהסופרמרקט, ואני אתעקש על זה עד יום מותי), אך האמת היא שהשנאה שלי למאכלים מהים, מקורה, ככל הנראה, במשהו עמוק וטעון הרבה יותר, וההסבר לכך מונח כאן לפניכם.
   “רגע, את מה…?!”, הוא שאל בפליאה, בעודנו ממתינים שהרמזור יתחלף לירוק. “אני מפחדת מדגים, נו… בגלל זה קשה לי להכנס לים גם כשאין גלים (עוד פוביה שלי), כי אני מפחדת מדגים”. “אוקי… אני מנסה להבין מה בדיוק החלק המפחיד פה”, הוא עדיין התקשה להאמין למידע שחלקתי, כנראה, בשלב הרבה יותר מדי מוקדם בקשר שלנו. “כי אם אני נכנסת למים אז.. אז .. אז הם עלולים לגעת בי!”, התחלתי להתפתל, ובשלב הזה הוא כבר צחק הרבה יותר מדי חזק בשביל שנשים לב אם חולפות מכוניות או לא ופשוט חצינו את הכביש, תוך כדי שאנחנו כמעט יוצרים מיני תאונת שרשרת קטלנית על הטיילת של תל אביב, ובכך מקיימים בצורה מילולית את הביטוי למות מצחוק. “רגע, רגע, רגע, ואם הם יגעו בך אז…?”, והמבט שלו עדיין היה מבולבל. “מה זאת אומרת ‘אז…’?! ואז זה יהיה מגעייייייל!!!”
2. מכרתי את נשמתי לשטן: במסגרת החודשים שחייתי בבטלה וחיפושי העבודה הקדחתניים, הגעתי למסקנה ביני לבין עצמי, שעל מנת לשרוד בעיר יהיה עלי, ככל הנראה, לוותר על כל העקרונות וכללי המוסר שסיגלתי לעצמי במשך השנים. וכך, אחרי קצת יותר מחצי יובל, בהם הרחקתי את עצמי מכל דבר שמדיף ריח של בראנז’ה, סלבס בשקל, תוכניות ריאליטי, רכילות ופרסום, לקחתי עבודה כתקציבאית במשרד יחסי ציבור. אז בין תקיעת הלשון שלי בתחת של עיתונאים וטלפונים מתחנפים לסלבס (או לפחות אמרו לי שהם מפורסמים. בעולמי המנותק מן המציאות, אין לי שמץ של מושג את מי עם ישראל מעריץ השבוע), בהם אני מספרת להם על אירוע שקר כלשהו שיהיה נוצץ יותר מזהב, תוך שימוש ציני בילדים חולי סרטן (זה מצטלם טוב), אני סוף סוף גם מנצלת את כשרון הכתיבה שלי כדי לכתוב דברים כמו: “המטקות עשויות עץ איכותי, מיובא מיפן וידית האחיזה מצופה חומר מיוחד שמגן עליה מפני זיעה, מים ובלאי וגם מכינה לכם קפה וחביתה בבוקר. המטקות מגיעות בצירוף שני כדורי משחק מושי מושלמים, שהותאמו במיוחד למשחקי ים בריכה וחוץ! והכל עם הדפסים מרהיבים בצבעוניות אופטימית שמתאימה לקיץ!” כן קוראים יקרים שלי, הפכתי ליחצ”נית, שזה רק מעט פחות נמוך מ”מומחית למדיה חברתית”.
3. אני לא באמת טובה במולטיטאסקינג: אני יודעת שהמון אנשים אוהבים להגיד על עצמם שהם יכולים לעשות המון דברים בבת אחת, וגם אני רשמתי בקורות חיים שלי “מולטיטאסקינג” פשוט כי זה ביטוי שנראה טוב, אבל האמת המרה היא שאין לי שום יכולת להתרכז בשני דברים בבת אחת. זה נכון שאני לא מסוגלת לראות טלויזיה בלי שהמחשב יהיה זמין לי – עד כדי כך שהפסקתי לחבר את המחשב לטלויזיה בשביל לראות סדרות, כי אז המחשב תפוס על ידי הוידאו. ונכון שאני לא יכולה להיות במחשב בלי טלויזיה דלוקה, אבל אשכרה להתרכז באחד ועדיין להבין מה הולך בשני? נו ויי חוזה. למעשה, רמת המולטיטאסקינג שלי כל כך גרועה עד כדי כך שזה הבסיס לכך שלא הצלחתי עד היום להוציא רשיון נהיגה. אתם מבינים, יכולתי להסתדר עם החלפת ההילוכים ולחיצה על הקלאץ’, זה קל. הקושי התחיל כאשר במקביל להחלפת ההילוכים הייתי צריכה גם להסתכל מה קורה בכביש, לשים לב לשילוט ותמרורי “עצור” למיניהם ולעבור נתיב מבלי לדרוס שלושה רוכבי אופניים. בסופו של דבר, החלטתי, למען האנושות, שעדיף שאני לא אהיה על הכביש.
   עוד דבר שבו אני נדרשת לריכוז מוחלט הוא בזמן שליחת סמס; שלא כמו בני אדם רגילים, שיכולים להתהלך בשלווה ברחוב, לנהל שיחה עם מי שהולך לצידם, ובמקביל לסמס “ערה?” ליזיזה התורנית, אני נאלצת לקטוע את כל עיסוקי בכדי לשלוח סמס פשוט של “כן”. כך שכל פעם שאני נמצאת בסיטואציה עם אנשים והפלאפון לפתע מצפצף, אני עוצרת את שטף הדיבור/ הליכה/ ריקוד/ כל הנ”ל ו”רגע!” אני עונה בתגובה למבטים השואלים, “אני צריכה שניה להתרכז. אני צריכה לשלוח סמס”.

27!!!

אני אוהבת את האדריכלות של תל אביב. את כל בנייני הבאוהאוס הישנים, עם החלונות הגדולים, המרפסות המיוחדות והתקרות הגבוהות במיוחד ולראיה, אני גרה בבניין שכזה, שאמנם עבר שיפוצים פנימיים כאלה ואחרים, אך שמר על הצביון האותנטי שלו.

החלונות הגדולים מאפשרים לשמש לחדור ולהאיר את הדירה כולה והתקרות הגבוהות נותנות אשליה של מרחב למרות שמדובר בדירת חדר וחצי קטנטנה. הבעיה מתחילה כאשר משימה פשוטה לכאורה, מציבה אותי בפוזיציה של עלמה במצוקה עת נאלצתי להזעיק את השכן שלי, שברוב אבירותו, הביא סולם והחליף לי את הנורה בסלון.

הקטע הזה נכתב הרבה יותר מדי בקצרה, שכן אירועי השבוע החולף היו הזויים מדי מכדי שאצליח לנסחם בכתב. שתי חברות הביעו בפני את הערכתן אלי ולהתנהלותי בחודשים האחרונים. אני אף פעם לא יודעת כיצד להגיב לדברים מסוג זה, הם מרגשים ומביכים אותי בעת ובעונה אחת ו, when put on the spot, אני בעיקר משתתקת ומסמיקה. הן יודעות מי הן, הוחמאתי מהן קשות ורציתי בהזדמנות זו להגיד להן תודה ולהביע בחזרה את הערכתי הרבה אליהן ולחברות שלהן איתי.

** כן, במקור הקטע הזה התחבא בתוך פוסט אחר, אך הגעתי למסקנה שראוי שיהיה בפוסט משל עצמו.

מישהו שקרא את הפוסט הזה שלי, יצר איתי קשר במחשבה שאני, מה שנקרא (מסתבר) בפי הז’אנר, סאבית, או במילים פשוטות, שפחה. הבחור, נקרא לו ג’ק, כי ככה מתחשק לי, שלח לי מייל והזמין אותי להתחבר אליו למסנג’ר ואילו אני, בתור יצור סקרן למדי, נעניתי להזמנתו. במקביל גם קפצתי לבלוגו שלו, לבדוק במי ובמה מדובר. הבלוג שלו עוסק רובו ככולו בבדס”מ ובפרט בחיפושו אחר סאבית שתמלא את צרכיו.

עכשיו, נתחיל מכך שאותו פוסט מדובר היה שונה מאוד משאר הפוסטים שלי ובא לתאר, בגוף ראשון, חוויה מינית ייחודית שעברתי וגם, באותה הזדמנות, להציג בפני הקוראים בחור חדש שנכנס לחיי, שטרם מצאתי לו כינוי הולם. כבר כתבתי בעבר על חוויות מיניות שלי, אך לא בצורה כזאת מפורטת ואף פעם לא פוסט שהוקדש אך ורק לתיאורים אירוטיים של המקרה. הדבר הכי קרוב לזה היה הפוסט הזה, וגם הוא הסתיים בסופו של דבר עם מוסר השכל.

בחזרה לג’ק, אם כן, שאת תמליל השיחה הראשונה שלנו אביא לפניכם:

ג’ק: שלום
ליז: היי
ג’ק: מה נשמע? *סמיילי*
ליז: טוב. ושלומך?
ג’ק: בינוני
ליז: ומדוע?
ג’ק: אני לא יודע אם קפצת לבלוגי לאחר שקראת את תגובתי בבלוגך*… אבל… משום שלא קל להכיר מישהי מהתחום. זה יכול לבאס לעיתים.
ליז: קפצתי.
ואני יכולה להגיד לך מראש שלא נראה לי שאני מה שאתה מחפש.
ג’ק: מדוע? את לא מנהלת את יומנה של שפחה? *סמיילי*
ליז: זה בסה”כ תג. לא יודעת כמה קראת אצלי.
ג’ק: למה לבחור בתג שהוא לא מה שהוא. את לא שפחה ולא סאבית?
ליז: לא. זה תג מטאפורי.
ג’ק: אהמ. אוקי. מכירה כזו?
ליז: לא יכולה לעזור לך בזה, לא.
ג’ק: אוקי, תודה
ליז: בבקשה. זה הכל?
ג’ק: רציתי להכיר. את אומרת שאת לא בכיוון בכלל. כנראה שכן. *סמיילי*
ליז: אוקי. בהצלחה.

* התגובה נמחקה על מנת לא לחשוף את זהותו

טוב, אז כפי שניתן להבין, ג’ק מאוד ממוקד מטרה, ובכל זאת ניסיתי להבין איך מתוך הפוסט המדובר, הוא הסיק שאני מחפשת מאסטר, אז מאוחר יותר חזרתי אליו (שגיאות במקור הפעם):

ליז: אני רק סקרנית לדעת, פנית אלי אך ורק על סמך התג הזה?
ג’ק: הגעתי אליך דרך התג. זו קטגוריה אגב, לא תג, לא? קראתי את הרשומה, כתוב שם שאת נהנית מלא מעט “סטיות”. סקרנת אז פניתי.
ליז: ולא קראת רשומות אחרות
ג’ק: בטח מה עוד אקרא את כל הבלוג *סמיילי* גם ככה קראתי יותר מידי. אתה קורא מלא על מישהי. פונה ובסוף רואה תמונה ומתאכזב. או משוחח קצת ומתאכזב. יש כאלו שבכלל לא קוראים ופונים לגבר בלשון נקבה… קראתי קצת ופניתי.
ליז: קראת יותר מדי?
ג’ק: דה
ליז: למה אתה חושב? אין לי מושג כמה קראת, דרך אגב.
ג’ק: אני ברשת לא לשם קריאה אלא לשם היכרות מישהי בעלת אותה נטיה.

…

ליז: אני עדיין בקשר עם אותו בחור
ג’ק: קשר זה לצאת ביחד? חברים, יזיזים?
ליז: אין לי מושג. הוא כרגע בחו”ל לתקופה די ארוכה.

…

ג’ק: חח אה שכחתי את אוהבת “סטיות”
ליז: כמובן. זה גם מה שאני עוברת כרגע עם אותו בחור.
ג’ק: מה?
ליז: המממ… חשיפה
ג’ק: מה הכוונה? שאת לא רוצה לספר?
ליז: בגדול שחשפתי בפניו המון דברים שלא חשפתי לאף אחד בעבר.

…

ג’ק: הבנתי. טוב לפחות הכרת מישהו ששותף ופתוח ל”סטיות” הרבות שלך. זה יכול למלא מצברים.
ליז: בהחלט
ג’ק: כמובן שבלי רגש זה שווה קצת פחות (ליז: ותזכרו את המשפט הזה, כי הוא עוד יהווה בסיס חשוב למה שיש לי להגיד)
ליז: המממ.. למה את חושב שאין רגש?
ג’ק: לא אמרתי שאין. אולי יש. ציינתי עובדה
ליז: לא נראה לי שאפשר להגיע לרמות כאלו עם מישהו בלי שיהיה רגש כלשהו. אז אולי זו לא אהבה כרגע, אבל בלי ספק יש לי רגשות אליו.
ג’ק: לפעמים זה גם טוב. אני בעד קשר רציני. אבל זה לא קל למצוא. לא הייתי מתנגד לאיזה קשר קבוע עם מישהי חביבה וסוטה. אבל קבוע לא אוהב סטוצים.

השיחה עוד המשיכה, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון הכללי. עוד אציין שבשום שלב ג’ק לא חשף את שמו או את תמונתו ואני מצידי גם לא ניסיתי לכוון לזה.

עבר עוד זמן מה ואתמול (או יותר נכון כבר היום לפנות בוקר), ג’ק פתח איתי בשיחה נוספת שבה, די מהר, עלה שוב נושא הסטיות. אתחיל בכך שאני מראש לא מגדירה את עצמי כסוטה. יתכן שיש לי פנטזיות שחורגות (אולי אפילו חורגות מאוד) מהמיינסטרים, אך בשום שלב אינני מקטלגת את עצמי לתוך איזושהי קבוצה. יתכן מאוד גם שהיתה זו החזרה המוגזמת (שלו) על המילה סטיות תוך כדי השיחות שגרמו לי להסתייג מכל הרעיון. אמשיך בהצגת החלקים החשובים מאותה שיחה:

ג’ק: אוקי, אז מה למשל היית רוצה ולא יצא? חח
ליז: קשה לי להכנס לזה עכשיו. מאוד תלוי מה בנאדם מוציא ממני.
ג’ק: אוקי, נניח שאתם מרגישים בנוח, מסקרן מה נראה לך כזה חריג ולא מימשת.
ליז: עם הבחור בחו”ל עלו המון דברים, אבל הם עלו בהקשר של שיחה. זאת אומרת, קשה לי עכשיו לחזור על זה.
ג’ק: אז את לא כזאת סוטה כמו שתיארנו *סמיילי* (ליז: ומתחיל גם ממש להמאס לי מהסמיילים שלו אחרי כל משפט)
ליז: יתכן
או שאני פשוט לא מרגישה מספיק בנוח איתך.

וכאן בעצם טמון ההבדל. כיצד יתכן שאדם אחד מצליח להביא אותי למצב שבו אני שופכת בפניו את הפנטזיות הכי כמוסות שלי, ללא צנזורה וללא ביקורת עצמית ואילו אחר, ככל שהוא מנסה, רק גורם לי להסתגר עוד יותר בתוך עצמי? את התשובה לכך היה קשה לי להסביר לג’ק, אבל זה נעוץ בסיבה שבגללה הוא מלכתחילה יצר איתי קשר. אם להכנס בקצרה לקשר שנוצר לי עם הבחור בחו”ל (שבזמנו עוד היה בארץ), הרי שהקשר התחיל כמשהו סתמי למדי, ללא מטרות מוגדרות ובצורה טבעית ונינוחה גלש לאן שזה גלש. החשיפה שלי אליו הגיעה מתוך הרגשה הדדית של פתיחות ונוחות והיא בהחלט לא עניין של מה בכך. מה שאני באה להגיד זה, שאי אפשר פשוט להנחית עלי שאלות אישיות וחודרניות ולצפות שאענה עליהן מבלי לבנות קודם בסיס כלשהו שבו אני מרגישה בטוחה. לחץ, נסיונות מזוייפים להזדהות, לא כל שכן פסיכולוגיה הפוכה, לא יעבדו עלי, שכן אין לי שום רצון או צורך להוכיח את עצמי בפני מישהו שאני לא מכירה ושאין לי רגשות כלפיו.

ג’ק: אני האחרון שיכנס לסרטים מסטיות חריגות.
ליז: זה לא קשור כל כך. יש הרבה כמוך, וניסו כבר להוציא ממני בעבר. זו ההרגשה שאני מקבלת מבנאדם.
ג’ק: יש גם הרבה כמוך שמדברות הרבה *ועוד סמיילי*
ליז: ר”ל, לא מספיק שתגיד לי שאתה האחרון להכנס מזה לסרטים. זה עניין של הרגשה.
ג’ק: אני מבין, אבל אני לא מבין מה החשש לשתף עם מישהו שאת לא מכירה *עוד פאקינג סמיילי* זה לא כאילו את חושפת כלפי אדם מוכר וצריכה לפחד מהתגובה.
ליז: אתה לוחץ. זה צריך לבוא באופן טבעי.
ג’ק: לא לוחץ. זה מסקרן. ככה נשמע אדם סקרן את יודעת.
ליז: כן. ועדיין, אתה לוחץ.

משלא צלח עם כל נסיונותיו, עבר ג’ק לטקטיקה אחרת. אם אני לא הולכת להחשף בפניו, אולי אני מכירה מישהי שכן:

ג’ק: את מכירה סוטות במקרה? *סמיילי*
ליז: שאלת אותי כבר. אתה יודע שזו לא הדרך הנכונה.
ג’ק: מדוע?
ליז: אתה לוחץ. זו הבעיה שלך. אתה לא נותן לדברים להתפתח באופן טבעי.
ג’ק: חח מה הקשר? אם מחכים פתאום את מכירה סוטות? *סמיילי נוסף*
ליז: לא הבנת. גם אם הייתי מכירה, לא הייתי מכירה לך אותן. לא ככה.
ג’ק: לא מבין למה.. את הרי גם עוזרת להן כך. את לא אמורה לשפוט עבורן תני להן להחליט.
ליז: לא סומכת עליך.
ג’ק: חח מה יש לסמוך? לא את מכירה, הן יכירו. לא ביקשתי המלצה.

קשה לי להסביר איפה היו הטעויות של ג’ק. אני מניחה שכל ציטוטי השיחות הם די self explanatory. כמו בכל קשר, אי אפשר לגרום לתהליכים לקרות בכוח. כמו שאני לא יכולה להכריח מישהו לאהוב אותי, או להמשך אלי, כך אני לא יכולה להכריח אותו שיפתח אלי. כך אף אחד לא יוכל להכריח אותי להפתח אליו. יש המון דברים על עצמי שאני משתפת מאוד בקלות. ישנם דברים אחרים שלא יצליחו להוציא ממני גם בעינויים. האנונימיות מהווה כר פורה לחשיפה רק עד גבול מסויים, אולם כשמדובר בחשיפה של הסודות הכי כמוסים שלי, אני חייבת להרגיש שמי ששומע אותם הוא אדם שאני בוטחת בו לחלוטין. זה תהליך שקורה בקצב משלו ולא ניתן להאיץ אותו.

האליעזר. ברחוב בן יהודה.

אוקי, אז זה נהיה קצת מוזר, כי הוא היה אמור לחזור ביום ראשון ובסוף הגיע רק ממש מאוחר ולא יצא לנו להפגש ושנינו נורא התבאסנו מזה. בכלל אנחנו מסתמסים ברצף מאז יום שישי – הודעות זימה וגעגוע. פתאום אני ממש רוצה לראות אותו כבר ויש לי פלאשבקים מהצבא כשהיה לי חבר בקרבי.

הקצין העייף והחרמן בחברון והאישה הטובה שמחכה לו בבית. לעזאזל, בשנה וחצי האחרונות אני לא זוכרת שאי פעם הייתי נחמדה אליו ופתאום אני מציעה לו לבוא לאמבטיה וארוחת ערב.

והאידיוט עוד מתלהב ומודה לי ומבטיח פינוקים בתמורה!

ועכשיו אני כבר לגמרי חסרת סבלנות ומתה שהוא רק יגיע. כאילו, נראה לי שאני אשכרה מתגעגעת  אליו.

מה יהיה?