הוא חי!

אוקי, אוקי, פאקין היי, תודה לאל, הוא חי!

אז הבויפריינד טס לברלין אתמול בבוקר, בענייני עבודה, והשאיר אותי עם אחריות כבדה מוטלת על כתפי – להאכיל את הדג. אני מפחדת מדגים, אני מפחדת להאכיל דגים ויותר מהכל, אני מפחדת להרוג דגים, כך שאתם יכולים לתאר לעצמכם כמה המשימה הזאת הלחיצה אותי.

ישבנו אצלי  בלילה לפני הטיסה והוא הדגים לי עם רוזמרין את הכמות שצריך לתת לדג לאכול – לקחת קמצוץ בין שתי אצבעות ולפורר את זה לתוך האקווריום. וכמובן להזהר, כי דגים הם חיות מטומטמות ואם נותנים להם יותר מדי אוכל, הם פשוט אוכלים הכל ואז מתים. פאק, יותר ממה שאני מפחדת להרוג דגים, אני הכי מפחדת להרוג את הדג של החבר שלי.

החלטתי שאני הולכת לעמוד במשימה בגבורה. הוא אמור לאכול פעם ביומיים ולא הייתי בטוחה מתי הפעם הבאה שהוא צריך לאכול. הבויפריינד עזב את ביתי לכיוון נתב”ג ברבע לארבע לפנות בוקר, וכששאלתי אותו, מתוך שינה, מתי להאכיל את הדג, הוא ענה לי שמחר – ביום שלישי. ‘רגע, אבל עכשיו יום שלישי’, מלמלתי. ‘כן’ ויצא. נותרתי מבולבלת וחזרתי לישון. מאחר והוא לא ענה גם לסמס שלי (כן, אני לחוצה), החלטתי שכנראה שהוא בכל זאת התכוון ליום שלישי, ובערב קפצתי לביתו, נחושה בדעתי לצלוח את המבצע המורכב.

אוקי, הנה הדג. טופפתי על האקווריום – יופי, הוא בחיים. אהא! הנה הקופסה הצהובה עם האוכל. אוקי, עכשיו רק לקחת קמצוץ בין האצבעות ולפורר את זה לתוך האקווריום. סעמק! החרא הזה לא מתפורר ועכשיו האצבעות שלי מריחות כמו אוכל של דגים. אוה, הנה, זה מתפרק בסופו של דבר. יופי.
המממ… נראה כאילו רוב המים של גורנישט* התאדו וחצי מהצמחיה שלו כבר מחוץ למים. אה! אני יודעת! זה בסדר, ראיתי אותו עושה את זה כבר פעם – פשוט לוקחים מים מהברז ושופכים פנימה. ‘אל תדאג גורנישט, תכף יהיו לך מלא מים לשחות בהם’ (לעזאזל, אני לא מאמינה שאני מנהלת שיחה עם דג). אז לקחתי איזה כד שראיתי שם ומילאתי בו מים ושפכתי פנימה לאקווריום, וגורנישט נראה מרוצה (עד כמה שדג יכול להיראות מרוצה), ויצאתי לדרכי שמחה וטובת לבב. פיו, ניגבתי את הזיעה מהמצח (לא בגלל הלחץ – סתם כי היה ממש חם), עברתי את זה בשלום.

ואז בצהריים הצלחתי לתפוס את הבויפריינד בצ’ט וסיפרתי לו על ההאכלה ומילוי המים. “מההה???” נפל לי הלב לתחתונים… “צריך שהמים יהיו בטמפרטורה שיש לו שם בפנים, ולא קרים יותר. ‫הם נורא רגישים לענייני טמפרטורה‬.”
אבל.. אבל.. אבל.. התחלתי להצטדק. “אני מקווה שזה לא יהרוג אותו.. הם באמת רגישים לדברים כאלה‬”
אוי שיט.

כל היום בעבודה הייתי בהרגשה נוראית. מה אם הרגתי את הדג? אני לא רגילה לטפל בבעלי חיים קטנים יותר מחתולים. אף פעם לא עשיתי את זה. שלא לדבר על זה שהדג בצבע כחול ואני ממש לא רגילה לטפל בבעלי חיים כחולים. בדרך הביתה מהעבודה עצרתי שם שוב. נכנסתי וראיתי אותו שוחה במרץ. גורנישט, אתה חי! (שוב אני מדברת איתו).
“הוא חי!” שלחתי מיד לבויפריינד בג’יטוק, אבל לא היתה תגובה. בבית גיליתי שחוץ מלטפל בדג, אני גם עושה בייביסיטר לזוג נעליים שהוא השאיר אצלי. לפחות אותם אני בטוח לא יכולה להרוג.

* גורנישט – שמו בישראל של הדג. לקחו לי כמעט ארבעה חודשים לזכור איך קוראים לו, עד שלפני מספר ימים הבויפריינד הסביר לי איך הוא זוכר את השם שלו – “אני פשוט מסתכל עליו ושואל את עצמי מה לעזאזל הוא עושה, וזו התשובה”.

סיפורנו מתחיל בסמס. כן, אני מדברת על אותו סמס אלמותי והו כו מוכר, “ערה?”. רק שהפעם לא היה מדובר בבוטי קול המזדמן, או אקס בודד, אלא דווקא בבויפריינד החדש שבו הצטיידתי לא מזמן. ובכן ידידי, נעניתי בחיוב להצעה והבויפריינד הוזמן אחר כבוד לעלות לביתי. כפי שמוכר לכולנו בקשר טרי, העניינים התחילו להתלהט ומהר מאוד הגענו לחדר השינה, שם פתחנו במרתון ארוך של ספורט מאוזן. שקועים זה בזו וזו בזה, קל מאוד היה להתעלם מהרחשים שהגיעו מבחוץ.

שמחים וטובי לבב, עודנו מתנשפים וטרם נפרדו גופותינו לצדדים שונים של המיטה, אומר לי הבויפריינד, בחיוך קל, שנדמה לו שהוא שמע רעשים ויתכן שהיה לנו קהל. לרגע ניסיתי לשחזר בראשי אם גם אני שמעתי משהו, ותוך כדי הפניתי את מבטי ימינה, לכיוון החלון שמעל המיטה. את מה שראיתי שם אני לא אשכח לעולם – בחיי שמעולם לא צרחתי חזק יותר. אני די בטוחה שכמה זגוגיות ברמת גן התנפצו באופן ספונטני, ציפורים התעופפו ממקום מושבן בעצים ומחוגים של שעון קיר כלשהו נעצרו במקומם. נצמדתי חזק לבויפריינד, אצבעותי ננעצות בגופו, כמעט מנקבות את עורו, “יש שם מישהו” עוד הצלחתי לגמגם, שניה לפני שהוא העיף אותי הצידה וקפץ דרך על החלון כדי לתפוס את הספיידרמן שטיפס לי על התריסים. אני, לעומת זאת, החלטתי לעשות את הדבר היחיד שנראה הגיוני באותו הרגע – להתכרבל לתנוחה עוברית ולבכות בהיסטריה.

רבע שעה אחר כך, הבויפריינד הצליח להרגיע אותי מספיק בשביל שאתחיל לנשום שוב והציע שנתקשר למשטרה. מאחר ואני הייתי עדיין עסוקה בלייבב, נתתי לו את זכות הדיבור עם הטלפנית של 100 והוא סיפר לה את אשר אירע, נתן תיאור של חלקו האחורי של הסוטה שהספיק לברוח, וכן את נתיב הבריחה שלו – לכיוון אלנבי. זו מצידה הבטיחה להמשיך לשייף ציפורניים ולבהות באויר לשלוח במהרה ניידת שתעשה סריקות ושוטר שלא באמת קיים שיגיע אלינו לגבות עדות. התוכנית שלנו היתה לתת את העדות, לארוז בגדים ואת שני הדברים היחידים בביתי ששווים כסף – לפטופ ומצלמה, וללכת לישון בביתו של הבויפריינד.

ואז חיכינו.

וחיכינו.

והתקשרנו שוב למשטרה שהבטיחו לנו שבתוך רבע שעה מגיע אלינו שוטר, ממש ברגע שיסיימו עם ה”סריקות”. והמשכנו לחכות.

וראינו את הזריחה.

ובסופו של דבר, בשמונה בבוקר, החלטנו ללכת לישון. בהיעדר כוחות, החלטנו להשאר אצלי.

שעה אחר כך העיר אותנו טכנאי המז”פ, שפיזר המון אבקה שחורה על התריסים שלי, צילם כמה תמונות, הבטיח לנו שהמשטרה תאבד תחקור את התלונה שלנו, והלך לדרכו, לפענח פשעים נוראים נוספים. בעשר וחצי סוף סוף הלכנו לישון. וככה, ילדים, שורפים יום שבת שלם.

אבל היי, לפחות יצא מזה סיפור.

כבר בסביבות אוקטובר הוא סיפר לי שהוא הכיר מישהי כשהוא היה בתאילנד, אבל כשפתאום ראיתי היום בפיד שלי בפייסבוק שא.ש (א.ק.א ‘השווה‘) ‘איז אין א ריליישנשיפ’ עם ה.נ (א.ק.א ‘הזונה התאילנדית’), בכל זאת היתה לי דקירה בחזה.

27!!!

אם יש משהו יותר כיף מלחטוף שפעת למשך שבוע וחצי, הרי שזה יהיה שבדיוק בתהליך ההחלמה (המאוד ממושכת שלך) תחטפי גם דלקת אזניים. ואם כבר לחטוף דלקת אוזניים, רצוי שהיא תתחיל להתפתח בדיוק באמצע העבודה בבר רועש, עם מוזיקה על פול ווליום, אחרי שלא עבדת כבר שבוע. ואם אפשר, גם תוספת של הטרדות מיניות, זה תמיד מאוד נחמד. כדי להפוך את העסק למושלם, צריך גם לדאוג כמובן שמרפאת החירום הקרובה אליך תהיה סגורה (ולגלות זאת רק כשאת מגיעה לשם), לגלות שאין אף מרפאת חירום פתוחה באיזור המרכז, לחזור הביתה במונית (53 ש”ח לנסיעות הלוך חזור) ולהזמין רופאה לביקור בית (66 ש”ח). והדובדבן שבקצפת זה שסוף סוף הרופאה מגיעה ואת מוצאת את עצמך מטפלת בה במקום שהיא תטפל בך. לסיים את הלילה הנורא הזה ב 6:00 לפנות בוקר, להתעורר מהטלפון ב 14:00 בצהריים ולצאת לקניות של תרופות (250 ש”ח על אנטיביוטיקה, טיפות אוזניים ואדוויל. כל הזין להיות אלרגית לפניצילין) ומצרכים לבית, כי אני צריכה גם לאכול. לפעמים.

ומילא היה איתי מישהו שירגיע אותי קצת ויטפל בי, אבל את כל הסאגה הזאת נאלצתי לעבור לבד, שכן כל האנשים שהיה להם פוטנציאל לעזור לי באמצע הלילה, היו באופן מפתיע עסוקים בדברים חשובים יותר (מחוץ לעיר/ בלי רכב/ בדרך לנתב”ג).

טוב, זה לא מדויק לגמרי שעברתי הכל לבד. הצינון התחיל ביום רביעי שעבר, כשהייתי אצל התייר וזה התפתח לשפעת ביום שבת, כשהייתי אצל בחור חדש ואני חייבת להגיד שזה ממש לא כיף להיות חולה במיטה לא מוכרת. ואני מתכוונת ל 39 מעלות חום, כאבים בכל הגוף והרגשה כללית שנדרסתי על ידי סמי-טריילר. בהחלט לא הרושם הראשוני האידיאלי. בראשון בבוקר חזרתי הביתה, התקשרתי לאמא (שאמרה לי לקחת אקמול*) ובלילה, כשהתחלתי להרגיש בדידות נוראית מהולה ברחמים עצמיים כבדים, הקטנה הגיעה לבקר, עם עוגיות שוקולד צ’יפס. בשני בצהריים החלטתי שקשה לי מדי ככה, ולראשונה מאז אוקטובר 2004**, חזרתי לבית הורי לקבל טיפול מסור של אמא שכלל מרק עוף, חמאת בוטנים (שזה ה-גילטי פלז’ר שלי. סקיפי כחול עם שברי בוטנים, כמובן), המון תה וערימה גדולה של חתולים (ארבעה למעשה) שלא משו מצידי אפילו לדקה. אחרי יומיים התחלתי להרגיש לחץ בית וגעגועים לחתולה הפרטית שלי וגם החום ירד והתחלתי קצת להתחזק, אז חזרתי לי תל אביבה ונרגעתי בבית. בחמישי בבוקר אכלתי ארוחת בוקר עם הבחור החדש ואז הלכתי לחתום על חוזה לשנה נוספת בדירה שלי (לראשונה בתולדות חיי בתל אביב אני ממשיכה חוזה על דירה לשנה נוספת), ממש רגע לפני שהחוזה הנוכחי מסתיים (ביום ראשון).  שמחה ומאושרת נחתי לי בבית עד שאצטרך ללכת לעבודה בערב ואז, כאמור, הסאגה התחילה מחדש.

אז עכשיו אני בבית, עם כאב ראש, כאבי אוזניים, שיעול ונזלת. בזמנים כאלה אני הכי מרגישה את הצורך בבן זוג. בעבר, כשהייתי עם א’, הוא היה עוטה על עצמו את תפקיד היידישא מאמא כשהייתי חולה, על כל המשתמע מכך. מיד הוא היה שם מרק עוף על האש, קונה לי טישיו אלוורה ודואג להוריד לי כמה סרטים וסדרות, שיהיה לי בידור. כשהרגשתי מסכנה במיוחד (וגם כשלא), הוא כמובן גם היה מחבק ומלטף לי את השיער עד שהייתי נרדמת. אני לא מתגעגעת אליו כמו שאני פשוט מתגעגעת למישהו שיטפל בי ויתן לי צומי. מישהו שהוא לא אמא שלי זאת אומרת.

אני שוקלת לאמץ את הצמר גפן באוזניים כהצהרה אופנתית חדשה.

* משום מה הבלוג מסרב להראות לי את הפוסט ההוא, למרות שאני מוצאת אותו בחיפוש, כך שנאלצתי לפרסם אותו מחדש והוא מופיע כעת בבלוג ללא התגובות.

** שזה גם המקרה שמתואר בפוסט המקושר.

עדיין, לעולם לא יהיו לי מספיק.

אני אוהבת את האדריכלות של תל אביב. את כל בנייני הבאוהאוס הישנים, עם החלונות הגדולים, המרפסות המיוחדות והתקרות הגבוהות במיוחד ולראיה, אני גרה בבניין שכזה, שאמנם עבר שיפוצים פנימיים כאלה ואחרים, אך שמר על הצביון האותנטי שלו.

החלונות הגדולים מאפשרים לשמש לחדור ולהאיר את הדירה כולה והתקרות הגבוהות נותנות אשליה של מרחב למרות שמדובר בדירת חדר וחצי קטנטנה. הבעיה מתחילה כאשר משימה פשוטה לכאורה, מציבה אותי בפוזיציה של עלמה במצוקה עת נאלצתי להזעיק את השכן שלי, שברוב אבירותו, הביא סולם והחליף לי את הנורה בסלון.

בעיה בריאותית כלשהי מונעת ממני לקיים יחסי מין בשבוע האחרון וגם לשבוע-שבועיים הקרובים לפחות. באופן טבעי למדי, באותו היום שקיבלתי את הבשורה מהרופא, מצב הרוח שלי היה די ירוד. אצה רצה ונחלצה לעזרתי חברתי הטובה רונה, שיכנעה אותי להתלבש יפה ולקחה אותי לאחד הפאבים של פלורנטין, להתעודד על כמה כוסות קאווה וקשקושי בנות. חוקי הדייטינג ומרפי פועלים כך שברגע שאת הכי לא מעוניינת או מסוגלת, אז, דווקא אז, תיראי הכי מושכת למין השני. ואכן, בהתאמה מושלמת לחוקים, הכרתי מישהו. שיחה ידידותית, משחק NEVER חושפני של שלושתנו ומספר צ’ייסרים אחר כך, נפרדו דרכינו לשלום בנשיקה נעימה ומסירת מספר הפלאפון שלי. סמס של ‘נהניתי, לילה טוב’ הגיע כשעה אחר כך ואז יומיים שקט.

ביום השתיקה השלישי, שוכנעתי על ידי שני ידידים לשלוח סמס בעצמי. הוא החזיר, מאוחר יותר התקשר וקבענו לצאת למחרת. הדייט נקבע באחד הפאבים שנמצאים ברדיוס שווה מהבית שלי ומהבית שלו (ננוצ’קה, אם אתם ממש חייבים לדעת) וסך הכל היה ערב מהנה למדי שהסתיים מתישהו קרוב ל 4:00 לפנות בוקר כשהוא ליווה אותי הביתה. לפני שהלך, הוא סיפר לי שאחיו פותח פאב והזמין אותי להצטרף אליו לפתיחה למחרת. לא נראה לי שהוא חשב על זה עד הסוף כשהוא הציע, כי היו צריכים להיות שם כל בני משפחתו, אבל קבענו שאתקשר אליו אחרי הלימודים שלי ונתעדכן. דייט ראשון עבר בהצלחה והסתיים בנשיקה.

למחרת בערב התקשרתי ושמעתי הסתייגות, מהסיבה שמניתי קודם, אך הוא אמר שהם בטח יעזבו בקרוב ואכן כשעה אחר כך הוזמנתי להצטרף. עד כאן הכל הלך מצויין. הוא חכם, מושך, בעל ידע נרחב בתרבות, מוזיקה וספרים ומביט בי כל הערב בעיניים בורקות מאושר. התמזמזות קלה במקום נסתר, הרחק מעיני החברים, צ’ייסרים עם אחיו והחברה, הערב מסתיים ואנו יוצאים לרחוב כדי שאוכל לתפוס מונית הביתה. מתנשקים. מתנשקים עוד. חיבוקים ונגיעות וחוסר רצון מובהק של שנינו להפרד. הוא מציע שנישן ביחד. יופי ליז, עכשיו לכי תסבירי לו למה את לא יכולה לשכב איתו. הופ, נשלפו מילות הקסם “אני רוצה לקחת את זה לאט” והוא בתגובה מבטיח לשמור על תומי. “רק לישון ביחד. לא יותר”, הוא מפציר ואני לבסוף נכנעת. הגענו אלי והלכנו לישון. הוא עמד בהבטחתו ולא ניסה דבר. דייט שני, ללא סקס, הסתיים בבוקר שקט, לפני שהלכתי לעבודה.
בדרך קיבלתי סמס מתקתק ואחר כך שקט בגזרת הליז עד 1:00 בלילה, אז קיבלתי סמס עם איחולי לילה טוב.

למחרת הוא התקשר עם הצעה למפגש, אך נתקל בסירוב מנומס. הנה, אני משחקת את המשחק; יש לי חיים, יש לי תוכניות. נדחה את דייט מספר 3 ליום הבא.

ואכן למחרת התקשרתי עם בשורה משמחת. יומי האחרון בעבודה וצריך לחגוג. ואיזו דרך טובה יותר לחגוג מאכילת בשר ושתייה מרובה. הוא נענה בשמחה, הזמין מקומות ואני, כיאה לדמות הליידי שיצרתי לעצמי, הגעתי באיחור אופנתי של חצי שעה. לאחר שהאבסנו עצמנו בבשרים, החלטנו שיהיה זה מן הראוי גם להאביס על עצמנו שתיה והמשכנו לאחד הפאבים באזור מגוריו. השיחה זורמת, העיניים שוב בורקות, הוא מחמיא ונוגע ואני נעתרת בקלות, נהנית מכל רגע. לקראת סגירת הפאב הוא מציע שנסיים את הלילה אצלו. “ו…?” אני שואלת. “ו… מה שתרצי”, הוא עונה ושוב מבטיח שהכל ילך אך ורק בקצב שאני אקבע. יאמר מאוד לזכותו, שלמרות שהוא הביע את רצונו העז לשכב איתי, הוא לא לחץ ולא ניסה ללכת יותר רחוק ממה שהתרתי לו. כשניסיתי קצת להסביר את עצמי, הוא מייד קטע אותי. “את לא חייבת לי הסברים”, הוא אמר, “שווה לי לחכות, בשבילך”.

ואז נפל לי האסימון. ההמנעות מסקס עובדת על גברים כמו קסם. ככל שאני מושכת את זה יותר, כך הוא רוצה אותי יותר. ובעוד שאת התאוריה הזאת שמעתי כבר אי שם בשנות נעוריי העליזות, מעולם לא התנסיתי בפרקטיקה שלה. עולם חדש ומופלא נגלה בפני, בגלל סיבות טכניות לחלוטין, שבמקום לחשוף אותן, בחרתי פשוט לייפייף.

בינתיים הכל מתקדם יפה. לאט. וזה טוב לי. אני רק לא יודעת כמה זמן עוד אצליח למשוך מבלי לשרוף את זה.

והשיר הזה של ה Stones נראה לי פתאום סמלי יותר מאי פעם לסיטואציה.

ושוב תסביך החשיפה עולה על הפרק והפעם קצת יותר ברצינות, שכן הכתיבה היא מה שבתקווה תוביל אותי לעבודה הבאה שלי.

אני אובדת עצות. מצד אחד, רוצה לקבל קרדיט (גם על דברים שהתפרסמו במקומות אחרים) ומצד שני, מפחדת מהשם שעלול לצאת לי בעקבות פוסטים מסויימים שהם איך נאמר… פרובוקטיביים. ולא, אני לא מוכנה להוריד אותם, הרי חלק מאותם פוסטים בדיוק מייצגים את הכתיבה הכי טובה שלי, לדעתי.

דילמה. דילמה קשה מאוד.

אם יש משהו שאני ממש, אבל ממש, שונאת לעשות, זה לנקות את הבית. אין לי בעיה לשטוף כלים (רוב הזמן*), להוריד את הזבל, אפילו לסדר את החדר וללכת לקניות, אבל בחייאת רבאק, תחסכו ממני את הקטע של הניקיון. כל העניין הזה של להזיז את הרהיטים, להתחיל לטאטא ואז המים והספונג’ה, פשוט אין דבר שמייאש אותי יותר. וזה אפילו לא כמות הזמן שזה תופס לי, כי בינינו, לשטוף דירה של חדר וחצי זה לא בדיוק פרוייקט לכל הסופ”ש. למעשה, אם אני אשקיע ממש, זה לא יקח יותר משעתיים עבודה. וזה כולל ניקוי של חלונות ומראות.

ובכל זאת, כבר שבועיים שאני אומרת לעצמי שאנקה את הבית והבטחתי שאעשה את זה היום, כי באמת שהדירה הגיעה לרמות טינופת שמזמן לא ראיתי, אבל כבר מ 13:00 בצהריים שאני לא מצליחה להקים את עצמי מהספה ואשכרה לעשות את זה. במקום זה, אני משחקת בפייסבוק, מורידה סדרות חדשות, בוהה בחצי עין בטלויזיה, מעשנת וכבר שלוש שעות מתלבטת מה לאכול. אני גם יודעת שאחרי כל הסבל מגיע רגע המנוחה שבו אני יושבת בבית נקי ונעים וממש כיף לי ונחמד, אבל פאק איט, למי יש כוח?

אוף, אני שונאת לנקות!**

* תוספת מאוחרת: כי עד לפני שעה, כ-ל הכלים שברשותי נערמו במשך שבועיים בכיור.
** חיפשתי וידאו של דרדס רגזני שאומר שהוא שונא לנקות, אבל אני לא מוצאת כזה, אז אם מישהו מכיר קטע כזה, אשמח אם יוסיף לינק.