The blog remains the same

קבוצה חדשה מתגבשת בישראל, שבהיעדר שם אחר, נקרא להם “אנטי סחים”. האנטי סחים הם מגניבים מדי אפילו בשביל המגניבות עצמה, ולכן, במקום להמציא מילה חדשה ואולטרה-מגניבה בשביל לתאר את עצמם, הם בחרו למחזר מילה ישנה בכדי לתאר את כל מה שהם לא – “סחים”.

בדומה ללינוקסאים, האנטי סחים נוטים להסתגר בינם לבין עצמם ולהלל זה את זה. אך החדשנות שלהם היא בכך שהם אינם מהללים בדרך ישירה, אלא מחלקים את אותם מחמאות על דרך השלילה – כלומר לא מספרים מה הם, אלא מה כל השאר.

האנטי סחים הם מגניבים מדי בשביל לדבר או לכתוב כמו אנשים נורמלים (קרי סחים), אז הם אימצו לעצמם סגנון תחבירי אחיד ומקובע שמיוחד רק להם, והם אינם סוטים ממנו לעולם. לכל משפט שיוצא להם מהפה, או מהמקלדת, יש מבנה והתחלה קבועים – “סחים, הם XYZ”. דוגמאות למשפטים נפוצים: “סחים, הם שותים קפה בבוקר”. או “סחים, הם הרבה פחות מגניבים מאיתנו”.

החדשנות הזו עלולה להטעות את האדם הפשוט, להלן; הסחי, לחשוב כי אותם אנשים הינם פוצים נפוחים מחשיבות עצמית, אך אל נא תתנו לעובדות לבלבל אתכם – האנטי סחים הם בודאות יותר מגניבים מכם. יאמר זאת כל אנטי סחי שתפגשו (ראו את המשפט למעלה). כן, הם מגניבים יותר, אין ספק, כי אתם יודעים – סחים, הם מחברים משפט הגיוני.

בפלאפון שלי יש המון אפליקציות.

רובן הגדול חסרות תועלת.

בימים האחרונים אני מבלה את עיקר זמני מול המחשב. נכון, זה לא ממש שונה מבדרך כלל, אך בניגוד לימי חול, בהם ניתן לתמצת את עיקר הפעילות הממוחשבת שלי לריפרוש חוזר ונשנה של הפייסבוק והרידר והאוקיישינל צ’ט, וכל זאת במקביל לבהייה במסך הטלויזיה (טוק אבאוט מולטיטאסקינג), בימי קודש אלו גם הייתי פרודקטיבית. זה התחיל בשיטוט אקראי בנבכי הרידר שלי, שם נתקלתי בפוסט שנגע לליבי ודגדג את אותם תאי מוח מעטים שנותרו לי שאחראים להשראה (כל השאר נשרפו על ידי אלכוהול, סיגריות וצפייה ממושכת מדי בשידורים חוזרים של סדרות שכבר בוטלו. אכן, מרגשים ובלתי צפויים הם חייה של המובטלת) והופ, נולד רעיון. מייד גייסתי לשורותיי מובטלת נוספת ותכף ומייד התחלנו לעבוד על יישום הפרוייקט.

תחילה היינו צריכות לחשוב על שם ובשלב הבא לקנות דומיין. זה היה החלק הקל, הרי מה הבעיה להקליד רצף אותיות, לקבל אישור על כך שאינן בשימוש ולהכניס פרטי כרטיס אשראי לתיבות אינטרנטיות. סבבה, עברנו את זה, אבל אז הגיע השלב של מציאת שירות אחסון והתקנה של וורדפרס. את החלק הטכני הזה של הפרוייקט קיבלתי על עצמי, כי אני אולי לא מבינה שיט, אבל מכירה אנשים שכן (קרדיט יגיע בקרוב). ואחרי המון בלאגן, שיחות טלפון, קללות נמרצות, מיילים לתמיכה, טוויטים עם בקשות עזרה נואשות, צ’טים שהדריכו אותי צעד צעד ועוד קללות נמרצות שלי, נתתי את הסיסמאות שלי למישהו אחר, שפתר לי את כל הבעיות וגם התקין בשבילי וורדפרס.

אז עכשיו יש דומיין ויש אכסון, ואפילו הצלחתי לעשות רידיירקט מ URL אחד לאחר (את זה עשיתי לגמרי לבד!) ותכלס כבר יש אתר מוכן. כל מה שחסר לו כרגע כדי להיות מושלם זה תוכן, ועל זה אנחנו כרגע עובדות. יותר נכון, התחלנו לעבוד.

רק שאז הוא מת. המחשב זאת אומרת, ושוב חזרתי לקלל ואף לדפוק את הראש בקיר. אך אלוהים כנראה היה לצידי באותו יום (בערך, כי הוא בכל זאת הרג לי את המחשב), כי שעתיים אחר כך התקשר אלי בחור מהעבר, הזמין אותי לארוחת ערב בדיקסי (על חשבונו, כי אני עכשיו ענייה), ניסה לתקן את המחשב ללא הצלחה ואז התנדב (התנדב/ נידבתי. סמנטיקה) להסיע אותי למחרת לחור השחור שבראשון לציון, שם נמצאת מעבדת המחשבים ובנוסף לכל זה, גם השאיל לי לפטופ שיהיה לי עד ששלי יחזור מתיקון. את הלילה שלפני הטיול הגדול ביליתי אצלו והגעתי הביתה רק בשעות הצהריים המאוחרות שלמחרת. פחות משעתיים אחר כך כבר שמתי פעמיי לכיוון צפון העיר, כדי להוציא את התייר מהבית, שיראה אנשים, אחרי שהיה ספון בביתו, בתוך לופ של חוסר שינה ועבודה. בארבע לפנות בוקר פרשתי לישון. בעשר בבוקר גם התייר הצטרף. שעה אחר כך קמתי כדי להגיע בזמן ללשכת התעסוקה, משם הביתה לחצי שעה של התארגנות וישר לראיון עבודה (שבדרך אליו הספקתי ללכת לאיבוד, להתקע בגשם ובעיקר לבזבז זמן) ומשם הביתה לחצי שעה נוספת. אחר כך יצאתי שוב כדי להשתתף בישיבת צוות של הפאב החדש שאני הולכת לעבוד בו (כן כן, אני פותחת בקריירה חדשה בתור מלצרית). הגעתי הביתה מותשת ואני בעיקר מרגישה כאילו היומיים האחרונים היו סוג של הזייה, אבל לפחות החתולה מרוצה מזה שאני פה.

בקרוב חשיפת האתר ובינתיים יש לי כמה עניינים לא סגורים עם הבנק.
אכן, קשים, מרגשים ובלתי צפויים הם חייה של המובטלת.

* הקרדיט לכותרת שייך למובטלת השנייה.

כבר המון זמן שאני שוקלת להפוך את הבלוג לבלוג עצמאי. עד כמה שאני אוהבת את בלוגלי, יש לו את הבעיות שלו ולראיה הוא נופל כל יום בין מתישהו בין השעות 12:00-14:00 ולמען האמת די נמאס לי מזה. מה עוד שנראה לי הגיע הזמן לפרוש כנפיים.

אז דומיין כבר יש לי, שזו התחלה טובה, ועכשיו אני צריכה למצוא איזשהו שרות אירוח שרתים , זול ואמין, שאוכל להתארח בו. חוץ מזה, אני מניחה שאצטרך להתקין וורדפרס על המחשב ועוד מגוון של פעולות שעושים כדי להפעיל בלוג עצמאי שאין לי מושג מה הן.

אם כך, הבקשות שלי הן כדלהלן: א. אני צריכה המלצה על שרות אירוח שרתים/ אתרים/ וואטאבר. ב. הוראות מדוייקות של איך-לעזאזל-עושים-את-זה.

כל עזרה/ עצה תתקבל בברכה.

תודה

מישהו שקרא את הפוסט הזה שלי, יצר איתי קשר במחשבה שאני, מה שנקרא (מסתבר) בפי הז’אנר, סאבית, או במילים פשוטות, שפחה. הבחור, נקרא לו ג’ק, כי ככה מתחשק לי, שלח לי מייל והזמין אותי להתחבר אליו למסנג’ר ואילו אני, בתור יצור סקרן למדי, נעניתי להזמנתו. במקביל גם קפצתי לבלוגו שלו, לבדוק במי ובמה מדובר. הבלוג שלו עוסק רובו ככולו בבדס”מ ובפרט בחיפושו אחר סאבית שתמלא את צרכיו.

עכשיו, נתחיל מכך שאותו פוסט מדובר היה שונה מאוד משאר הפוסטים שלי ובא לתאר, בגוף ראשון, חוויה מינית ייחודית שעברתי וגם, באותה הזדמנות, להציג בפני הקוראים בחור חדש שנכנס לחיי, שטרם מצאתי לו כינוי הולם. כבר כתבתי בעבר על חוויות מיניות שלי, אך לא בצורה כזאת מפורטת ואף פעם לא פוסט שהוקדש אך ורק לתיאורים אירוטיים של המקרה. הדבר הכי קרוב לזה היה הפוסט הזה, וגם הוא הסתיים בסופו של דבר עם מוסר השכל.

בחזרה לג’ק, אם כן, שאת תמליל השיחה הראשונה שלנו אביא לפניכם:

ג’ק: שלום
ליז: היי
ג’ק: מה נשמע? *סמיילי*
ליז: טוב. ושלומך?
ג’ק: בינוני
ליז: ומדוע?
ג’ק: אני לא יודע אם קפצת לבלוגי לאחר שקראת את תגובתי בבלוגך*… אבל… משום שלא קל להכיר מישהי מהתחום. זה יכול לבאס לעיתים.
ליז: קפצתי.
ואני יכולה להגיד לך מראש שלא נראה לי שאני מה שאתה מחפש.
ג’ק: מדוע? את לא מנהלת את יומנה של שפחה? *סמיילי*
ליז: זה בסה”כ תג. לא יודעת כמה קראת אצלי.
ג’ק: למה לבחור בתג שהוא לא מה שהוא. את לא שפחה ולא סאבית?
ליז: לא. זה תג מטאפורי.
ג’ק: אהמ. אוקי. מכירה כזו?
ליז: לא יכולה לעזור לך בזה, לא.
ג’ק: אוקי, תודה
ליז: בבקשה. זה הכל?
ג’ק: רציתי להכיר. את אומרת שאת לא בכיוון בכלל. כנראה שכן. *סמיילי*
ליז: אוקי. בהצלחה.

* התגובה נמחקה על מנת לא לחשוף את זהותו

טוב, אז כפי שניתן להבין, ג’ק מאוד ממוקד מטרה, ובכל זאת ניסיתי להבין איך מתוך הפוסט המדובר, הוא הסיק שאני מחפשת מאסטר, אז מאוחר יותר חזרתי אליו (שגיאות במקור הפעם):

ליז: אני רק סקרנית לדעת, פנית אלי אך ורק על סמך התג הזה?
ג’ק: הגעתי אליך דרך התג. זו קטגוריה אגב, לא תג, לא? קראתי את הרשומה, כתוב שם שאת נהנית מלא מעט “סטיות”. סקרנת אז פניתי.
ליז: ולא קראת רשומות אחרות
ג’ק: בטח מה עוד אקרא את כל הבלוג *סמיילי* גם ככה קראתי יותר מידי. אתה קורא מלא על מישהי. פונה ובסוף רואה תמונה ומתאכזב. או משוחח קצת ומתאכזב. יש כאלו שבכלל לא קוראים ופונים לגבר בלשון נקבה… קראתי קצת ופניתי.
ליז: קראת יותר מדי?
ג’ק: דה
ליז: למה אתה חושב? אין לי מושג כמה קראת, דרך אגב.
ג’ק: אני ברשת לא לשם קריאה אלא לשם היכרות מישהי בעלת אותה נטיה.

…

ליז: אני עדיין בקשר עם אותו בחור
ג’ק: קשר זה לצאת ביחד? חברים, יזיזים?
ליז: אין לי מושג. הוא כרגע בחו”ל לתקופה די ארוכה.

…

ג’ק: חח אה שכחתי את אוהבת “סטיות”
ליז: כמובן. זה גם מה שאני עוברת כרגע עם אותו בחור.
ג’ק: מה?
ליז: המממ… חשיפה
ג’ק: מה הכוונה? שאת לא רוצה לספר?
ליז: בגדול שחשפתי בפניו המון דברים שלא חשפתי לאף אחד בעבר.

…

ג’ק: הבנתי. טוב לפחות הכרת מישהו ששותף ופתוח ל”סטיות” הרבות שלך. זה יכול למלא מצברים.
ליז: בהחלט
ג’ק: כמובן שבלי רגש זה שווה קצת פחות (ליז: ותזכרו את המשפט הזה, כי הוא עוד יהווה בסיס חשוב למה שיש לי להגיד)
ליז: המממ.. למה את חושב שאין רגש?
ג’ק: לא אמרתי שאין. אולי יש. ציינתי עובדה
ליז: לא נראה לי שאפשר להגיע לרמות כאלו עם מישהו בלי שיהיה רגש כלשהו. אז אולי זו לא אהבה כרגע, אבל בלי ספק יש לי רגשות אליו.
ג’ק: לפעמים זה גם טוב. אני בעד קשר רציני. אבל זה לא קל למצוא. לא הייתי מתנגד לאיזה קשר קבוע עם מישהי חביבה וסוטה. אבל קבוע לא אוהב סטוצים.

השיחה עוד המשיכה, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון הכללי. עוד אציין שבשום שלב ג’ק לא חשף את שמו או את תמונתו ואני מצידי גם לא ניסיתי לכוון לזה.

עבר עוד זמן מה ואתמול (או יותר נכון כבר היום לפנות בוקר), ג’ק פתח איתי בשיחה נוספת שבה, די מהר, עלה שוב נושא הסטיות. אתחיל בכך שאני מראש לא מגדירה את עצמי כסוטה. יתכן שיש לי פנטזיות שחורגות (אולי אפילו חורגות מאוד) מהמיינסטרים, אך בשום שלב אינני מקטלגת את עצמי לתוך איזושהי קבוצה. יתכן מאוד גם שהיתה זו החזרה המוגזמת (שלו) על המילה סטיות תוך כדי השיחות שגרמו לי להסתייג מכל הרעיון. אמשיך בהצגת החלקים החשובים מאותה שיחה:

ג’ק: אוקי, אז מה למשל היית רוצה ולא יצא? חח
ליז: קשה לי להכנס לזה עכשיו. מאוד תלוי מה בנאדם מוציא ממני.
ג’ק: אוקי, נניח שאתם מרגישים בנוח, מסקרן מה נראה לך כזה חריג ולא מימשת.
ליז: עם הבחור בחו”ל עלו המון דברים, אבל הם עלו בהקשר של שיחה. זאת אומרת, קשה לי עכשיו לחזור על זה.
ג’ק: אז את לא כזאת סוטה כמו שתיארנו *סמיילי* (ליז: ומתחיל גם ממש להמאס לי מהסמיילים שלו אחרי כל משפט)
ליז: יתכן
או שאני פשוט לא מרגישה מספיק בנוח איתך.

וכאן בעצם טמון ההבדל. כיצד יתכן שאדם אחד מצליח להביא אותי למצב שבו אני שופכת בפניו את הפנטזיות הכי כמוסות שלי, ללא צנזורה וללא ביקורת עצמית ואילו אחר, ככל שהוא מנסה, רק גורם לי להסתגר עוד יותר בתוך עצמי? את התשובה לכך היה קשה לי להסביר לג’ק, אבל זה נעוץ בסיבה שבגללה הוא מלכתחילה יצר איתי קשר. אם להכנס בקצרה לקשר שנוצר לי עם הבחור בחו”ל (שבזמנו עוד היה בארץ), הרי שהקשר התחיל כמשהו סתמי למדי, ללא מטרות מוגדרות ובצורה טבעית ונינוחה גלש לאן שזה גלש. החשיפה שלי אליו הגיעה מתוך הרגשה הדדית של פתיחות ונוחות והיא בהחלט לא עניין של מה בכך. מה שאני באה להגיד זה, שאי אפשר פשוט להנחית עלי שאלות אישיות וחודרניות ולצפות שאענה עליהן מבלי לבנות קודם בסיס כלשהו שבו אני מרגישה בטוחה. לחץ, נסיונות מזוייפים להזדהות, לא כל שכן פסיכולוגיה הפוכה, לא יעבדו עלי, שכן אין לי שום רצון או צורך להוכיח את עצמי בפני מישהו שאני לא מכירה ושאין לי רגשות כלפיו.

ג’ק: אני האחרון שיכנס לסרטים מסטיות חריגות.
ליז: זה לא קשור כל כך. יש הרבה כמוך, וניסו כבר להוציא ממני בעבר. זו ההרגשה שאני מקבלת מבנאדם.
ג’ק: יש גם הרבה כמוך שמדברות הרבה *ועוד סמיילי*
ליז: ר”ל, לא מספיק שתגיד לי שאתה האחרון להכנס מזה לסרטים. זה עניין של הרגשה.
ג’ק: אני מבין, אבל אני לא מבין מה החשש לשתף עם מישהו שאת לא מכירה *עוד פאקינג סמיילי* זה לא כאילו את חושפת כלפי אדם מוכר וצריכה לפחד מהתגובה.
ליז: אתה לוחץ. זה צריך לבוא באופן טבעי.
ג’ק: לא לוחץ. זה מסקרן. ככה נשמע אדם סקרן את יודעת.
ליז: כן. ועדיין, אתה לוחץ.

משלא צלח עם כל נסיונותיו, עבר ג’ק לטקטיקה אחרת. אם אני לא הולכת להחשף בפניו, אולי אני מכירה מישהי שכן:

ג’ק: את מכירה סוטות במקרה? *סמיילי*
ליז: שאלת אותי כבר. אתה יודע שזו לא הדרך הנכונה.
ג’ק: מדוע?
ליז: אתה לוחץ. זו הבעיה שלך. אתה לא נותן לדברים להתפתח באופן טבעי.
ג’ק: חח מה הקשר? אם מחכים פתאום את מכירה סוטות? *סמיילי נוסף*
ליז: לא הבנת. גם אם הייתי מכירה, לא הייתי מכירה לך אותן. לא ככה.
ג’ק: לא מבין למה.. את הרי גם עוזרת להן כך. את לא אמורה לשפוט עבורן תני להן להחליט.
ליז: לא סומכת עליך.
ג’ק: חח מה יש לסמוך? לא את מכירה, הן יכירו. לא ביקשתי המלצה.

קשה לי להסביר איפה היו הטעויות של ג’ק. אני מניחה שכל ציטוטי השיחות הם די self explanatory. כמו בכל קשר, אי אפשר לגרום לתהליכים לקרות בכוח. כמו שאני לא יכולה להכריח מישהו לאהוב אותי, או להמשך אלי, כך אני לא יכולה להכריח אותו שיפתח אלי. כך אף אחד לא יוכל להכריח אותי להפתח אליו. יש המון דברים על עצמי שאני משתפת מאוד בקלות. ישנם דברים אחרים שלא יצליחו להוציא ממני גם בעינויים. האנונימיות מהווה כר פורה לחשיפה רק עד גבול מסויים, אולם כשמדובר בחשיפה של הסודות הכי כמוסים שלי, אני חייבת להרגיש שמי ששומע אותם הוא אדם שאני בוטחת בו לחלוטין. זה תהליך שקורה בקצב משלו ולא ניתן להאיץ אותו.

נזכרת בשיחתנו האחרונה, באנחות השקטות והגרגורים הממוסטלים של שנינו. אתה רואה אותי, אבל אני לא רואה אותך ואני מנסה לדמיין לעצמי איך נראית המיטה שלך ואותך עליה, עירום כביום היוולדך. בוהה בי דרך המסך, מסתכל עלי מתמתחת כמו חתול עייף, כל פעם מסובבת אליך חלק אחר של גופי, מציגה עצמי לראווה.

הפעם הקול שלך נשאר איתי. מקשיבה כיצד נשימותיך גוברות עת אני חולקת איתך פנטזיה נוספת, על היום בו נפגש שוב. כבר התרגלתי לצ’יטוטי הלייט נייט שלנו וכל פעם שאין כזו כזה, אני מרגישה מחסור.

תוהה ביני לבין עצמי, האם זה אפשרי להתמכר למישהו?

הסתכלתי היום בסטטיסטיקות של הבלוג וראיתי שהגיעו אלי דרך החיפוש “מלאנתאלפים” (תוצאה שישית בגוגל), אבל מה שיותר ריגש אותי היה דווקא בתוצאה החמישית, בה גיליתי את קבוצת הפייסבוק הנפלאה הזאת אשר קוראת להכיר ב”מלאנתאלפים” כמספר לגיטימי.

אני כבר עולה בתוצאה הראשונה* בגוגל לחיפוש “מתמטיקה פשוטה“, עכשיו הזמן לעשות לי SEO על מלאנתאלפים. מי יודע, אולי סוף סוף יתחילו להגיע לכאן אנשים גם מחיפושים שאינם “סקס מצרי“, “זיונים עם חיות” ו”סקס זקנות” והבלוג ימותג כבעל תכנים אינטיליגנטים ומעשירים.

נמאס לי מכל הסוטים האלה.

* ועכשיו אני רואה שירדתי בדירוג לתוצאה רביעית. האכזבה…

לפעמים אני נדהמת מהמהירות שבה אני מתרגלת לדברים שעושים לי נעים ושוכחת לחלוטין איך נראה המצב לפני שהם התחילו. אני עוד יותר מופתעת מהתגובה הקיצונית שלי כשהמצב מראה סימנים של חזרה לקדמותו. הביטחון שלי מתערער ומצבי הרוח שלי נעים על הסקאלה שבין אושר צרוף לדיכאון תהומי. כל שינוי קל שכזה יכול להביא אותי לכדי דמעות ומחשבותי יהיו מרוכזות אך ורק בזה.

ואפשר לחשוב, כולה עבר שבוע מאז עליית המדרגה איתו וכולה לא דיברנו יום אחד.

רק היה חסר שהוא ישאל אותי אם זה כאב…

לאחרונה הזדמן לי לנסות אתר היכרויות חדש (חדש בשבילי, כי סה”כ הוא די ותיק) ו-וואלה, מה אני אגיד לכם, לראשונה אני יכולה להגיד שאני די מרוצה מהאתר. רוב האנשים בו אינטיליגנטים למדי, המבחנים משעשעים ואני נמצאת כנראה בדירוג גבוה שם שכן אני מקבלת לא מעט פניות. למרות שעד עכשיו עוד לא ממש יצא לי דייט מהאתר, כן היו לי כמה שיחות מעניינות.

אחת הראשונות שבהן, עם בחור שהיתה בינינו התעניינות הדדית, התפתחה לשיחת סקס מחרמנת ביותר. למרות שסה”כ מאוד קל לגלוש איתי לנושא הזה, היה שם משהו שונה. יותר אפל מהרגיל והרבה יותר מסתורי, מעניין, ועד כמה שניתן להגיד את זה על שיחות סקס, מתוחכם מאוד.

אבל לא עליו רציתי לדבר. אחד האחרונים שיצא לי לצ’וטט איתם הוא בחור אמריקאי שמתגורר בארץ. זה התחיל בהתכתבות משעשעת למדי בתוך האתר ועבר לגוגלטוק. השיחה זרמה יפה, מאוד אינטיליגנטית, שנונה, צינית ועוקצנית מעט, שזורה היטב בהומור שחור ובעיקר מאוד מהנה. עד כדי כך שנסחפתי בשיחה מעל לשעה וחצי, למרות הרעב הנורא שניקר בי. כל זה היה נורא טוב ויפה עד שתחושת הבטן שלי אמרה לי שמשהו פה לא ממש בסדר (ולא היה לזה קשר לרעב). הבחור סיפר לי על קטע שהיה לו בלימודים. ליתר דיוק, הוא סיפר על מישהי שלומדת איתו ועל הערה מאוד פוגעת שהוא העיר לה. היה משהו באיך שהוא כתב את זה שגרם לכל הנורות האדומות אצלי להדלק. כי בעוד שאין לי בעיה עם ציניות, סרקזם, הומור שחור ואפילו הומור שובניסטי (ואני אף מברכת על כל אלה), נראה לי ברור שלא כדאי לצאת עם אנשים שמקבלים את הקיק שלהם מהשפלה של אדם אחר ובפרט של נשים.

נפסל על פאסיב אגרסיב.

בשישי האחרון יצאתי עם חברה ועם בחור אנגלי עימו היא מפתחת איזשהו סוג של קשר לא ברור. הייתי שם כשהם הכירו, למעשה הייתי הראשונה שדיברה איתו בעוד הוא מזמין את כולנו למשקאות ואני חייבת לציין שהוא היה לגמרי מקסים. מאוחר יותר אני המשכתי עם מישהו אחר והחברה המשיכה למיטה עם האנגלי שהחליט אחר כך שהיא האישה של חייו. בינתיים הוא הספיק לחזור לאנגליה ולחזור שוב לארץ לביקור עסקי נוסף, בו כאמור יצאנו כולנו יחדיו. הפעם לא יצא לי לדבר איתו יותר מדי, גם כי הייתי עסוקה בדיבורים עם אנשים אחרים, אבל גם כי משהו בחושים שלי לא לגמרי הסתדר לי לגביו. לקראת סוף הערב, יצאתי לעשן ג’וינט בחוץ. אחרי לא מעט משקאות החברה והאנגלי החליטו לפרוש ובאו להגיד לי להתראות. עמדנו כולנו בחוץ ודיברנו על אפשרות של הליכה לים או לבריכה למחרת ותוך כדי חברתי זרקה הערה על כך שיש לי את הגוף הנכון לביקיני (מסמיקה). לפתע ידו של האנגלי נשלחה אל חולצתי והרימה אותה כדי לבדוק שחברתי אכן דוברת אמת. הייתי סוטרת לו, לולא ההלם ששיתק כל חלק קטן בגופי. הרגע הזה, שיכול מאוד להיות שקרה אך ורק כתוצאה משתיה מרובה, שיקף לי פריטי מאץ’ הכל על הבנאדם.

נפסל על נהנתנות.

טרם הספקתי להגיד לאותה חברה את דעתי וזה לא כאילו שאני לא עושה טעויות שיפוטיות בעצמי, אבל כשכבר יש לי תחושת בטן חזקה לגבי מישהו או משהו, אני בדרך כלל לוקחת אותה כאמת מוחלטת. ברוב הפעמים התחושות הללו התבררו כנכונות.

הסאגה עם הפסיכולוג הסתיימה בצורה מאכזבת ועם זאת כלל לא מפתיעה. יש כמה דברים שהפסיכולוג בהחלט אשף בהם. בין היתר, הוא האדם היחיד שמצליח לגרום לי להסמיק מסמסים, הוא אלוף ביצירת ציפיות ולא פחות ממאסטר בהתחלת דברים שהוא אינו יכול לסיים. בדיוק כמו שהוא עשה עכשיו. חשבתי שאולי הפעם, בגלל האינטנסיביות שהיתה בינינו, שממש לא אפיינה אותנו בשנה וחצי מאז שאנחנו בקשר, זה יהיה שונה. חשבתי, אבל לא הרגשתי. בתוך תוכי, ידעתי שאני הולכת להתאכזב ולא הקשבתי לאינסטינקטים שלי.

והלקח לעתיד: אם את מעידה על עצמך שתחושות הבטן שלך אינן מטעות אותך, עשי לעצמך טובה והתחילי לפעול על פיהן. זה עלול לחסוך לך המון אכזבות מיותרות.