The blog remains the same

כל כך הרבה עבר עלי השבוע ועם זאת אני ריקה לחלוטין ממילים. מנסה לעכל את החוויות, להבין אותן ולהביאן לכדי ניסוח, אבל המוח שלי מסרב לשתף פעולה והידיים מקלידות אוסף של מילים אקראיות, שלא בהכרח יש ביניהן קשר או הגיון. זה ניסיון שלי לעשות קצת סדר בדברים, או לפחות סדר כרונולוגי של האירועים, בלי יותר מדי מידע, אבל גם בלי סינון או עריכה.

התהליך שעובר עלי כשאני מתרחקת מהבית לקצת יותר זמן ממה שאני רגילה מכניס אותי לסוג של בועה. אני מרגישה מנותקת מהסביבה שלי, מהגרעין. שלושה לילות ביליתי מחוץ לבית. כן, ביקרתי בין לבין, בבקרים, כדי להאכיל את החתולה ולשבת כמה שעות מול המחשב והטלויזיה ובערב שוב יצאתי. שני גברים שונים היו מעורבים בהיעדרותי. את שניהם הכרתי באותו ערב, במרווח של שעות ספורות זה מזה ושניהם הצליחו להותיר בי רושם חזק וטעם של עוד. מה שנקרא I was on a roll.

הראשון תפס אותי באמצע הרחוב, כשכבר הייתי מבושמת מבוסמת קלות משתי כוסות קאווה ששתיתי בבית. הוא ישב עם חברים באיזה בר/ מסעדה והיה גם כן מבושם מבוסם מקצת יותר קאווה ממני. כשחלפתי על פניו, העפתי מבט אחורה וזה כנראה היה סימן בשבילו, אז הוא קם ורדף אחרי בעוד כל חבריו מריעים לו. על התעוזה הוא קיבל את מספר הטלפון שלי והמשכתי בדרכי. תוך שתי דקות הוא כבר התקשר לספר לי כמה הוא שמח לפגוש אותי. בהמשך הערב הכרתי את הבחור השני – סוג של ה’סטרונג סיילנט טייפ’ שבהתחלה לא הייתי כל כך סגורה עליו. תוך זמן קצר, כשהתחלתי לרקוד, הוא כבר התמוגג ממני וגם אני ממנו. הסמס המתקתק ממנו הגיע קצת יותר מאוחר באותו לילה ולמחרת הוזמנתי אליו הביתה. הוא בחור שקט, כשהגעתי היו המון שתיקות ובהיעדר נושא שיחה, הגענו למיטה. כשהוא התפשט התמוגגתי כפליים. מצחיק איך ברגע שמורידים בגדים גם התקשורת המילולית נהיית קלה יותר ואחרי סקס מדהים הצלחנו לשקוע לתוך שיחת היכרות ארוכה, שבה גיליתי אדם מעניין, עם מגוון רחב של בעיות נפשיות.

את הבחור הראשון נאלצתי לדחות ליום שלמחרת. עדיין נרגשת האירועי הלילה הקודם, יצאתי עם בחור מספר 1 ומהר מאוד שכחתי שישנם עוד גברים בעולם. הוא הצליח לרתק אותי כמו שמזמן אף אחד לא הצליח. שוב ביליתי את הלילה במיטה אחרת, אך הפעם, הבגדים, או לפחות רובם, נשארו עלי.

שוב הגעתי הביתה בצהרי היום, עם הרגשה שיש עלי עומס יתר של אינפורמציה. תוך שעות ספורות בחור מספר 2 הגיע לאסוף אותי ושוב ביליתי לילה במחיצתו, שהיה קצת פחות מוצלח מהראשון, בעיקר בגלל פריק אקסידנט שבו הראש שלי נחבט בעוצמה ברדיאטור שליד המיטה. בבוקר הוא החזיר אותי הביתה ושוב שקעתי לתוך עצמי, מנסה להבין את כל מה שעבר עלי. איזה מזל שהתייר ביטל את המפגש שתוכנן לי איתו לאותו ערב.

ועכשיו אני ממתינה. ממתינה לראות מי יעשה את הצעד, ממתינה שהמידע ישקע בתוכי ויהיה מובן יותר. ממתינה לתובנות חדשות, למסקנות איך לפעול. פשוט ממתינה. ונרגעת.

יעל כתבה פוסט שבקריאה ראשונה די עצבן והעליב אותי. בקריאה שניה ושלישית הבנתי יותר את כוונתה. הביקורת שלה לא הופנתה כלפי (יעל אגב נמנעה מלפרר אלי ואילו אני חשפתי את עצמי בתגובה שהשארתי אצלה), אלא כלפי אנשים ששופטים אותה לפי ההתנהגות שלי (או של חברים שלה באופן כללי).

אני לא מרגישה צורך להצדיק את ההתנהגות שלי באותו ערב (אני מתייחסת כרגע לסיפור השני בפוסט שלה), גם לא להתנצל עליה. מה שאני בוחרת לעשות והצורה בה אני בוחרת להתמודד ולהתנהג עם אנשים היא ענייני הפרטי. באופן אישי אני חושבת שהתנהגתי בסדר גמור. ואני, אגב, מאוד נהניתי מהערב המדובר, למרות הרעל שנשפך עלי מאחורי גבי. מבחינתי, אנשים ששופטים אותי אחרי דקה וחצי היכרות, אינם שווים את ההתייחסות שלי.

כבר התחלתי בעצמי לכתוב פוסט על אותו ערב. סיפרתי שם איך הערב התחיל, בחפוז נעים אצל התייר לפני היציאה. כתבתי על ההרגשה שהיתה לי כשהגענו לבר השכונתי. הרגשתי טוב, הרגשתי סקסית ואהובה והייתי מלאת ביטחון. כתבתי על זה שהתחילו איתי פי שלושה גברים מבדרך כלל, למרות חוסר הדיסקרטיות שלי ושל התייר (אני באמת צריכה לצאת איתו יותר) וסיפרתי גם על כמה שטויות שעשינו במהלך הלילה.

הפוסט של יעל קצת שינה את הפרספקטיבה שלי על כל הלילה הזה. הרי בסופו של דבר, הסיבה שבגללה נהניתי כל כך לא היתה בגלל כל הדברים שמניתי למעלה, אלה היו רק תופעות לוואי, אלא פשוט מאוד כי ביליתי עם שלושה אנשים שאני אוהבת. אולי שלושת האנשים שאני הכי אוהבת והם אלה שגרמו לי להרגיש כל כך טוב ולכל מה שנלווה להרגשה הזאת.

כתבתי פעם פוסט על הקושי שלי ביצירת חברויות. באופן אישי, זהו אחד הפוסטים שלי שאני יותר אוהבת. מעטים הם האנשים שעושים את המאמצים להכיר אותי לעומק. אני מודעת לכך שאני יוצרת רושם של מישהי בלתי נגישה וסגורה וההתנהגות שלי מתפרשת לעיתים לכל מיני כיוונים שונים. יהיו את אלה שיקראו לי זונה/ שרמוטה, אלה שיגידו שאני סנובית ואלה שסתם לא מבינים מה הקטע שלי. ויש את אלו, המעטים, שחופרים קצת יותר לעומק ומגלים מי אני באמת. אלה בדרך כלל גם נשארים.

ביום שישי ביליתי עם שלושה אנשים כאלה. שלושה אנשים שאוהבים אותי, לא למרות, אלא בגלל מי שאני.
שלושה אנשים שאני אוהבת בגלל מי שהם.

“אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה“. ובכן, החברים שלי הם ערב רב של גוונים וצורות ותכונות אופי ויופי שונות:
התייר: מבריק, בעל אבחנה חדה כתער ואינו שופט.
הקטנה: התגלמות האקסיומה שאומרת שדברים טובים באים בחבילות קטנות. אישה דעתנית, עצמאית ועוצמתית ועם זאת יש בה פתיחות וקבלה למגוון רחב כל כך של דעות ורעיונות שונים משלה.
והיעל: טוב לב ונאמנות חוצת גבולות. אידאולוגית ורומנטיקנית חסרת תקנה ותמיד מצליחה לראות את הצד האופטימי שבכל צרה.
וכולם התברכו בחוש הומור ורוח שטות שאני מתחברת אליה ואוהבת. אלו אנשים שבחרתי כחברים והם בחרו בי כחברה.

יעל מתרעמת על כך שאנשים שופטים אותה לפי ההתנהגות של חברים שלה. ואני אומרת, שאם אנשים, לא כל שכן זרים מוחלטים, שופטים אותי לפי החברים שלי, הבעיה היא לא אצלי, גם לא אצל החברים שלי, הבעיה היא אצלם. ועם כל הכבוד לבעיות שלהם, לא אכפת לי מהם כהוא זה.

הזמן: חמישי, שעת לילה מאוחרת.
המקום: הכי נחשב בתל אביב.
האנשים: יפים ויפות.
הקונספט: גאוני.

ניקח מבנה נטוש ונדחוף לתוכו בר.
נזרוק פנימה מספר שולחנות וכיסאות באי סדר מוזר.
בכניסה בחורה אטרקטיבית ובחור עם מבט כועס
אם תעמדו בסטנדרטים, תוכלו גם אתם להכנס.

את האלכוהול נגיש במחירים מופקעים.
לא נאפשר להזמין חצי בירה, אלא רק בשלישים.
את כוסות השמפניה נעצב בסגנון מבחנות מעבדה
דרך נהדרת להרוויח מקסימום כסף במינימום השקעה.

לא יהיה היכן לעמוד, שלא לדבר על לשבת.
אנשים יתחככו זו בזה וזה בזו כמו באורגיה מורכבת.
המלצרית תיקח כרטיס אשראי אך השתיה לעולם לא תגיע.
אז אם חשבתם קודם לשתות ורק אחר כך לשלם, מצפה לכם משהו מפתיע.

אבל כל העולם אלינו יזרום, כי זה יהיה המקום הכי חם בעיר
ותראו, אפילו נביא את הבן של השכנה די.ג’יי. זה יהיה משהו אדיר.
נספר להם שהם נהנים, והם יאמינו
כי נושיב שם כמה סלבס בשקל (כן, על זה בנינו).

וזה לא באמת ישנה שכולם שם סובלים
אם התאורה עמומה ולאוכל יש שמות יוקרתיים
כי המוצר ימכר אם הוא עטוף באריזה נאה,
הרי מה יותר יפה, הפרי או הקליפה?

פוסט משותף של ליז ואודי.

את רועי הכרתי באחד הפאבים התל אביביים שאני לא נוהגת להגיע אליהם באופן קבוע, אבל מאלה שאני נהנית בהם כשאני כבר שם. לבשתי את שמלת המזל שלי – שמלה לבנה שמושכת המון תשומת לב ויצאתי מהבית חמושה בערימות של ביטחון עצמי ומצב רוח טוב. התגובות אלי היו בהתאם ומיד כשהתיישבנו, אני והיעל, הברמן התחיל לפלרטט איתי. מאוחר יותר גם בעל המקום ניסה את מזלו איתי על ידי זה שהוא הזמין אותי לכמות נאה של שתייה על חשבון הבית ובכלל, ואני מרשה לעצמי להשתחצן לרגע, הייתי האטרקציה של המקום.

במהלך הערב גם הכרתי את רועי. גבוה ותכול עיניים, שהתחיל להתבלבל במילותיו בכל פעם שהבטתי עמוק לתוכם, במבט חודר. זה מצא חן בעיני, הביישנות הקלה שלו רק גרמה לו להתחבב עלי עוד יותר וחלק נכבד מהערב ביליתי בפלירטוטים איתו. התנשקנו, החלפנו טלפונים ואחרי סירוב מנומס מצידי להצטרף אליו, רועי המשיך בדרכו, עם חבריו, לפאב תל אביבי אחר. הסמס, עם בקשה שניה להצטרפות, לא איחר להגיע. שוב סירבתי בנימוס, אבל הבטחתי, טנטיבית, שנפגש ביום שני.

מדי פעם יש לי את הערבים האלה בהם אני מרגישה מאוד טוב עצמי ומשדרת את זה החוצה. אני חייכנית ופלרטטנית והמון גברים מתחילים איתי. חלק מצליחים יותר וחלק מצליחים פחות, אבל החוק שלי, ביני לבין עצמי, הוא שאני חוזרת הביתה לבד. איכשהו אני מרגישה שמהפעולה הזו, שאף אחד לא מצליח לגמרי להשיג אותי, ממנה נובעת העוצמה שלי.

בחזרה לרועי אם כך. יום שני הגיע והיה זה יום עמוס לעייפה. בסביבות אחר הצהריים קיבלתי ממנו סמס שמזמין אותי לסרט אצלו בבית. אני קצת מתעצבנת מגברים שעושים את המהלך הראשון שלהם בסמס במקום להתקשר ולכן בחרתי לא לענות. קצת מאוחר יותר, בדרכי הביתה אחרי יום די מטורף, הוא התקשר. ציינתי בפניו שהיה לי יום קשה, אבל שאודיע לו קצת יותר מאוחר מה קורה איתי. חזרתי אליו כעבור שעה עם התנצלות שלא אוכל לראות אותו באותו יום, אולם הבטחתי שאהיה שלו ביום חמישי, והפעם על אמת. למעט הביטול שלי, היתה לנו שיחה דווקא ארוכה ומאוד מהנה. אם קודם לא הייתי לגמרי בטוחה לגביו, אז אחרי השיחה הוא כבר מצא חן בעיני הרבה יותר.

ובכן, חמישי הגיע ואיתו אירועים רבים, לאחד מהם רציתי ללכת עם רועי. לבסוף הוא התקשר והפעם בפיו היתה התנצלות על כך שיש יומולדת לחבר ואולי פשוט נפגש מאוחר יותר. הוא הוסיף גם הזמנה לבלות את הלילה אצלו בבית. שוב סירבתי בנימוס, באיצטלה שאינני אוהבת לישון מחוץ לבית. במהלך ההתארגנות שלי באותו ערב, היו בינינו מספר שיחות. באחת מהן הוא ציין שהוא יודע שנתתי את הטלפון שלי לברמן בפאב (שלא התקשר אלי). הודיתי באשמה, אך לא לגמרי הצלחתי להבין לאן הוא מנסה לחתור עם זה. אני ניסיתי כל הזמן לשנות נושא, בעוד רועי דאג בכל פעם לעקוץ אותי על העניין. אוקי, הבנתי, האגו שלו אולי קצת נפגע, אבל הנקודה היא שלא קרה בסוף כלום וזה לא שיש לי איזושהי מחוייבות כלפי אף אחד מהם. השיחה המשיכה ובכל הזדמנות רועי דאג לעקוץ אותי על משהו. בשלב הזה הוא כבר מתחיל הרבה פחות למצוא חן בעיני. לבסוף הוא ציין שמה שנאמר עלי באותו ערב, היה שאני מחפשת זין. על זה עניתי שאני אפילו לא מתכוונת לכבד את הטענה הזאת בתגובה. הוא המשיך בתחקור נמרץ שלי לגבי הסיבות שבגללן לא חזרתי איתו הביתה באותו ערב ואז נפל לי האסימון; רועי לא הבין כיצד זה יכול להיות שיש מולו בחורה שמתה לזיון והוא לא הצליח לזיין אותה. כמובן שהוא הכחיש הכל וגם דאג שלרגע לא ארגיש שידי על העליונה. “אל תחמיאי לעצמך”, הוא אמר, כשהצגתי לו את התאוריה שלי. ובכל זאת הוא סיים את השיחה עם הזמנה נוספת שאבוא לישון אצלו. בפעם הלא זוכרת כמה, סירבתי בנימוס וחשבתי שבזה נגמר הסיפור.

בשישי בערב, בדרכי הביתה מההורים, עם התייר שהתנדב לתת לי טרמפ, רועי שוב התקשר. הוא שאל לתוכניותי ועניתי לו שאני מתכוונת להשאר בבית. הוא שוב הזמין אותי לישון אצלו ושוב הסברתי לו שאני לא אוהבת לישון מחוץ לבית. בחיי שהוא עקבי. בבית עוד קיבלתי ממנו כמה סמסים, באחד מהם הוא ציין שבעל הפאב, מיום שבת שנפגשנו, שואל עלי. וואלה, אני כבר לא מבינה מה הבנאדם רוצה ממני. ויתרתי על ההזמנה להצטרף אליו לפאב והלכתי לישון.

למחרת קבעתי עם היעל לצאת לפאב הקבוע ושוב רועי התקשר. אמרתי לו שאהיה בפאב הקבוע שלי ושהוא מוזמן לקפוץ אם הוא עדיין חושק לפגוש אותי. מראש סירבתי להזמנתו שאשן אצלו. הוא הגיע לפאב מלווה בחבר וכסא נוסף על הבר נשמר בשביל האגו שלו. ישבתי איתו קצת והוא שוב שאל אם אני באה לישון אצלו. הפעם הוא לא הסתפק בסירוב המנומס מספר 6,893 שלי והמשיך ללחוץ. “מה לא ברור לך במילה לא?” שאלתי אותו. לא היתה לו תשובה מספקת, להפתעתי הרבה. יעצתי לו שישנה טקטיקה, אם הוא רוצה שיצא ממני משהו. רועי התעקש שהוא לא יחליף טקטיקה ובתגובה ציינתי בפניו את הברור מאליו – שאם כך, אז זה לא יעבוד לו. איבדתי את הסבלנות ויצאתי החוצה לחברים שחיכו ממני לעדכונים. אחרי שהבין, שוב, שאני לא הולכת לשכב איתו, רועי הלך. 

אם חשבתם שזהו, הרי שגם אני וגם אתם טעינו, כי מספר ימים לאחר מכן, בעודי מנסה לנמנם על הספה, לפני הטיסה לתורכיה, רועי התקשר לעוד ניסיון נואש אחד. “מה העניינים?” הוא שואל. “בסדר ושלומך?”. “מה את עושה?”. “מנמנת על הספה”. “וואלה. רוצה לבוא לישון אצלי?”. “לא”. “למה?”.

כאילו שזה לא היה ברור.

לאחרונה הזדמן לי לנסות אתר היכרויות חדש (חדש בשבילי, כי סה”כ הוא די ותיק) ו-וואלה, מה אני אגיד לכם, לראשונה אני יכולה להגיד שאני די מרוצה מהאתר. רוב האנשים בו אינטיליגנטים למדי, המבחנים משעשעים ואני נמצאת כנראה בדירוג גבוה שם שכן אני מקבלת לא מעט פניות. למרות שעד עכשיו עוד לא ממש יצא לי דייט מהאתר, כן היו לי כמה שיחות מעניינות.

אחת הראשונות שבהן, עם בחור שהיתה בינינו התעניינות הדדית, התפתחה לשיחת סקס מחרמנת ביותר. למרות שסה”כ מאוד קל לגלוש איתי לנושא הזה, היה שם משהו שונה. יותר אפל מהרגיל והרבה יותר מסתורי, מעניין, ועד כמה שניתן להגיד את זה על שיחות סקס, מתוחכם מאוד.

אבל לא עליו רציתי לדבר. אחד האחרונים שיצא לי לצ’וטט איתם הוא בחור אמריקאי שמתגורר בארץ. זה התחיל בהתכתבות משעשעת למדי בתוך האתר ועבר לגוגלטוק. השיחה זרמה יפה, מאוד אינטיליגנטית, שנונה, צינית ועוקצנית מעט, שזורה היטב בהומור שחור ובעיקר מאוד מהנה. עד כדי כך שנסחפתי בשיחה מעל לשעה וחצי, למרות הרעב הנורא שניקר בי. כל זה היה נורא טוב ויפה עד שתחושת הבטן שלי אמרה לי שמשהו פה לא ממש בסדר (ולא היה לזה קשר לרעב). הבחור סיפר לי על קטע שהיה לו בלימודים. ליתר דיוק, הוא סיפר על מישהי שלומדת איתו ועל הערה מאוד פוגעת שהוא העיר לה. היה משהו באיך שהוא כתב את זה שגרם לכל הנורות האדומות אצלי להדלק. כי בעוד שאין לי בעיה עם ציניות, סרקזם, הומור שחור ואפילו הומור שובניסטי (ואני אף מברכת על כל אלה), נראה לי ברור שלא כדאי לצאת עם אנשים שמקבלים את הקיק שלהם מהשפלה של אדם אחר ובפרט של נשים.

נפסל על פאסיב אגרסיב.

בשישי האחרון יצאתי עם חברה ועם בחור אנגלי עימו היא מפתחת איזשהו סוג של קשר לא ברור. הייתי שם כשהם הכירו, למעשה הייתי הראשונה שדיברה איתו בעוד הוא מזמין את כולנו למשקאות ואני חייבת לציין שהוא היה לגמרי מקסים. מאוחר יותר אני המשכתי עם מישהו אחר והחברה המשיכה למיטה עם האנגלי שהחליט אחר כך שהיא האישה של חייו. בינתיים הוא הספיק לחזור לאנגליה ולחזור שוב לארץ לביקור עסקי נוסף, בו כאמור יצאנו כולנו יחדיו. הפעם לא יצא לי לדבר איתו יותר מדי, גם כי הייתי עסוקה בדיבורים עם אנשים אחרים, אבל גם כי משהו בחושים שלי לא לגמרי הסתדר לי לגביו. לקראת סוף הערב, יצאתי לעשן ג’וינט בחוץ. אחרי לא מעט משקאות החברה והאנגלי החליטו לפרוש ובאו להגיד לי להתראות. עמדנו כולנו בחוץ ודיברנו על אפשרות של הליכה לים או לבריכה למחרת ותוך כדי חברתי זרקה הערה על כך שיש לי את הגוף הנכון לביקיני (מסמיקה). לפתע ידו של האנגלי נשלחה אל חולצתי והרימה אותה כדי לבדוק שחברתי אכן דוברת אמת. הייתי סוטרת לו, לולא ההלם ששיתק כל חלק קטן בגופי. הרגע הזה, שיכול מאוד להיות שקרה אך ורק כתוצאה משתיה מרובה, שיקף לי פריטי מאץ’ הכל על הבנאדם.

נפסל על נהנתנות.

טרם הספקתי להגיד לאותה חברה את דעתי וזה לא כאילו שאני לא עושה טעויות שיפוטיות בעצמי, אבל כשכבר יש לי תחושת בטן חזקה לגבי מישהו או משהו, אני בדרך כלל לוקחת אותה כאמת מוחלטת. ברוב הפעמים התחושות הללו התבררו כנכונות.

הסאגה עם הפסיכולוג הסתיימה בצורה מאכזבת ועם זאת כלל לא מפתיעה. יש כמה דברים שהפסיכולוג בהחלט אשף בהם. בין היתר, הוא האדם היחיד שמצליח לגרום לי להסמיק מסמסים, הוא אלוף ביצירת ציפיות ולא פחות ממאסטר בהתחלת דברים שהוא אינו יכול לסיים. בדיוק כמו שהוא עשה עכשיו. חשבתי שאולי הפעם, בגלל האינטנסיביות שהיתה בינינו, שממש לא אפיינה אותנו בשנה וחצי מאז שאנחנו בקשר, זה יהיה שונה. חשבתי, אבל לא הרגשתי. בתוך תוכי, ידעתי שאני הולכת להתאכזב ולא הקשבתי לאינסטינקטים שלי.

והלקח לעתיד: אם את מעידה על עצמך שתחושות הבטן שלך אינן מטעות אותך, עשי לעצמך טובה והתחילי לפעול על פיהן. זה עלול לחסוך לך המון אכזבות מיותרות.

ואז הוא הלך והדבר שהרגשתי יותר מכל היה הקלה. לא עוד לשאול את עצמי מתי הוא יתקשר ואם ניפגש היום או מחר או למה הוא לא הכיר לי עדיין חברים שלו. כי האמת היא שכמה שרציתי אותו, ובאמת שרציתי אותו – הוא הרי התאים לי בדיוק לתבנית שאני אוהבת, להיות לבד זה כל כך הרבה יותר קל.

היתה לנו התחלה קלאסית; בחור פוגש בחורה ויש ניצוצות, אך אבוי, יש מכשול שמונע מהם להיות ביחד. זמן מסוים לאחר מכן הם מתגברים על המכשול וחיים באושר ועושר לפחות עד שהמסך מחשיך והכתוביות מתחילות לעלות. אבל מה שקורה אחרי שהסרט נגמר זה מה שבאמת מעניין, כי כמה זמן הם באמת נשארים ביחד אחרי אותה נשיקה שחותמת את ההפי אנדינג? הרי בעצם הסרט נגמר תמיד כשהם רק בהתחלה, כשיש עוד ניצוצות ואין עדיין קשיים. ואנחנו? אנחנו סתם לא היינו באותו הקצב. הוא איטי ורגוע ואני מהירה ועצבנית, מתמסרת בקלות וחסרת סבלנות.

ואולי העיר הזאת היא זו שמשפיעה. התרבות התל אביבית שכל כך הכחשתי את קיומה ויצאתי כנגד אלה שהשמיצו והאשימו אותה. אבל אולי ורק אולי יש דברים בגו. ואולי זה בכלל הפוך והתרבות הזאת היא בדיוק מה שגרם לי להתאהב בעיר, כי היא מתאימה לאופי ה’כאן ועכשיו’ שלי. הכל פה כל כך מהיר ואינטנסיבי, עיר ללא הפסקה וכמוה גם אני – לא מסוגלת לנוח לרגע. תמיד חייבת לעשות משהו, להיות איפשהו, לצאת עם מישהו. תמיד חייבת שיהיה לי מעניין ובתור מישהי עם טווח ריכוז של נמלה על אסיד זו משימה לא קלה. אני משתעממת מהר פחות או יותר מכל אספקט בחיים שלי – מאיך שהשיער שלי נראה ועד לעבודות, גברים, דירות. כל פעם שקצת רע לי אני מחליטה לעשות שינוי ורצוי שיהיה כמה שיותר קיצוני. רק דבר אחד נשאר קבוע וזו האהבה שלי לעיר הזאת, היא לעולם לא תשעמם אותי, או כך לפחות אני מעיזה להגיד עכשיו…

התחלתי לתהות אם סצינת הדייטים נראית ככה גם בערים אחרות. בסופו של דבר הגעתי עם עצמי למסקנה שהמבנה הגאוגרפי של תל אביב משפיע עליה לא מעט. בערב בילוי אחד אפשר בלי הרבה מאמץ לעבור בין 5-6 פאבים ומועדונים. כמות האנשים שחולפים אחד על פני השני בערב כזה היא עצומה. נכנסים לפאב אחד, שותים משקה, נהנים קצת ועוברים למקום הבא. ככה גם באהבה – מכירים, נהנים קצת יחד ועוברים לדבר הטוב הבא, כי יש עוד כל כך הרבה מבחר וחבל להתביית כל כך מהר. אז היה בחור ואחרי המכשול הראשון, כשהתחלנו מחדש, היתה לי הרגשה שהפעם זה באמת הולך לאנשהו ואני די בטוחה שזה גם היה הדדי. וזה באמת הלך. לאנשהו.

פור דה רקורד – גם לעזאזל זה לאנשהו.

אז מה בעצם אני מנסה להגיד פה, כי כרגע זה נראה כאילו אני סתם הולכת סחור סחור עם המחשבות שלי, לא שזה יפתיע מישהו. ואולי בעצם אין לי משהו קונקרטי להגיד, סתם אוסף של מחשבות אקראיות על משמעות החיים שלי ואיך שתל אביב משתלבת בתוכם, או הופכת אותם למה שהם או איך אני משתלבת לתוך תל אביב.
אני לא מפחדת להיות לבד. יש משהו מאוד ממכר בלבד הזה, לא להיות חייבת דין וחשבון לאף אחד, ללא צורך להסביר או להצדיק את עצמי והפריבילגיה של לחיות בתוך הבלאגן הפרטי שלי בבית בלי שמישהו אחר יתעצבן ויגיד לי לסדר. גם על שותפים בחרתי לוותר ואני משלמת את המחיר. אחרי שכבר טעמתי מהחופש שאלתי את עצמי כל כך הרבה פעמים איך אצליח שוב להכניס עוד מישהו לחיים שלי, למיטה שלי, מישהו שיגע לי בדברים ויזיז וישנה ויוסיף גם את החפצים שלו לתוך הערימה. מישהו שאצטרך להתחשב גם בלו”ז שלו ואתכנן או אשנה תוכניות לפי סדרי העדיפויות שהוא עלול להכתיב. מצד שני, היה לי כל כך נעים לחזור יום אחד מהעבודה ולראות את המעיל שלו תלוי על הכסא שלי ולדעת שמישהו היה אצלי. פתאום היה לי כל כך קל לתת למישהו להכנס למרחב האישי שלי ככה. מעניין אותי תוך כמה זמן הייתי מתחילה להתעצבן מזה, מתי זה היה הופך מנעים למעיק. התנסיתי במספר סגנונות חיים בעיר הזאת. עברתי לכאן כדי לגור עם בן זוג והשנים הראשונות שלי בעיר היו איתו. בתקופה הזאת לא נראה לי שניצלתי אותה כמו שצריך, או יותר נכון לא הרגשתי שאני ממצה את כל הפוטנציאל שלה. יכול להיות שזה מה שגרם לי לרצות לעזוב. מה שגרם לשנינו לא לרצות להיות יחד יותר, אני לא יודעת, אבל אני בטוחה שהיתה לה השפעה על ההחלטה להפרד. אחרי הפרידה התחלתי את תקופת הרווקות – ללא ספק חוויה מדהימה, מטורפת, הופכת עולמות. אני זוכרת שעד לא מזמן היתה לי חזות מאוד תמימה ושברירית. כל מי שהכיר אותי לראשונה היה נוהג בי בכפפות של משי כדי שחס וחלילה לא אשבר. אז נכון שמהר מאוד היו מגלים את האופי האמיתי שלי, אבל עדיין שידרתי את העדינות הזאת כלפי חוץ, בין אם רציתי וביו אם לא. פעמים רבות גם ניצלתי את העניין הזה לטובתי. היום נראה לי שאני משדרת משהו אחר, איזושהי אדישות, סנוביות או אולי סתם חיספוס. עוד לא החלטתי אם אני אוהבת את זה או לא. מה שכן התמימות, לפחות בכל מה שנוגע למה שאני משדרת, היא כבר לא חלק ממני ולפעמים אני קצת מתגעגעת אליה.

ומה לגבי הלקחים שלי מהחיים האלה? האם למדתי משהו בתקופת הרווקות התל אביבית הזאת? כן, המון. הרבה יותר ממה שאי פעם אצליח לכתוב בכמה שורות. למדתי שפעם הבאה שאני מחליטה לזרוק את החבר שלי תוך כדי מריבה קולנית באמצע מקס ברנר, אני צריכה לוודא שהמפתחות של הבית שלי נמצאים אצלי לפני שאני יוצאת החוצה בסערה. אבל יותר מזה, למדתי בעיקר על עצמי, על הכוחות שלי, על דרכי ההתמודדות שלי עם משברים. למדתי שלא משנה כמה אספר לכולם שאני לא משחקת משחקים, אני ועוד איך משחקת. כמו שכולם משחקים. למדתי שלא משנה כמה אכחיש את זה, יש עלי פוזה ואני עוטה על עצמי מסכות שונות בזמנים שונים. למדתי לקבל את תל אביב, על כל מגרעותיה, כחלק בלתי נפרד ממני. וגם, למדתי שהפוזה והמסכות והמשחקים הם לא בהכרח דבר רע, אלא סה”כ דרך נוספת לשרוד את הטירוף. למדתי להיות שלמה עם עצמי.

אני חייבת לציין שהופעת הרחוב הקטנה הזאת ביום חמישי בערב ריגשה אותי הרבה יותר מכל חגיגות המאה של אתמול.

זוהי מבחינתי תל אביב האמיתית; אותנטית. ספונטנית. פשוטה. כייפית.

לכבוד היומולדת התכוונתי לכתוב פוסט מאוד ארוך ומושקע, כזה שיסכם את 26 שנותיי על פני כדור הארץ ובדיוק חצי שנה בבלוגוספירה, אבל למען האמת אין לי ממש כוח לעשות את זה.

אתמול ניסיתי לחשוב אם היו לי איזשהם הישגים מרשימים בחיים ששווה לכתוב עליהם, אבל לא הצלחתי למצוא שומדבר מיוחד. זאת אומרת, אני לא חושבת שאני כזאת רגילה ומשעממת או משהו כזה. אני בהחלט רואה בעצמי בנאדם מעניין עם המון תובנות וחוכמת חיים, אבל הישגים מרשימים ממש כמו למשל להתגבר על כל מיני קשיים בלתי אפשריים או שבירת שיא בשקר כלשהו אין לי. בכל זאת, אני יכולה להגיד על עצמי שהתגברתי על המון קשיים במישור האישי והמשפחתי, למדתי על דרכי עולם, התפתחתי כבנאדם ואתמול בערב גם גיליתי (טוב לא ממש גיליתי, אבל קיבלתי תזכורת) שיש לא מעט אנשים שאוהבים אותי. ואני חייבת להגיד שזה דבר מדהים לגלות.

יש את הרגעים המלחיצים האלה בחיים, יומולדת זה תמיד אחד מהם ומסיבות יומולדת זה אפילו עוד יותר. נדמה לי שאחד הפחדים הכי גדולים אצל אנשים (זאת אומרת חוץ מלמות או פוביות למיניהם או כל מיני דברים אחרים. בעצם זה אולי לא אחד הפחדים הגדולים, אבל נו, אתם יודעים למה אני מתכוונת) זה שהחברים שלהם לא יטרחו להגיע ליומולדת שלהם. אתמול בערב חוויתי את הפחד הזה בצורה עוצמתית במיוחד כשקבעתי עם כולם בפאב ב 21:30 ובמשך שעה ישבתי שם לבד בסטרס של החיים משוכנעת שכל החברים שלי זונות ושהם שונאים אותי ועכשיו גם אני שונאת אותם. כמובן שב 22:30 הם כולם הגיעו פתאום ביחד ויכולתי סוף סוף להרגע ולהשתכר כמו שצריך.

סה”כ היה אחלה ערב אתמול. הגיעו מלא חברים וגם קיבלתי עוגה ועוגיות בצורת האותיות של השם שלי. אני שתיתי הרבה קאווה ושוט אבסינת’ שהזמין לי הבחור המעניין (הפסיכי הזמין לי שוט. שלם. לא צ’ייסר. אני לא מבינה איך הוא חשב שאצליח לשתות את זה!). הגעתי הביתה די שתויה, אבל במצב רוח מצויין ולראשונה מזה המוווון זמן הרשיתי לעצמי להרדם עם האיפור ובלי לצחצח שיניים (מה שאומר שעכשיו אני מרגישה די ג’יפה).

עוד לא תכננתי מה לעשות עם עצמי היום. אני בחופש מהעבודה ויש כנראה ארוחת צהריים עם שחר והבחור וגם צריך להגיע אינסטלטור לתקן את הנזילה שמתחת לכיור של המטבח שלי.

יומולדת שמח לי ומזל טוב לבלוג ששרד חצי שנה

וזאת העוגה המושקעת מאוד שחברה שלי הכינה לכבודי (הבחורה הזאת כל כך מוכשרת) . מסתבר שבמשך כל השבוע שקדם לאתמול נערך דיון פייסבוקי נוקב ונסתר מעיני לגבי מה כדאי לכתוב על העוגה. שני חברים שלי עדיין מתווכחים ביניהם באשר למי הציע את הגרסא הסופית.

חמישי - אחרי התלבטות קשה, נשארת בבית ונרדמת על הספה.

שישי – צהריים על חוף הים עם ספר, 16:00 מסיבת יומולדת בארבעה עם אלכוהול חינם, פלירטוט לא מחייב עם חבר של בעל השמחה, משם לסרגוס עם עוד 11 אנשים – סטייק פילה מ-עו-לה(!), התחלה של כאב ראש, ג’וינט בבית של ידיד יחד עם אותו חבר, נמנום על הספה בנסיון נואש להעביר את כאב הראש, כאב הראש הופך למיגרנה שלא ברא השטן + בחילה בתור בונוס.
2:30 – חבר מלווה אותי הביתה, 2 אדוויל, מיטה, קיטי מכורבלת.

שבת – אני מוזמנת לשתי הופעות, מסיבה על גג של ידיד ושני דייטים – אחד עם בחור מעניין ואחד עם עלם החמודות.
הוחלט להשאר בבית ולהזמין דיקסי.

יש משהו מאוד מעצים בויתור על כל כך הרבה תוכניות פשוט כי אני יכולה.

הבהרה: האירועים והדמויות אמיתיים בהחלט, אולם חלק מהפרטים שונו ו/או הוקצנו מעט על מנת להעביר את הסיפור בצורה הקומית הראויה לו

.

אז עשיתי את אחד הדברים האכזריים ביותר שאפשר לעשות במגבלות החוק (כאילו אני בטוחה שיש דברים גרועים יותר, אבל יאללה תנו לי לקחת את הקרדיט), יצאתי עם בחור רק כדי שאוכל לכתוב עליו ועכשיו אני מגלה שזה אפילו לא קל כמו שחשבתי שיהיה.

הכל התחיל כאשר ברגע של יאוש נרשמתי לאתר היכרויות, נסיון העבר כבר לימד אותי לא לפתח ציפיות לשום דבר מעניין או מרגש ובכל זאת החלטתי שלכל דבר מגיעה הזדמנות שניה. ובמחשבה אופטימית זו פתחתי פרופיל באתר, כתבתי על עצמי מגוון דברים נחמדים וכמה שפחות קלישאתיים, הוספתי מספר תמונות יפות והופ אני מוכנה לאביר שיבוא. האתר אף סיפק לי אפשרות להגדיר לפרטי פרטים את סוג האביר לו אני מצפה, את גובהו, מבנה גופו, האם הוא נכה (?!) ומספר תארי האצולה שיהיו לו, הפעם זה פשוט חייב להצליח.
תוך זמן קצר החלו להשפך לתיבת המייל שלי פניות והצעות שונות ומגוונות מכל ממבחר של גברים (אם ניתן לקרוא ליצורים שפנו אלי גברים) שבפירוש לא התייחסו לדרישותי והיו משוכנעים ש1.73 מ’  וכרס הם די והותר להרשים נסיכה כמוני ואפילו לכתוב משהו משעשע הם לא ממש הצליחו. הו, הבחילה. בדיוק כשכבר הייתי על סף יאוש וכניעה הגיעה הפניה המיוחלת: 1.88 מ’, עיניים כחולות, גוף חטוב (כהגדרתו), לומד לתואר שני ועובד בהייטק (מושלם!). המייל היה נחמד (לעומת כל השאר, כן?) וניכר שהוא השקיע זמן בכתיבתו (העילגת משהו ובכל זאת) ולהתאים אותו אלי, להלן מוצג א’:


סה”כ הפרופיל מצא חן בעיני וגם הייתי כבר די נואשת וגם הכתיבה שלו היתה בסדר (יחסית. יחסית אמרתי.) אז החלטתי לקחת את הסיכון ושלחתי לו חזרה את תגובתי המפורטת מטה, להלן מוצג ב’:


עכשיו, אני לא ממש מעריכה אנשים שלא עושים מה שאני אומרת להם אולם הפעם, לאור הנסיבות (או וואטאבר), החלטתי לסלוח, להלן מוצג ג’:

(להגדלה לחצו על התמונה)

ליטל דיד איי קנואו למה אני נכנסת

בוקר יום ראשון ובעודי מתארגנת לעבודה נשמע צליל הסמס וההודעה הבאה מופיעה על צגי: “שיהיה לך יום ממש נפלא, יום מלא שמחה וכיף, יום שיתחיל שבוע נפלא. ל’.” אוקי, זה די חמוד, אני אומרת לעצמי ושולחת חזרה הודעה לקונית בסגנון “תודה, גם לך.” בדרכי לעבודה הוא מתקשר, אנחנו מקשקשים על הא ועל דא וקובעים שהוא יתקשר בערב.
ערב, אני בארבעה עם קרובת המשפחה שהנחיתו עלי, בחור נפלא מתקשר ואני יוצאת החוצה על מנת להקדיש לו שתי דקות פטפוט ולהלן מספר פנינים מובחרות מתוך השיחה להנאתכם:
בחור נפלא: את נשמעת ממש מקסימה
אני: תודה
בחור נפלא: אז מה חשבת על המייל שלי?
אני: אה, הוא היה סבבה
בחור נפלא: גם המייל שלך* היה ממש נפלא ואני חושב שגם המייל ששלחתי לך חזרה היה נפלא…
* המייל בעל שתי השורות שמוצג למעלה.

שני בבוקר היה פתיח ליום פשוט נפלא, אחרי ה’בוקר של כיף‘ שחוויתי, פטפטתי במטבח עם הדר ששאל אותי על מצב ההתקדמות עם הבחור הנפלא. עניתי לו שיש מצב שהבחור מעט נפלא מדי בשבילי וגם שאני מתערבת איתו שצליל הסמס הבוקע כרגע מהפלאפון שלי מגיע בביטחון מלא מהבחור הנפלא. מה לא רבה היתה הפתעתי לראות את הסמס הבא: “שיהיה לך יום מלא שמחה וכיף, יום שלא יגמר ” (יום שלא יגמר? אלוהי האוטובוסים והמכות בראש! מדוע לאחל לי דבר כה נוראי?!). האמת שבשלב זה כבר החלטתי שאני חייבת לצאת איתו ולו רק כדי לראות שהוא אמיתי.
ביום שלישי, בשיתוף התלבטויותי עם הדר ושחר, נפלה ההחלטה לזרום עם עניין הסוכריות והדובונים ושלחתי סמס בעצמי (וכאן ליז נהיית זונה של הקוראים שלה באופן הפתטי ביותר) “צהריים טובים, שיהיה בתאבון ויום נפלא”. תגובתו הנפלאה לא אחרה להגיע “שיהיה לך יום ממש מקסים, יום מלא שמחה וקסם, יום מלא רגעים מעולים”. מיד אחר כך הפלאפון צלצל (וכאן נסו לדמיין אותי קופצת במקומי בהנאה, מוחאת כפיים ומצהירה בהתלהבות לשחר שעומד לידי “הו, בחור נפלא מתקשר!” )

יום רביעי – הדייט (הנפלא כמובן)
ובכן רבותי, כל מה שנכתב עד עכשיו היה רק הקדמה וכאן מגיע בעצם התוכן העסיסי של הפוסט והסיבה העיקרית לשמה התכנסנו כאן, כי אכן כל מה שקרה באותו ערב היה לא פחות מנפלא או מופלא או אולי נפילה, תלוי איך מסתכלים על זה, בכל מקרה ללא ספק מעורר פליאה.
השעה היעודה הגיעה סוף סוף והבחור  אסף אותי ברכבו הנפלא והסיע אותי לפאב שהוא הבטיח שהוא אממ, נפלא וכשהתיישבנו היה לי הכבוד להתחיל ולהכיר את אישיותו (כן, הנפלאה) וכאן אני מביאה בפניכם חלקים נבחרים מהשיחה ה-מעניינת (נכון שחשבתם שאני אכתוב נפלאה?) שהיתה לנו:
בחור נפלא פותח את השיחה ומוודא “הנאה האריזה בעיניך?” ואני עונה “נאה” “והאם עונה אני על טעמך?” הוא ממשיך, “צר לי כי אינך” (ליז מתחילה לסרס). “הו את כה… מקסימה” הבחור ממשיך “אנא שאלי נא אותי 5 שאלות על עצמי” הוא מתחנן. ”אך שאלות לי אין ותשובותיהן ודאי ישעממונה אותי, מרוכזת בעצמי אנוכי ובוודאי שדברי מעניינים יותר מששלך יהיו אי פעם”, מגיבה אני בחוסר עניין. וכך ממשיכה שיחתנו הערה ומידת אכזריותי עומדת ביחס ישר למידת התרשמותו של הבחור הנפלא ממני, כלומר ככל שאני נהיית יותר מגעילה כך משתכנע הבחור שאני יותר ויותר מקסימה.

באמצע הערב מוגש לנו סושי באדיבות הברמן, “הו סושי, כמה נפלא” מתלהב הבחור ותגובתי האינסטינקטיבית ”הו סושי, כמה נורא” אינה מאחרת לבוא, תגובה דומה גם היתה לי על משקה הדבש שהוא התעקש להזמין אותי אליו.
“המאמינה את באהבה?” הוא מתעניין, “אינני יודעת” אני משיבה “לאאא!!!” מזדעק הבחור “חייבת את להאמין! לכל סיר המכסה שלו, האינך מאמינה כי יש מכסה גם בשבילך? האינך רוצה להיות מאושרת?!” “רוצה גם רוצה להיות מאושרת, אך אושרי אינו תלוי במכסה או אביר שעלולים ללכת לאיבוד בערימות של סירים או לתעות בדרך, ריאלית אנוכי ולכן לוקחת בחשבון שיתכן ואסיים את חיי לבדי” (ליז מחליטה להוריד את הגליוטינה ולגדוע כל שביב של תקווה מצד הבחור להפוך אותי לאדם מאושר) מנחיתה אני את מכת המציאות.
הערב מתקרב לסופו ובחור נפלא מתעקש לשלם את החשבון, למרות הפצרותי החוזרות ונשנות ולמרות שהבהרתי מעל לכל ספק שלא יצא לו מזה דבר וחצי דבר. נו טוב, פחות מינוס בשבילי.

בחור נפלא מחזיר אותי לביתי, “היה לי ערב נפלא” הוא מצהיר בנימה חולמנית, “אה” אני משיבה. “את כל כך מקסימה, את בטוחה שאינך רוצה לתת לנו הזדמנות נוספת?”. “אני לא מרגישה כאן כימיה” אני עונה ביובש (ליז ממשיכה לשמור על תדמיתה ככלבה מסרסת מהגיהנום), “אבל את מקסימה!” הוא ממשיך להתעקש, “תודה, אני יודעת” (ליז ממשיכה להדגים צניעות מהי). “אבל אל דאגה, בטוחה אני שתמצא את אהבת חייך יום אחד. זו לא תהיה אני אבל תדע לך שכל בחורה אחרת תשמח לבחור כמוך. אתה פשוט, אממ… מה המילה שאני מחפשת… אה כן, נפלא!”
(ותודה לברק מאטימולוגיה עממית שגרם לאיש התלוי שלי להתנדנד)