The blog remains the same

ואז את מתחילה להסתכל אחורה, על כל מה שעברת בשנתיים האחרונות וקולטת כמה שינית את החיים שלך מקצה לקצה.

ומצד אחד, עכשיו הכל איכשהו בסדר, או לפחות מתחיל להיות, ומצד שני, את ממש מופתעת שעוד לא ירית לעצמך בראש.

אין לי את הכוחות לכתוב פוסט ארוך שמפרט את כל מה שאני חושבת על המחאה הנוכחית. יש בה המון דברים טובים ומספר דברים שאני לא לגמרי תומכת או מסכימה איתם. אין לי מושג מה יהיו התוצאות שלה או מתי היא תסתיים – אני מקווה שיהיו לה תוצאות חיוביות ושאנשים לא יוותרו, כי מחאות, מטבען, לא קורות ביום אחד; הן מתפתחות וגדלות לאט, ואם מתמידים, הן יכולות גם להביא לשינויים גדולים.

ובכל זאת, מספר נקודות:

• כל פעם שאני עוברת ברוטשילד, זה גורם לי לחייך. משהו באוירה, בשיתוף הפעולה של אנשים, ביצירתיות ובעצם העובדה שאנשים סוף סוף יוצאים החוצה כדי להביא שינוי פשוט עושה לי טוב על הלב.
• בשבועות האחרונים התחלתי לראשונה לחשוב ברצינות על עתיד מחוץ למדינת ישראל. אני אמביוולנטית, כי זו המדינה שלי, המדינה שאני אוהבת להיות בה ושגדלתי בה רוב חיי, אבל לאחרונה הפסימיות קצת השתלטה עלי. יתכן שזה קשור לפיטורים מהעבודה והחיפוש המתיש אחר עבודה חדשה שטרם מצאתי, החובות שאני כבר לא מצליחה לעמוד בהן וחוקים חדשים אנטי-דמוקרטיים בעליל שעוברים בכל יום. האמת, אני מפחדת.
• ועם כל זאת, מחאת האוהלים מפיחה בי תקווה מחודשת. יש משהו מרגש באלפי אנשים שפועלים למען מטרה משותפת. הפשיסטית שבי באמת מתרגשת לנוכח מאות האנשים שמגיעים לקבלת שבת במאהל והאלפים שמגיעים להפגנות. סירייסלי, ירדו לי דמעות. לא הגעתי כל יום למאהל, אולם אני משתדלת להגיע כמה שאני יכולה, ואני באמת משוכנעת שמשהו חיובי קורה פה ושמחובתנו לתמוך בזה.
• ובהמשך ישיר לנקודה האחרונה שלי, אני מפצירה בכל שלושת הקוראים שלי, בואו מחר להפגין! זה יקח זמן, השינוי לא יקרה ביום אחד, אולי הוא אפילו לא יקרה בתקופת החיים שלנו, אבל חשובה מכל היא ההתמדה והנחישות. יש כוח במספרים וכמה שיותר אנשים שיצאו לרחובות, ככה ההשפעה תהיה גדולה יותר. בואו להפגין ולו רק בשביל הסיכוי הקטן שבאמת משהו ישתנה פה ותוכלו להגיד ‘אני הייתי שם’. בואו להפגין, כי אנחנו העם ובאמת מגיע לנו צדק חברתי.

שימו לב, קוראי היקרים שעוד נותרו, שיש תוספת חדשה לבית ליז וניצן, ושמה בישראל ליידי איזבל סקייווקר איסטווד (ניצן בחר את השם), או בקיצור, איזי.
היא פרסית בלונדינית ויפיפיה, ויש לה אופי של שטיח משוכלל.

והיא האחרונה בהחלט!

הנה היא ברגע של אנרגיה מתפרצת, להנאתכם:

עוד לא החלטתי איזה סוג של פוסט אני רוצה שזה יהיה. בד”כ אני לא כותבת כשמצב הרוח שלי לא מספיק ציני – אז אני מרגישה הכי חריפה/ מצחיקה, אבל נראה לי שאם לא אכתוב עכשיו את כל מה שהיה, אני כבר לא אכתוב על זה לעולם. ולעולם מגיע לדעת.

לפני שבועיים חגגתי יומולדת 28, מה שאומר שהבלוג חגג שנתיים וחצי להיווסדו. באותו בוקר של יום חמישי, עלינו, אני והבויפריינד, על מטוס לפראג לסופ”ש ארוך, מתנת הבויפריינד. יתכן שזו מתנת היומולדת המגניבה ביותר שקיבלתי עד כה.

יום לפני הטיסה התבשרתי שהתקבלתי לעבודה חדשה ונחשקת, בתור מנהלת פרוייקטים, אחרי תהליך ארוך מאוד של סינונים, עבודות, מבחנים וראיונות. הוריי מי! אני מתחילה עוד שבועיים ובינתיים מעבירה את  הזמן שנותר לי בעבודה הנוכחית, וול, בכתיבת הפוסט הזה ובטוויטר. אה כן, אני גם מעבירה חפיפה וזה.

ויום לפני זה, החלטנו אני והבויפריינד שהגיע הזמן לגור ביחד. הוא העביר את הדברים שלו אלי בשבת האחרונה.

סך הכל חודש עמוס באירועים וחוויות טובות – אולי בגלל זה אין לי השראה. בכל מקרה, זה בערך מה שקורה. אני מקווה שהמגמה הזאת תמשיך.

נשים יקרות,
הכירו את וולפגנג ווילפלינג. דיווחים שהגיעו אלינו למשרד מספרים שוולפגנג מבלה את זמנו במשחקי פוקר בסלולרי, שם הוא משחר לטרף ומציג את עצמו בפני נשים תמימות בתור מקגייוור. וולפגנג אמנם גר באוסטריה, אך הוא בוחר בעיקר בנשים אמריקאיות, ותוך כדי משחק פוקר סלולרי סוער הוא פותח עימן בשיחה ומשכנע אותן לשלוח לו כסף, על מנת שיוכל לבוא ולגור באמריקה ולפגוש אותן.

בתמונת הפרופיל של וולפגנג בפייסבוק מופיע סוס דוהר באפילה וערפל ותמונות אחרות שלו הן בעצם של ריצ’ארד דין אנדרסון. כך מפיל וולפגנג בעורמה את הנשים התמימות ברשתו וגורם להן להוציא את כל חסכונותיהן על מנת לפגוש אותו (כי מי לא רוצה להתחתן עם ריצ’ארד דין אנדרסון).

הטורף המסוכן והמבט השרמנטי – אל תבהו בו ליותר מ-3 שניות, פן תפלו למלכודת ה’צארם

וולפגנג חמוש בצ’ארם וקסם אישי והוא מהווה סכנה ברורה ומיידית לו, לסובביו ולכל הנשים באשר הן.

אם תפגשו בו בטעות בסמטה סלולרית חשוכה, בירחו על נפשותיכן!

פעם ידעו איך לעשות פתיח לסדרות.
פעם הפתיח היה מרכיב עיקרי וחשוב בסדרה. הפתיח של הסדרה נתן לנו רמז לבאות והשאיר אותנו תמיד עם טעם של עוד. הפתיח נתן לנו טעימה מהאקשן שעתיד לבוא. גם אם העלילה היתה לפעמים רדודה, או שחזרה על עצמה, הפתיח, ברוב המקרים, היה לא פחות מגאוני.

קצת נוסטלגיה, ברשותכם:

משימה בלתי אפשרית:

צוות לעניין:

מקגייוור (יש מישהי שלא רצתה להתחתן עם ריצ’ארד דין אנדרסון בזמנו?)

ואיך אפשר לשכוח את האיש והשיער הנוראי, דייויד הסלהוף, האביר על גלגלים?

תהנו!

תגובה שלי לכתבה של הניה שוורץ באונלייף, בסופ”ש האחרון, שמשום מה לא התפרסמה.

הניה, את מתעלמת לגמרי מזכות האישה על גופה ועל חייה. מתעלמת מהסיבות שבגללן נשים בוחרות להפיל. את באמת חושבת שכל אישה שבוחרת לעבור הפלה עושה את זה כי “לא מתחשק לה להיות אמא”? לא שזו סיבה גרועה בעיני בפני עצמה, אבל ישנן גם עוד סיבות. רווקה בת 25 שבקושי מצליחה להחזיק את הראש מעל המים עם המשכורת שהיא מרויחה לא צריכה תינוק ולא יכולה לטפל בתינוק. נערה בת 17, שנכנסה להריון בטעות לא מוכנה להיות אמא. אישה שנאנסה ונכנסה כתוצאה מזה להריון לא צריכה ולא רוצה מזכרת לכל החיים מהטראומה שהיא עברה. זוג צעיר, שסתם אין להם מספיק כסף ו/ או חסכונות, או שסתם מרגישים שהם אינם בשלים עדיין לגדל ילד – אילו חיים הם יוכלו לתת לו?

מעבר לכך שעברת על חוק גודווין בטור שלך, כך שכל טיעון מצידך כלל אינו רלוונטי לדיון.

הפלה היא לא עניין של מה בכך. זו לא החלטה שנעשית בקלות. הפלה היא טראומה קשה לגוף ולנפש, אבל לפעמים היא הפתרון היחיד והאופטימלי בשביל למנוע צרות גדולות יותר.

סטן-לי הקטנה היא הפולשת החדשה לבית בצ’ינס (הו, הנה, אני חושפת את שם המשפחה שלי). בתחילה חשבתי שהיא זכר, ולכן היא קיבלה את השם סטן-לי (סטנלי – כמו השם השני של אבא שלי, ו-סטן-לי – כמו השם של מייסד מארוול קומיקס [הו, כמה גיקי] רק באיות קצת שונה). עכשיו כשגילינו שהיא למעשה נקבה, השם פשוט נדבק. בכל מקרה, סטן-לי היא חתלתולה צעירה, בערך בת חצי שנה, בצבעי שחור לבן – מה שנקרא חתולת טוקסידו. היא כל כולה גוש (רזה אמנם, אבל גוש נון דה לס) של מתיקות ואהבה. בדרך כלל הייתי פשוט משאירה אותה כחתולת חוץ ומאכילה אותה יחד עם שאר חתולי הבניין, אבל יש לה התעקשות מוזרה להכנס אלי הביתה, להתמקם על הספה, לדרוש ליטופים ו, ישמור השם, להתכרבל. מיותר לציין שחתולת הבית, הנסיכה ג’ולייט, מאוד, אבל מאוד לא מרוצה מכל העניין ונוטה להוציא את עצביה על הידיים והרגליים שלי, שכבר שבעו לגמרי משריטות ונשיכות.

אז, אם מישהו מעוניין לאמץ את סטן-לי הקטנה, שאגב, יכולה להיות נהדרת עם ילדים, שכן היא, לעומת ג’ולייט, לא משתמשת בציפורניה כלל וכלל, אנא צרו קשר במייל lizibee1983 בג’ימייל.קום. ואם אתם לא יכולים לאמץ אותה, אנא העבירו הלאה את הפוסט, אולי מישהו אחר יגלה עניין.

עדכון 18/10/2010: השבוע סטן-לי גם תעבור עיקור, בחסות עיריית תל אביב, שהמחלקה הוטרינרית שלה מעקרת ומסרסת חתולי רחוב על פי בקשת התושבים. טל לבירורים 03-6044673.

עדכון נוסף: אחרי שלקחתי את סטן-לי לעירייה, כדי לבצע עיקור, הסתבר שאין בכך צורך, שכן הוא כבר עבר סירוס. מה שנקרא, אופס!

ואחרי כל ההקדמה, הנה סטן-לי ברגע של אושר, בו הרשיתי לה לשחק עם חפצי הבית השונים:

הוא חי!

אוקי, אוקי, פאקין היי, תודה לאל, הוא חי!

אז הבויפריינד טס לברלין אתמול בבוקר, בענייני עבודה, והשאיר אותי עם אחריות כבדה מוטלת על כתפי – להאכיל את הדג. אני מפחדת מדגים, אני מפחדת להאכיל דגים ויותר מהכל, אני מפחדת להרוג דגים, כך שאתם יכולים לתאר לעצמכם כמה המשימה הזאת הלחיצה אותי.

ישבנו אצלי  בלילה לפני הטיסה והוא הדגים לי עם רוזמרין את הכמות שצריך לתת לדג לאכול – לקחת קמצוץ בין שתי אצבעות ולפורר את זה לתוך האקווריום. וכמובן להזהר, כי דגים הם חיות מטומטמות ואם נותנים להם יותר מדי אוכל, הם פשוט אוכלים הכל ואז מתים. פאק, יותר ממה שאני מפחדת להרוג דגים, אני הכי מפחדת להרוג את הדג של החבר שלי.

החלטתי שאני הולכת לעמוד במשימה בגבורה. הוא אמור לאכול פעם ביומיים ולא הייתי בטוחה מתי הפעם הבאה שהוא צריך לאכול. הבויפריינד עזב את ביתי לכיוון נתב”ג ברבע לארבע לפנות בוקר, וכששאלתי אותו, מתוך שינה, מתי להאכיל את הדג, הוא ענה לי שמחר – ביום שלישי. ‘רגע, אבל עכשיו יום שלישי’, מלמלתי. ‘כן’ ויצא. נותרתי מבולבלת וחזרתי לישון. מאחר והוא לא ענה גם לסמס שלי (כן, אני לחוצה), החלטתי שכנראה שהוא בכל זאת התכוון ליום שלישי, ובערב קפצתי לביתו, נחושה בדעתי לצלוח את המבצע המורכב.

אוקי, הנה הדג. טופפתי על האקווריום – יופי, הוא בחיים. אהא! הנה הקופסה הצהובה עם האוכל. אוקי, עכשיו רק לקחת קמצוץ בין האצבעות ולפורר את זה לתוך האקווריום. סעמק! החרא הזה לא מתפורר ועכשיו האצבעות שלי מריחות כמו אוכל של דגים. אוה, הנה, זה מתפרק בסופו של דבר. יופי.
המממ… נראה כאילו רוב המים של גורנישט* התאדו וחצי מהצמחיה שלו כבר מחוץ למים. אה! אני יודעת! זה בסדר, ראיתי אותו עושה את זה כבר פעם – פשוט לוקחים מים מהברז ושופכים פנימה. ‘אל תדאג גורנישט, תכף יהיו לך מלא מים לשחות בהם’ (לעזאזל, אני לא מאמינה שאני מנהלת שיחה עם דג). אז לקחתי איזה כד שראיתי שם ומילאתי בו מים ושפכתי פנימה לאקווריום, וגורנישט נראה מרוצה (עד כמה שדג יכול להיראות מרוצה), ויצאתי לדרכי שמחה וטובת לבב. פיו, ניגבתי את הזיעה מהמצח (לא בגלל הלחץ – סתם כי היה ממש חם), עברתי את זה בשלום.

ואז בצהריים הצלחתי לתפוס את הבויפריינד בצ’ט וסיפרתי לו על ההאכלה ומילוי המים. “מההה???” נפל לי הלב לתחתונים… “צריך שהמים יהיו בטמפרטורה שיש לו שם בפנים, ולא קרים יותר. ‫הם נורא רגישים לענייני טמפרטורה‬.”
אבל.. אבל.. אבל.. התחלתי להצטדק. “אני מקווה שזה לא יהרוג אותו.. הם באמת רגישים לדברים כאלה‬”
אוי שיט.

כל היום בעבודה הייתי בהרגשה נוראית. מה אם הרגתי את הדג? אני לא רגילה לטפל בבעלי חיים קטנים יותר מחתולים. אף פעם לא עשיתי את זה. שלא לדבר על זה שהדג בצבע כחול ואני ממש לא רגילה לטפל בבעלי חיים כחולים. בדרך הביתה מהעבודה עצרתי שם שוב. נכנסתי וראיתי אותו שוחה במרץ. גורנישט, אתה חי! (שוב אני מדברת איתו).
“הוא חי!” שלחתי מיד לבויפריינד בג’יטוק, אבל לא היתה תגובה. בבית גיליתי שחוץ מלטפל בדג, אני גם עושה בייביסיטר לזוג נעליים שהוא השאיר אצלי. לפחות אותם אני בטוח לא יכולה להרוג.

* גורנישט – שמו בישראל של הדג. לקחו לי כמעט ארבעה חודשים לזכור איך קוראים לו, עד שלפני מספר ימים הבויפריינד הסביר לי איך הוא זוכר את השם שלו – “אני פשוט מסתכל עליו ושואל את עצמי מה לעזאזל הוא עושה, וזו התשובה”.