אופנה אורבנית
נשלח 5 March, 2010 - נושאים 3, אמצעי מניעה, התרחשויות אורבניות, זיוני שכל, פחד ותיעוב בתל אביב | ללא מילים
תוך כדי שלירטוט סתמי בנבכי יס, הגעתי לערוץ E, שם בדיוק שידרו את התוכנית “אופנה אורבנית”, עם יואב ווטס-היס-פייס מפרוייקט מסלול. אני יודעת שהוא מפרוייקט מסלול רק בגלל שקראתי את האינפו על התכנית, אחרת לא היה לי שום מושג מי זה ההומו המציק עם עגילי הלב הכסופים, הפאקינג ענקיים, שעיטרו את אוזניו והסוג של פרח/ פפיון/ קישוט תורכיזי על צווארו. בהתאם לזאת, גם לא הצלחתי לזכור את שם המשפחה שלו עד סוף התוכנית, שעסקה היום ב”גיק שיק”, מה שבתכלס אומר שיואב פשוט עצר ברחוב את כל מי שהיו לו/ לה משקפיים ולבוש מכוער ושאל אותם מאיפה (לעזאזל) הם הביאו את זה.
את חוויית הצפיה אני יכולה רק להשוות לתאונת רכבת. מצד אחד זה היה פשוט מזעזע, ומצד שני לא הצלחתי להסיר ממנה את המבט.
עצוב. עצוב. עצוב.
אין לי כוח לעשות פוסט יומולדת
נשלח 3 March, 2010 - נושאים !!!, אושר הוא אקדח חם, אלטרנטיבה מהירה, אני כזאת נקבה, אני עצמי ואנוכי, בזמן ששתיתי, זיוני שכל, לייב בלוגינג, מלאנתאלפים, מסמיקה קלות, פחד ותיעוב בתל אביב | 6 תגובות
27!!!
צמר גפן באוזניים כהצהרה אופנתית
נשלח 12 February, 2010 - נושאים אוף!, אני כזאת נקבה, אני עצמי ואנוכי, הטוב הרע והמכוער, לייב בלוגינג, פחד ותיעוב בתל אביב | 8 תגובות
אם יש משהו יותר כיף מלחטוף שפעת למשך שבוע וחצי, הרי שזה יהיה שבדיוק בתהליך ההחלמה (המאוד ממושכת שלך) תחטפי גם דלקת אזניים. ואם כבר לחטוף דלקת אוזניים, רצוי שהיא תתחיל להתפתח בדיוק באמצע העבודה בבר רועש, עם מוזיקה על פול ווליום, אחרי שלא עבדת כבר שבוע. ואם אפשר, גם תוספת של הטרדות מיניות, זה תמיד מאוד נחמד. כדי להפוך את העסק למושלם, צריך גם לדאוג כמובן שמרפאת החירום הקרובה אליך תהיה סגורה (ולגלות זאת רק כשאת מגיעה לשם), לגלות שאין אף מרפאת חירום פתוחה באיזור המרכז, לחזור הביתה במונית (53 ש”ח לנסיעות הלוך חזור) ולהזמין רופאה לביקור בית (66 ש”ח). והדובדבן שבקצפת זה שסוף סוף הרופאה מגיעה ואת מוצאת את עצמך מטפלת בה במקום שהיא תטפל בך. לסיים את הלילה הנורא הזה ב 6:00 לפנות בוקר, להתעורר מהטלפון ב 14:00 בצהריים ולצאת לקניות של תרופות (250 ש”ח על אנטיביוטיקה, טיפות אוזניים ואדוויל. כל הזין להיות אלרגית לפניצילין) ומצרכים לבית, כי אני צריכה גם לאכול. לפעמים.
ומילא היה איתי מישהו שירגיע אותי קצת ויטפל בי, אבל את כל הסאגה הזאת נאלצתי לעבור לבד, שכן כל האנשים שהיה להם פוטנציאל לעזור לי באמצע הלילה, היו באופן מפתיע עסוקים בדברים חשובים יותר (מחוץ לעיר/ בלי רכב/ בדרך לנתב”ג).
טוב, זה לא מדויק לגמרי שעברתי הכל לבד. הצינון התחיל ביום רביעי שעבר, כשהייתי אצל התייר וזה התפתח לשפעת ביום שבת, כשהייתי אצל בחור חדש ואני חייבת להגיד שזה ממש לא כיף להיות חולה במיטה לא מוכרת. ואני מתכוונת ל 39 מעלות חום, כאבים בכל הגוף והרגשה כללית שנדרסתי על ידי סמי-טריילר. בהחלט לא הרושם הראשוני האידיאלי. בראשון בבוקר חזרתי הביתה, התקשרתי לאמא (שאמרה לי לקחת אקמול*) ובלילה, כשהתחלתי להרגיש בדידות נוראית מהולה ברחמים עצמיים כבדים, הקטנה הגיעה לבקר, עם עוגיות שוקולד צ’יפס. בשני בצהריים החלטתי שקשה לי מדי ככה, ולראשונה מאז אוקטובר 2004**, חזרתי לבית הורי לקבל טיפול מסור של אמא שכלל מרק עוף, חמאת בוטנים (שזה ה-גילטי פלז’ר שלי. סקיפי כחול עם שברי בוטנים, כמובן), המון תה וערימה גדולה של חתולים (ארבעה למעשה) שלא משו מצידי אפילו לדקה. אחרי יומיים התחלתי להרגיש לחץ בית וגעגועים לחתולה הפרטית שלי וגם החום ירד והתחלתי קצת להתחזק, אז חזרתי לי תל אביבה ונרגעתי בבית. בחמישי בבוקר אכלתי ארוחת בוקר עם הבחור החדש ואז הלכתי לחתום על חוזה לשנה נוספת בדירה שלי (לראשונה בתולדות חיי בתל אביב אני ממשיכה חוזה על דירה לשנה נוספת), ממש רגע לפני שהחוזה הנוכחי מסתיים (ביום ראשון). שמחה ומאושרת נחתי לי בבית עד שאצטרך ללכת לעבודה בערב ואז, כאמור, הסאגה התחילה מחדש.
אז עכשיו אני בבית, עם כאב ראש, כאבי אוזניים, שיעול ונזלת. בזמנים כאלה אני הכי מרגישה את הצורך בבן זוג. בעבר, כשהייתי עם א’, הוא היה עוטה על עצמו את תפקיד היידישא מאמא כשהייתי חולה, על כל המשתמע מכך. מיד הוא היה שם מרק עוף על האש, קונה לי טישיו אלוורה ודואג להוריד לי כמה סרטים וסדרות, שיהיה לי בידור. כשהרגשתי מסכנה במיוחד (וגם כשלא), הוא כמובן גם היה מחבק ומלטף לי את השיער עד שהייתי נרדמת. אני לא מתגעגעת אליו כמו שאני פשוט מתגעגעת למישהו שיטפל בי ויתן לי צומי. מישהו שהוא לא אמא שלי זאת אומרת.
אני שוקלת לאמץ את הצמר גפן באוזניים כהצהרה אופנתית חדשה.
* משום מה הבלוג מסרב להראות לי את הפוסט ההוא, למרות שאני מוצאת אותו בחיפוש, כך שנאלצתי לפרסם אותו מחדש והוא מופיע כעת בבלוג ללא התגובות.
** שזה גם המקרה שמתואר בפוסט המקושר.
תובנות משיעור בסיסי נתונים
נשלח 27 January, 2010 - נושאים 2, אלטרנטיבה מהירה, מכורה לפייסבוק, עולם וירטואלי, תובנות ומסקנות חשובות | 4 תגובות
בפלאפון שלי יש המון אפליקציות.
רובן הגדול חסרות תועלת.
החברים שלי
נשלח 25 January, 2010 - נושאים אני עצמי ואנוכי, בילויים, הטוב הרע והמכוער, התייר, עמים ועדות, פחד ותיעוב בתל אביב, תובנות ומסקנות חשובות | 14 תגובות
יעל כתבה פוסט שבקריאה ראשונה די עצבן והעליב אותי. בקריאה שניה ושלישית הבנתי יותר את כוונתה. הביקורת שלה לא הופנתה כלפי (יעל אגב נמנעה מלפרר אלי ואילו אני חשפתי את עצמי בתגובה שהשארתי אצלה), אלא כלפי אנשים ששופטים אותה לפי ההתנהגות שלי (או של חברים שלה באופן כללי).
אני לא מרגישה צורך להצדיק את ההתנהגות שלי באותו ערב (אני מתייחסת כרגע לסיפור השני בפוסט שלה), גם לא להתנצל עליה. מה שאני בוחרת לעשות והצורה בה אני בוחרת להתמודד ולהתנהג עם אנשים היא ענייני הפרטי. באופן אישי אני חושבת שהתנהגתי בסדר גמור. ואני, אגב, מאוד נהניתי מהערב המדובר, למרות הרעל שנשפך עלי מאחורי גבי. מבחינתי, אנשים ששופטים אותי אחרי דקה וחצי היכרות, אינם שווים את ההתייחסות שלי.
כבר התחלתי בעצמי לכתוב פוסט על אותו ערב. סיפרתי שם איך הערב התחיל, בחפוז נעים אצל התייר לפני היציאה. כתבתי על ההרגשה שהיתה לי כשהגענו לבר השכונתי. הרגשתי טוב, הרגשתי סקסית ואהובה והייתי מלאת ביטחון. כתבתי על זה שהתחילו איתי פי שלושה גברים מבדרך כלל, למרות חוסר הדיסקרטיות שלי ושל התייר (אני באמת צריכה לצאת איתו יותר) וסיפרתי גם על כמה שטויות שעשינו במהלך הלילה.
הפוסט של יעל קצת שינה את הפרספקטיבה שלי על כל הלילה הזה. הרי בסופו של דבר, הסיבה שבגללה נהניתי כל כך לא היתה בגלל כל הדברים שמניתי למעלה, אלה היו רק תופעות לוואי, אלא פשוט מאוד כי ביליתי עם שלושה אנשים שאני אוהבת. אולי שלושת האנשים שאני הכי אוהבת והם אלה שגרמו לי להרגיש כל כך טוב ולכל מה שנלווה להרגשה הזאת.
כתבתי פעם פוסט על הקושי שלי ביצירת חברויות. באופן אישי, זהו אחד הפוסטים שלי שאני יותר אוהבת. מעטים הם האנשים שעושים את המאמצים להכיר אותי לעומק. אני מודעת לכך שאני יוצרת רושם של מישהי בלתי נגישה וסגורה וההתנהגות שלי מתפרשת לעיתים לכל מיני כיוונים שונים. יהיו את אלה שיקראו לי זונה/ שרמוטה, אלה שיגידו שאני סנובית ואלה שסתם לא מבינים מה הקטע שלי. ויש את אלו, המעטים, שחופרים קצת יותר לעומק ומגלים מי אני באמת. אלה בדרך כלל גם נשארים.
ביום שישי ביליתי עם שלושה אנשים כאלה. שלושה אנשים שאוהבים אותי, לא למרות, אלא בגלל מי שאני.
שלושה אנשים שאני אוהבת בגלל מי שהם.
“אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה“. ובכן, החברים שלי הם ערב רב של גוונים וצורות ותכונות אופי ויופי שונות:
התייר: מבריק, בעל אבחנה חדה כתער ואינו שופט.
הקטנה: התגלמות האקסיומה שאומרת שדברים טובים באים בחבילות קטנות. אישה דעתנית, עצמאית ועוצמתית ועם זאת יש בה פתיחות וקבלה למגוון רחב כל כך של דעות ורעיונות שונים משלה.
והיעל: טוב לב ונאמנות חוצת גבולות. אידאולוגית ורומנטיקנית חסרת תקנה ותמיד מצליחה לראות את הצד האופטימי שבכל צרה.
וכולם התברכו בחוש הומור ורוח שטות שאני מתחברת אליה ואוהבת. אלו אנשים שבחרתי כחברים והם בחרו בי כחברה.
יעל מתרעמת על כך שאנשים שופטים אותה לפי ההתנהגות של חברים שלה. ואני אומרת, שאם אנשים, לא כל שכן זרים מוחלטים, שופטים אותי לפי החברים שלי, הבעיה היא לא אצלי, גם לא אצל החברים שלי, הבעיה היא אצלם. ועם כל הכבוד לבעיות שלהם, לא אכפת לי מהם כהוא זה.
משהו לכתוב עליו
נשלח 18 January, 2010 - נושאים אני עצמי ואנוכי, יומן מסע, כל הנושאים שבעולם, פחד ותיעוב בתל אביב | 2 תגובות
אני מנסה לחשוב מה אני מספרת לאנשים לאחרונה כשהם שואלים מה אני עושה עם עצמי. וואלה, אני באמת לא עושה הרבה. נכנסתי לאיזו רוטינה שקשה לי לצאת ממנה, של התעוררות ב 2 בצהריים ואי עשיית כלום עד חמש לפנות בוקר. מדי פעם אני גם ממלצרת, בפאב מלא בערסים צעצוע, עושה קצת טיפים, אפילו די טובים, וחוזרת הביתה, יושבת קצת מול המחשב ושואלת את עצמי מה לעזאזל.
קשה לי ככה. לא בא לי לעשות כלום. אני יודעת שאני חייבת למצוא עבודה אמיתית. בבנק, ברוך השם, כבר הבהירו לי את זה היטב. גם אמא שלי הבהירה לי וכל שיחה איתה רק הופכת למריבה. היא דואגת לי. לא רוצה שאכנס לחובות ואני נמנעת מלספר לה בכמה חובות אני באמת. רק שכל פעם שהיא מתחילה להעביר עלי ביקורת ומנסה לשכנע אותי שאחזור לתחום האדמיניסטרציה, אני עוד יותר מאבדת מוטיבציה וככה אני ממשיכה לא לעשות כלום. היא החליטה שאולי לא כדאי שנדבר בזמן הקרוב. בימים האחרונים בכיתי לא מעט בגלל העניין הזה איתה.
חוץ מזה נהייתי אדישה לחלוטין לכל מה שקורה סביבי. החוזה על הדירה שלי מסתיים חודש הבא וטרם טרחתי לחתום על אחד חדש, או אפילו לומר להם שאני מתעתדת לעשות את זה. לא שאני יודעת מאיפה אשלם את שכר הדירה, אבל מילא, אני צריכה לגור איפשהו וזה הכי טוב שיש כרגע ואני באמת מאוד אוהבת את הדירה הזאת. התחלתי לחסוך בכל מה שאני יכולה. אין יותר לאכול בחוץ, רק בישול ביתי שמסתכם בחזה עוף, אורז, בולונז ושקשוקות. אני מרשה לעצמי לצאת פעם אחת בשבוע לדרינק אחד בלבד, רק כדי שלא אאבד את השפיות לחלוטין ושלא אחטוף התקף קלסטרופוביה מהסתגרות בבית. כבר למדתי בעל פה את לוח השידורים של יס.
היחידה שמרוצה מכל המצב זו החתולה, שנהנית שיש מי שילטף אותה במשך רוב שעות היום ושיש לה יותר זמן להיות בחוץ, כי אני פותחת לה את הדלת כל זמן שאני בבית ויש אור.
קמתי מוקדם ביום שבת, לאירוע משפחתי. כשלקחתי את משקפי השמש שלי מהמדף ראיתי שהן מכוסות אבק. פתאום קלטתי כמה זמן עבר מאז יצאתי החוצה באור יום. לא בריא במיוחד, אני מרגישה קצת כמו זומבי. כשהגעתי אמא חיבקה אותי והחלטנו לא לדבר על דברים שיגרמו לנו לריב. אחרי האירוע חזרתי עם ההורים אליהם ונרדמתי לכמה שעות. כשהתעוררתי אני ואמא עברנו על כמה תמונות משפחתיות ישנות ופריטים שנשמרו מתקופות אחרות. אחד הפריטים היה ההזמנה לבר המצווה של סבא שלי. 23 באוקטובר 1922. לפי החישוב, הוא היה צריך להיות היום בן 101. אני אוהבת לנבור בהיסטוריה המשפחתית שלי. גם בבית אני מחזיקה כמה פריטים שהיו שייכים לסבא השני, מצד אמא. תמונה שאמא סיפרה לי שהוא מאוד אהב, של נערה קוריאנית ויש לי גם שידה ומראה גדולה על ציר שהוא בנה. הוא היה איש מוכשר, שעסק בכל מיני מלאכות יד כמו נגרות וקרושה וגם דיג. חוץ מאלה הוא גם היה אמרגן של הלהקה בה היו חברים שני האחים של אמא שלי. מסתבר שהם די התפרסמו ברחבי דרום אפריקה ורודזיה. מצחיק אותי תמיד לחשוב על דוד שלי בתור המתופף הצעיר והחתיך שראיתי בתמונות. זה שבנות היו צורחות כשהוא עלה לבמה וזורקות עליו את הלבוש התחתון שלהן. היום הוא איש כל כך משעמם. את סבא שלי מעולם לא הכרתי, הוא נפטר בגיל צעיר מסרטן והכיר רק נכדה אחת מתוך שמונה שעוד יוולדו. לפי הסיפורים של אמא שלי, הוא נשמע כמו בנאדם שמאוד הייתי רוצה להכיר. היא העריצה אותו והבנתי שכך גם סבתא שלי. הם נישאו בחתונה צבאית, בזמן שסבא שלי שירת בצבא הבריטי, ב 1942. מכתב השחרור לחופשה שלו, למטרת נישואים, תלוי על קיר הבית של הורי ויש תמונה שלהם מיום הנישואים – סבתא שלי עם שמלת כלה וסבא שלי לבוש מדי טקס צבאיים. כמה יפים הם היו. ממש כאילו הוציאו אותם מסרט הוליוודי.
גם בתמונות שלהם מיום הנישואים ה 25 שלהם, הם עדיין יפים. סבתא שלי, אישה מטופחת בסוף שנות הארבעים לחייה וסבא שלי, העתק מושלם של קלארק גייבל. הם נראים מאושרים ביחד. אני חושבת שהיו להם חיים טובים. ואמא שלי נשבעת שזה נכון.
בדרך הביתה
נשלח 11 January, 2010 - נושאים התרחשויות אורבניות, ילדים של אחרים, תובנות ומסקנות חשובות, תל אביב | 8 תגובות
בדרך הביתה מהלימודים, עת צעדתי במרץ על שדרות רוטשילד, תפסו אותי שני נערים לשיחה קלילה. “מה מאפיין נשים?” הם שאלו אותי. “וואלה לא יודעת”, עניתי להם. “ומה מאפיין גברים?” הם המשיכו וגם על זה נתתי את אותה התשובה. “נו חייב להיות משהו”, הם המשיכו ללחוץ, אז הסברתי להם שפגשתי כבר יותר מדי טיפוסים בחיים שלי ובאמת שאני לא יכולה לקבוע משהו ספציפי. הם שאלו אם אני חושבת שרגישות יתר היא תכונה שמאפיינת נשים, אז אמרתי שכן, אבל שאני גם מכירה מספיק גברים שחטאו בזה, ודווקא כאלה שהיו די גבריים.
“איזה תכונות את מחפשת בגבר?” הם הקשו עוד קצת, שניה לפני שפניתי לאלנבי ונפרדתי מהם. “תכונות חיצוניות או פנימיות?” שאלתי. “פנימיות. נו, זרקי משהו. מהר”.
אז זרקתי: אינטילגנציה.
אהובתי
נשלח 7 January, 2010 - נושאים כל הנושאים שבעולם, פואטיקה | 8 תגובות
בחיטוט מגירות מצאתי דף משובץ מצהיב ועליו השיר הזה, ללא כותרת, שכתבה חברה טובה שלי מהצבא, שמאז איבדנו קשר. השיר עצמו כתוב בכתב היד שלי, כך שככל הנראה העתקתי אותו ממנה כדי שיהיה לי.
הנה הוא לפניכם:
כשהלילה צובע שחור/ שמים להם מסמרי כוכבים
אהובתי יוצאת למכור/ אשליות לאוהבים
והיא רוקדת כמו פיה/ פיה בבית זונות
אהובתי כולה סטיה/ סוטה מהשונות
היא לא מדברת על חלומות/ היא תמיד בשליטה
יש מסביבה קילומטרים חומות/ צלקת מחלתה
אם תראו את אהובתי/ דברו איתה בשמי
על הזמן שהיה/ על הזמן שחלף
על ליבי השבור/ על ראשה המטונף
כשהיא מתמסטלת/ סמים קשים
מחבקת את כולם/ את עצמה
כשהיא מזדיינת, טועמת נשים/ היא כמעט ערומה
אהובתי קוראת ספרים/ בת זונה חכמה
אהובתי חיוכיה קרים/ עיניה צורחות לו דממה
אני עוד בוכה בלילות/ והיא רוקדת בגשם
דוקרת אותה בקללות/ היא כולה כישוף וקסם
אם תראו את אהובתי/ נשקו אותה בשמי
לטפו את שיערה/ כמו שפעם אהבה
אמרו שהיתה גיבורה/ חבקו אותה לנחמה
אהובתי יפה כל כך/ בשנתה שלווה
והיא צוחקת כמו מלאך/ שונאת את הצבא
אהובתי עולם אחר/ ופעם היא היתה לי
ונשמתה ענן קודר/ חולה על מין אוראלי
אהובתי כולה מלכות/ גומרת כמו כלבה
אם תראו את אהובתי/ רצחו אותה בשמי
והביאו לי את ליבה
היא רודפת אותי/ בשתיקה מעונה
אם תראו את אהובתי הזונה
משרד התחבורה במבצע חסר תקדים!
נשלח 3 January, 2010 - נושאים אוף!, התרחשויות אורבניות, יומן מסע, תחבורה ציבורית, תלונות וקיטורים | 4 תגובות
משרד התחבורה הודיע היום על מבצע חסר תקדים ורחב היקף “שלם יותר, קבל פחות!” ובו הועלו מחירי התחבורה הציבורית בכ 6% החל מהראשון בינואר.
בראיון בלעדי לאתר, הסכים מנכ”ל משרד התחבורה, מר שקר כלשהו, לחלוק עימנו מספר מילים:
“רצינו למתג מחדש את התחבורה הציבורית כמשהו בלתי מושג. כמו כל הדוגמניות הרזות האלה שכולן רוצות להיראות כמוהן. ברגע שמשהו נהיה בלתי מושג, אז כולם רוצים אותו ואנחנו מאמינים שזה יעבוד גם בתחבורה ציבורית. בחרנו באסטרטגיה של העלאת המחירים, כי ידוע שמחיר יקר הופך כל מוצר ליוקרתי יותר והציבור הישראלי, כידוע, אוהב דברים יוקרתיים.
המודל העסקי הזה כבר הוכיח את עצמו במדינות וערים רבות ברחבי העולם כגון אזרבייג’ן, פקיסטן, כלכותה שבהודו (בקרוב גם במומבאי), סומליה, רואנדה ובעבר גם בגרמניה המזרחית וברה”מ.”
בתוך כך גם התבשרנו על ביטול עתידי של קווי אוטובוס לא רווחיים וכן צמצום שעות הפעילות של הקווים העמוסים, שוב, על מנת ליצור להם ביקוש גבוה יותר. בנוסף, יבנו עוד כ 67,000 חניונים חדשים שיתפרשו על שטח של כ 100,000 דונם. בפעולה זו, מקווים במשרד התחבורה להוזיל את השימוש ברכבים הפרטיים ולהוציא אותם לחלוטין מהאופנה.
מסר לחיים
נשלח 2 January, 2010 - נושאים בזמן ששתיתי, ביזנס, סקס ושאר ירקות, פחד ותיעוב בתל אביב, תובנות ומסקנות חשובות | ללא מילים
אי אפשר לקחת ברצינות שום דבר שקורה בחמש לפנות בוקר.
[ליז לבוס החדש שלה (כן, יש לי עבודה חדשה בתור מלצרית), אחרי ערב סילבסטר מבאס למדי, תוך כדי דיון על, איך לא, גברים]
להמשך חיפוש »
